לא עוזבים את העיר: פריז תמשיך להיות מוקד עליה לרגל לתיירים

הרובע ה־11 אינו מציע אייקונים תיירותיים בולטים כמגדל אייפל או כנסיית נוטרדם, אולם הוא מציע חוויה פריזאית אותנטית ביום ובלילה (בניגוד לרובע הלטיני התיירותי). רחוב אוברקמפ ניצב במרכזה של סצנת הבילויים הלילית של רבים מצעירי פריז, ובו שפע של מועדונים ומסעדות. גם בקרבת כיכר הבסטיליה ובניין האופרה החדש, בעיקר ברחוב לאפ, מציע הרובע ה־11 שורה של ברים ומסעדות. בעבר היה רובע זה זירה של אירועים “מהפכניים”, החל בהרס כלא הבסטיליה שסימל את המהפכה (14 ביולי 1789) ועבור בהתקוממויות, בעיקר של הפועלים, לאורכה של המאה ה־19 (1830 ו־1848).

במאה הזאת חל גם השינוי הגדול באופייה של פריז, וזאת בעטיים או בזכותם של שניים: הקיסר נפוליאון ה־3 והברון האוסמן, שבמסגרת מפעלותיהם נסללו גם שדרות וולטר. לואי נפוליאון בונפרטה, נכדו של גיבורה של צרפת, נבחר לנשיא ב־1848, ובחלוף שלוש שנים ביטל את הרפובליקה והכריז על הקמתה של הקיסרות השנייה, לאחר זאת הראשונה של דודו. מטרתו של הקיסר הייתה להתאים את העיר לעידן החדש, ובין היתר למחוק את הרחובות הצרים ששימשו בעבר חממות למהפכנים והיו נוחים להקמתן של בריקדות. השדרות הגדולות, שהחליפו את אותם רחובות, הן גולת הכותרת של עבודתו של האוסמן, אך הן רק שורה אחת בדף של מעשים.

בלשכתו של נפוליאון ה־3, שהנהיג את ארצו עד 1870, הייתה תלויה מפה של העיר, והשדרות החדשות סומנו בצבע בולט. הקיסר ומנהל הפרויקטים שלו נפגשו מדי יום ביומו כדי לדון בשינוי של עיר שאוכלוסייתה הוכפלה בתוך 40 שנים והגיעה למיליון נפש. הללו התגוררו ועבדו בעיר שתשתיתה התאימה לימי הביניים, ללא מערכות אספקת מים וביוב סדירות. המטרה הייתה להתאים את פריז למספר המתעצם של תושביה ולהתפתחויות המדעיות והתעשייתיות, ולשם כך הועסקו עשרות אלפי פועלים בפרויקטים שיזם הקיסר, עובדה שנתנה זריקת עידוד לכלכלה. כך שלצד סלילת השדרות הגדולות נעשו עבודות ציבוריות בתחומי אספקת המים, הביוב, הרכבות וגם בהקמתן של כיכרות וחנויות הכלבו הגדולות, שזכו לכינוי "הקתדרלות החדשות". במקביל, שטחה של העיר, שכללה עד אז 12 רבעים, גדל, ובתקופת נפוליאון ה־3 נקבעו גבולותיהם של 20 רבעיה, אלה הקיימים עד היום.

בניין בשדרות הגדולות. צילום: מאיר בלייך

איכותה של פריז כבירה תרבותית, שבה בתי ספר איכותיים, מוזיאונים עשירים ובתי הוצאה לאור, ומעמדה כעיר אימפריאלית, שאליה באים שוחרי חופש ותרבות ובה תערוכות בינלאומיות גרנדיוזיות, מקורם באותה תקופה. עבור רבים פריז אינה רק בירתה של צרפת אלא היא צרפת, ומובן שכל הדרכים מוליכות אליה. נפוליאון ה־3 אחראי להקמתן של שתי תחנות רכבת, מהגדולות של העיר: גאר דה־ליון שממנה יוצאות הרכבות למחוזות הדרום וגאר דו־נור שממנה נוסעים לחבלי הצפון. בהוראתם של נפוליאון ה־3 והברון האוסמן נבנה בית החולים העירוני, “הוטל דה־דיה”, על האי איל דה לה־סיטה. הם אחראים גם להשלמת מבנה הזכוכית והמתכת של לס־האל, השוק הסיטונאי במרכזה של העיר, שעליו עלה הכורת ב־1971 כדי להפכו למרכז מסחרי. בימים אלה חווה המקום שינוי מהותי שיסיר ממנו את שמלת הבטון שהולבשה עליו במאה ה־20. בית האופרה גארנייה המפואר הוא תרומתו של נפוליאון ה־3 למבני התרבות של פריז. מספרים שכאשר הקיסר, רעייתו והברון ביקרו ליד אתר הבנייה של האופרה, שאלה הקיסרית את מושל המחוז “אבל אדוני, מהו הסגנון של המבנה?”. “גברתי”, ענה לה האוסמן, “זהו סגנון נפוליאון ה־3”. למעשה, הסגנון שהכתיבו נפוליאון וה־3 והאוסמן לעיר פריז המתחדשת היה ניאו־קלאסי.

