ארכיטקטורה מרהיבה של כנסיות ואירופה של פעם: הכירו את חבל טירול באוסטריה

“מריה־תרזה הייתה דמות מפתח במשחקי הכוחות האירופיים במאה ה־18”, נכתב באנציקלופדיה בריטניקה. “עבור בית הבסבורג שהחזיק במצבור שטחי ארץ ביבשת אירופה, היא שימשה דמות מאחדת. מבין שליטי הבסבורג לדורותיהם, היא הייתה מבין המוצלחים שבהם”. אין זה מפתיע שרחובה החשוב ביותר של אינסברוק, בירת חבל הטירול, נושא את שמה מאז 1873, בין השאר בזכות תרומתה לעיר.
 

העיר הציורית הממוקמת על גדות נהר אין יושבת על צומת דרכים. לכיוון דרום נמתחת דרך המלך אל הצד האחר של האלפים, לאיטליה. בנתיב הזה, דרך מעבר ברנר, עשו שימוש קיסרי רומא בפלישותיהם לשטחי השבטים 
 

הגרמניים. מזרחה מובילה הדרך לזלצבורג ולווינה ומערבה לבוואריה ולשווייץ. הארכידוכסים לבית הבסבורג תרמו רבות ליצירת האטרקציות התיירותיות של אינסברוק. מקסמיליאן ה־1 בנה את גג הזהב, ליאופולד ה־1 הקים את האוניברסיטה ומריה־תרזה אחראית לשיקומו של הארמון הקיסרי בסגנון בארוק ורוקוקו כאחד, וגם הורתה על הקמתו של שער הניצחון. הנסיבות גרמו לכך שהשער מציין גם את זכרו של בעלה פרנץ ה־1. היא שהתה בעיר בקיץ 1765 לרגל חתונת בנה השני, ושם קיבלה את ההודעה על מות בעלה. המלכה המתאבלת קצצה מחלפותיה, צבעה את כותלי חדריה בצבע שחור ולבשה בגדי אבל עד יומה האחרון.
 

אינסברוק נחשבת לבירת ספורט החורף, וכל החולף על האוטוסטרדה הנושקת לעיר מבחין במתקן הקפיצה האולימפי, שממנו זינקו המתחרים באולימפיאדות שאירחה למרחק של כ־90 מטר. אולם גם תיירי הקיץ המבלים בכפרי הטירול ובעיירות החבל האלפיני הזה מוצאים לנכון לטייל ולבלות בה ולו ליום אחד. מריה־תרזה שטרסה, שכיום הוא מדרחוב רחב, נושק לעיר העתיקה והוא הרחוב המסחרי היוקרתי של אינסברוק. בכל שעה משעות היום הוא עמוס במטיילים, בקונים וביושבי בתי קפה.

לפני 700 שנים היה זה מתחם של חלקות חקלאיות מחוץ לחומות העיר העתיקה ואז החלו עשירי העיר לבנות שם את ארמונותיהם. כיום, בתי הרחוב מפעימים ברבגוניותם. יש המשמרים את הסגנון המקורי, אחרים נצבעו מחדש ויש כאלה שנבנו מן היסוד כשאחדים מהם מארחים קניונים. מן הבניינים הראויים להערצה נציין את ארמון גמפ, שם יושב הפרלמנט הטירולי. בתחילתו של הרחוב ניצב שער הניצחון הבנוי בסגנון רומאי. במרכזו של המדרחוב בולט עמוד סט. אן המרשים, שהוצב ב־1703 לציון שחרור הטירול מן השלטון הבווארי. כשניצבים ליד בסיס העמוד אפשר לראות את גג הזהב שבעיר העתיקה כשברקע נראות פסגות ההרים.

  האטרקציה המרכזית. גג הזהב. צילום: תלמה אדמון 

משום מה גג הזהב נחשב לאטרקציה התיירותית בה”א הידיעה של אינסברוק. לא קשה לגלות היכן הוא, באשר תמיד יימצא מקבץ תיירים בקרבתו. זהו גגו של מבנה בקרבת הרחבה המרכזית של העיר העתיקה שנבנה בראשית המאה ה־15 כמעון לשליטי טירול. הגג הושלם במאה ה־16 והוא עשוי מ־2,657 אריחי נחושת מצופים זהב. הוא הוקם כדי להגן על המרפסת שבה ניצבו רמי המעלה כדי לצפות באירועים שהתרחשו בכיכר המרכזית. סביב האטרקציה הזאת פרושים מבנים בני מאות שנים הניצבים בסמטאות צרות, שחלקן עמוסות בחנויות מזכרות ומסעדות. בולט במבנים, בקישוטיו בסגנון רוקוקו, בית הלבלינג, הממוקם מן העבר האחר של רחוב הרצוג־פרידריך מול גג הזהוב. 
 

צעדים אחדים משם, בפינה אחרת של הכיכר המרכזית בעיר העתיקה, ניצב מגדל העיר או מגדל השעון של אינסברוק. בנייתו של המגדל הסתיימה ב־1450 והוא מתנשא לגובה של 51 מטר. מאות שנים ניצבו זקיפים על מרפסתו ותפקידם כלל הכרזתן של שעות היום. 148 מדרגות מוליכות אל פסגתו של המבנה שנושק לבית העירייה הישן. בנייתו סימלה את עוצמתה של העיר ובייחוד של מעמד הסוחרים שלה. הוא נחשב לסמלם של האזרחים במאבק הכוחות המתמיד בין בית המלוכה, שארמונו ניצב מעבר לרחוב, לבין הבורגנות שביקשה לנצל את כוח עושרה מול השליטים שתמיד נזקקו להון כדי לממן את אורחות חייהם ואת מלחמותיהם.
 