טרם בחירתו לנשיא גלה לואי נפוליאון ללונדון, ומגני הבירה המלכותית בכלל ומההייד־פארק בפרט הוא שאב את השראתו להקמתם של גנים במרחב הפריזאי. למעשה, הוא שאף לדמות את הבירה הצרפתית לזאת האנגלית. נפוליאון ה־3 יזם את יער בולון במערבה של העיר, את יער וינסן  בגבולה המזרחי ושני פארקים נוספים בצפונה ובדרומה של העיר. גם גנים שבתוככי העיר עצמה, כמו פארק מונסו וגני לוקסמבורג, עברו שינוי מהותי בהתאם להנחיותיו של הברון האוסמן. בנוסף לאלו הוקמו עוד 20 גינות ברבעים השונים של העיר.

אורכן של השדרות הגדולות שנסללו בפריז מגיע ל־80 קילומטרים. הבתים הישנים בנתיבן נמחקו, והברון האוסמן קבע שכל הבניינים החדשים שיוקמו לצדן יהיו בגובה זהה, שצורתם הניאו־קלאסית תהא דומה ושכולם ייבנו מאבן בגון קרם. התכנון האחיד הוזיל את עלויות הבנייה, וכך בתוך 17 שנים נקבע אופייה של העיר – כנראה לנצח – בהתאם לחזונם של השניים. את הרובע ה־11 חוצות שלוש שדרות, ובנוסף לאלה המנציחות את וולטר, נמתחות לאורכו שדרות הרפובליקה ושדרות לנואר. הבניינים הם בני שש קומות, ובזמן שהם נבנו, הדירות הזולות היו בקומות העליונות דווקא, בהיעדרן של מעליות. במקביל, רוחבן של השדרות אפשר לדיירי הקומות התחתונות וגם לעוברים ושבים ליהנות מאור השמש. 

מהכיכרות הבולטות של בירת צרפת. כיכר הרפובליקה. צילום: מאיר בלייך

בהולכי בשדרות הללו אני מוצא את היתרון הטמון באחידות המבנים הנאים והמרשימים, בכך שקשה להבחין מי מהם הוא בית מגורים, איזה מהם משמש כבית ספר או בית משרדים ובין כתליו של מי מהם מתארח מוזיאון. התוצאה היא שפריז היא עיר שכמעט בכל שדרה משדרותיה וברבים מרחובותיה מתקיימים חיים מגוונים לאורך כל שעות היממה. זה היה גם מה שהברון האוסמן ראה לנגד עיניו. הוא הציב לרחובות ולשדרות שיצר שתי מטרות: לאפשר תנועה מהירה בעיר לתושביה, כדי שיגיעו בנוחות לשווקים, למשרדי הממשלה, לבתי החולים ולתחנות הרכבות (וגם תנועה מהירה של כוחות הצבא והמשטרה); ולשמש זירה לחיי הקהילה, שם יוכלו חבריה לקנות את צורכיהם, לצאת מבתיהם כדי להתאוורר ואף לפגוש את שכניהם. והרי זה מה שצריך מעמד הביניים הגדל.

לקיסר נפוליאון ה־3 היו תוכניות רבות, והוא ביקש להירשם בתולדות דברי הימים כרפורמטור. ימי שלטונו נודעו כתקופה שבה צמחה הכלכלה, קווי הרכבת שנסללו מפריז לפריפריה אפשרו פיזור של מפעלי התעשייה, ושוק ההון שזכה לעידוד קיסרי סייע ליוזמות הפיתוח שלהם. הודות לו שינתה פריז את פניה ואפשרה רווחה לתושביה, אבל מפלתו לפרוסיה ב־1870 מבליעה את הישגיו. אך לא רק כישלונו במדיניות החוץ מטיל צל על תהילתו. למעשה, הברון האוסמן, שמונה על ידי הקיסר לתפקיד מושל חבל הסיין, שפריז היא חלק ממנו, גנב ממנו את ההצגה, ויש רבים הטוענים שבכך נעשה לקיסר עוול.

מושל מחוז הסיין זכה שאחת השדרות תישא את שמו. מאז 1864 שדרות האוסמן קרויות כך, בעוד שדרות אחרות החליפו את שמותיהן בעקבות התהפוכות ההיסטוריות. המשמעות היא שאפילו נפוליאון ה־3 אינו זוכה לכיכר או לשדרה של ממש שיישאו את שמו. שדרות האוסמן מארחות בקרבת בית האופרה גארנייה את שתי חנויות הכלבו המפורסמות של פריז – גאלרי לה־פאייט ופרינטומפ. פרינטומפ פתחה את שעריה בעידן הקיסרות השנייה, ב־1865, וכך גם סמאריטן (שכבר נסגרה) שהחלה לפעול ארבע שנים מאוחר יותר (הגאלרי הוקמה רק ב־1895). בעונה זאת, לקראת חג המולד, שדרות האוסמן צפופות יותר מכל רחוב אחר בפריז. חלונות הראווה של שתי חנויות הכלבו מוקדשים לנושא אחד, אגדת ילדים או אגדה מודרנית, ורבים מגיעים לשם רק כדי לצפות במופע.

אנו מקווים ומאמינים שלמרות אירועי ה־13 בנובמבר, תמשיך פריז להתנהל כפי שהתנהלה תמיד. אומנם יש יותר חיילים ברחובות, אבל הפריזאים ומיליוני התיירים שמצטרפים אליהם יפקדו את המוזיאונים, את המסעדות, את החנויות ואת הגנים וימשיכו לטייל בשדרות, כמו תמיד.