בשלב זה של הסיור נפרדות בדרך כלל דרכי המטיילים. הנשים שועטות לעבור הבוטיקים בעוד הגברים פונים לאטם לענייניהם – חנויות מוצרי אלקטרוניקה ולגימת בירה. אך כמו בפוליטיקה, יש דרך שלישית: אפשר להמשיך ולגלות את מכמניה של אינסברוק. חלק נכבד משטחה של העיר העתיקה תופסים הארמון והגן המלכותיים. הארמון מארח כיום מוזיאון המציג את אורח חייהם של הקיסרים ב־25 דירות ובאולם נשפים מרשים. הבניין הוא בן ארבע פאות העוטפות חצר, המארחת אירועי תרבות בימי הקיץ.
 

מול המתחם המלכותי ניצבת “כנסיית החצר” (Hofkirche) המשמשת יד זיכרון לקיסר מקסמיליאן ה־1, שמצבת השיש השחור של דמותו ניצבת על קברו העצום (אף על פי ששרידי גופתו נותרו במקום קבורתו הראשון בווינה) באולם התווך המרכזי. סביבה הוצבו 24 תבליטים המתארים את מעשיו ו־28 פסלי ברונזה עם דמויותיהם של קרוביו ושל גיבורים מהעבר. הכנסייה נבנתה במאה ה־16 בסגנון גותי והפסלים הניצבים בה הם שיאה של אמנות הרנסנס הגרמנית. כל הנכנס בשעריה של הכנסייה מתרשם מעוצמת יופייה.

  מרשימה ביופייה. כנסיית החצר. צילום: תלמה אדמון 

כנסייה נוספת שראוי לבקר בה בעיר העתיקה היא קתדרלת אינסברוק המוכרת כקתדרלת סט. ג’יימס או סט. יעקב. יהיה שמה אשר יהיה, כנסייה קתולית זאת הנראית למרחוק בזכות שני צריחיה מותירה רושם בל יימחה בזכות ציורי התקרה המדהימים, העדינים והמדויקים שלה, עמודי השיש החומים־ורודים באולם התווך ובזכות קברו המרשים של מקסמיליאן ה־3. כנסייה בארוקית זאת ראשיתה במאה ה־2, ובמתכונתה הנוכחית היא נבנתה במחצית הראשונה של המאה ה־18. הכנסייה נפגעה קשות בהפצצות בעלות הברית ב־1944 ושוקמה בשלבים אחדים.
 

לצד האטרקציות של העיר העתיקה, שאינן דורשות הליכה רבתי, מציעה אינסברוק אתר נוסף, מן העבר האחר של הנהר והכביש המהיר, הבנוי על צלע הר וחולש על העיר. מצודת אמברס, שחומותיה צבועות לבן, נבנתה כטירה רנסנסית ביוזמת הארכידוכס פרדיננד ה־2 במאה ה־16. קיסר זה העדיף את המשכן הזה על מגורים בתוככי העיר, אולם לאחר מותו המצודה נזנחה בידי יורשיו. רק ב־1970 קרמה היוזמה לשקם את המצודה עור וגידים וב־1981 היא נפתחה לציבור הרחב כמוזיאון.
 

למצודה שני מפלסים. המפלס התחתון נועד לשמש כמוזיאון לאוספיו של השליט, שכללו כלי נשק, ספרים, יצירות אמנות וגם חפצים אקזוטיים שהובאו לאירופה בידי מגלי ארצות. במפלס ממעל מוצגים פורטרטים של כ־300 מבני השבט ההבסבורגי וגם יצירות של טובי הציירים כטיציאן, ולסקז וואן־דייק. אך נדמה שהיהלום של הטירה ממוקם בין שני המפלסים: זהו “האולם הספרדי”, שנועד לשמש כאולם נשפים. אורכו 43 מטר ועליו כתליו מצוירות דמויות של 27 משליטי טירול.
 

בחודשי הקיץ מוצפת אינסברוק תיירים. בסיורנו בעיר פגשנו שיירות של קבוצות המובלות בידי מדריכיהן מאטרקציה לאטרקציה. מן השיחות בעברית שקלטנו הבנו שמה שעניין את המטיילים היו מחירי המוצרים שרכשו. אכן, בכניסה לעיר יש אאוטלט ויכולנו לקרוא את שמותיהם של מותגים מוכרים. ליד תחנת הרכבת ממוקם קניון פחות יוקרתי מאלה שברחוב מריה־תרזה ולא נעדר ממנו שמה של “פרימרק”, החביבה על נערות בכל רחבי הקונטיננט. הגשם הבריח אותנו אל המחסה הבטוח של הקניון ושיטוט קצר בין מדפי חנות C&A חשף את פערי המחירים בין אוסטריה לישראל. שוב התברר לנו שהסוחרים כחול־לבן, ולא פחות מהם ממשלתם, חוגגים על חשבון הצרכנים.