לעיר אוגסבורג, העיר השלישית בגודלה בבוואריה, התוודענו לקראת נסיעתנו הראשונה לגרמניה. טיול כזה כלל, כמצוות תיירים מלומדה, את הדרך הרומנטית, ואוגסבורג היא אחת התחנות לאורכה.



הדרך הרומנטית, מוורצבורג שעל גדות נהר המיין ועד פוסן למרגלות האלפים, היא אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות בדרום גרמניה. היא נמתחת בחלקה הדרומי בין ערים על נתיב שסללו הכובשים הרומים והוספו אליה בחלקה הצפוני ערים ימי בייניימיות ציוריות. כפי שאפשר להבין, הדרך הרומנטית היא המצאה תיירותיות מודרנית (מתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת) המתבססת על מסורת והיסטוריה. הקסם התיירותי שלה הוא באפשרות לחרוג מהאוטובאן (האוטוסטרדה) אל כבישי נוף הפוקדים ערים מוקפות חומה עם מבנים וטירות עתירי יופי והיסטוריה, עם העונג לחצות נהרות על גבי גשרי אבן בני שנים רבות (חלקם שוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו רבים מן המבנים ההיסטוריים), עם חוויית השוטטות בשווקים בכיכרות של חלוקי אבן וגם עם הזדמנות לפקוד כנסיות עשירות ביצירות אמנות. בחודש שעבר חזרנו לאוגסבורג. למרבה הצער, בית המלון שבו בחרנו להתאכסן היה רחוק מלהעניק לשהותנו נופך רומנטי.
 
אוגסבורג, מהערים הראשונות בגרמניה, מתגאה באחדים מבניה, אף שלא הייתה העיר החשובה בחייהם. אביו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, ליאופולד, שהיה גם מוזיקאי, היה בן העיר, וחובבי היוצר הגאון יכולים לפקוד את בית מוצרט שבמרכז אוגסבורג. גם המהנדס רודולף דיזל, שהמציא את המנוע הנושא את שמו, שהה בה בימי בחרותו. הוא נולד בפריז ב־1858 ובפרוץ המלחמה בין פרוסיה וצרפת ב־1870 נאלצו הוריו הגרמנים לעבור ללונדון, בעוד את בנם שלחו לדודיו באוגסבורג. הוא למד בתיכון בעיר ומשם עבר ללימודי המשך בפוליטכניקום שבמינכן השכנה. דיזל הועסק באוגסבורג בידי יצרנית הרכב MAN, ובמוזיאון של החברה בעיר אפשר לראות את מנוע הדיזל הראשון שיוצר בעולם.
 

בן מובחר נוסף של אוגסבורג הוא המחזאי והמשורר ברטולד ברכט, שמחזותיו המפורסמים הם “אמא קוראז’", “אדם הוא אדם", “אופרה בגרוש", “מעגל הגיר הקווקזי" ו"הנפש הטובה מסצ’ואן". בימים אלה של סוף פברואר ותחילת מרץ מתקיים באוגסבורג פסטיבל ברכט המקיף את מכלול יצירתו. ברכט נולד בעיר וחי בה עד לבגרותו. בבית הולדתו, על גדות אחת מתעלות הנהר לך, יש תצוגה מתמדת הסוקרת את תולדות חייו ואת פועלו, ככותב, כבמאי וכסוציאליסט.

פסל של ברכט. גם פסטיבל על שמו יש. צילום: תלמה אדמון
פסל של ברכט. גם פסטיבל על שמו יש. צילום: תלמה אדמון


הכיתובים הם בגרמנית, אולם לבקשתנו זכינו לקבל ספרון באנגלית המלווה את שלל המוצגים (האם הודות לכך שאמרנו שאנו עיתונאים מישראל?). וכך מתאר ברכט את שנותיו הראשונות באוגסבורג: “לראשונה ראיתי את אור העולם ב־1898... בית הספר היסודי שיעמם אותי במשך ארבע שנים. בתשע שנותי בבית הספר התיכון לא תרמתי הרבה לקידומם של מורי, והם מעולם לא עייפו מלציין את נטייתי לעצלות ולעצמאות". 
 
מאוגסבורג עבר ברכט למינכן, שם החל ללמוד רפואה. לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה הוצב בבית חולים כסניטר ובמקביל החל לכתוב שירים ומחזות. ב־1924, בהיותו בן 26, זכה ברכט בפרס יוקרתי שהביא לו פרסום והוא עבר לחיות וליצור בברלין, שם חבר לעמיתים אינטלקטואלים והקיף עצמו בנשים. כבר באותן שנים הזדהה עם רעיונות מרקסיסטיים. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 גלה מגרמניה. הוא נדד בין ארצות שונות, מברית המועצות
וכלה בארצות הברית, ושב לגרמניה ב־1949. ברכט בחר להתיישב בחלק המזרחי והקומוניסטי ושם ניהל עד למותו ב־1956 את ה"ברלינר אנסמבל".

 

גותיקה להמונים
 

גם ללא שימוש בשמם המפורסם של אחדים מבניה, אוגסבורג ראויה לביקור תיירותי. לא בכדי זכתה לכינוי ‘העיר האיטלקית הצפונית ביותר’, וזאת תודות למבנים הרנסנסיים והמזרקות היפות שהיא מציעה למבקריה. אנו הגענו לעיר ביום שבו עטפו אותנו פתיתי שלג עדינים. במסענו הנוכחי והחורפי בגרמניה למדנו שהרשויות המקומיות מגנות על יצירות האמנות המוצבות בחוץ ומכסות חלק מהן בלבוש מגונן, ומזרקות נחשבות גם הן לאמנות. מקסמיליאן שטראסה, רחובה הראשי ורחב הידיים של אוגסבורג, מציג שלוש מזרקות וכן בתי מידות ששימשו את שועי העיר. בקצהו הצפוני ניצב בית העירייה.
 
בית העירייה, הראטהאוז, המשקיף על כיכר העיר, הוא דוגמה מופתית למבנה רנסנסי בן שש קומות עם שני צריחים כיפתיים בצדדיו. הוא נבנה בראשית המאה ה־17 על בסיס השראה שמקורה בארכיטקטורה פירנציאנית. גולת הכותרת של הראטהאוז, ששיקומו הושלם ב־1996, הוא האולם המוזהב שבקומה השלישית. למעשה אולם זה מתנשא לגובה של שתי קומות, וכאשר נכנסים אליו מבעד אחת מדלתותיו המקושטות והמפוארות צריכים להתאפק ולא להשמיע קריאת תדהמה. תקרתו המעוטרת בחום וזהב על ציורי הפרסקו השלובים בה מעוררת התפעלות. בבואנו לשם ערכה תזמורת הנוער המקומית חזרה, כך שיכולנו להתרווח על מושבי הקהל ולהתענג מן הצלילים והמראות במשך דקות רבות. נושק לראטהאוז מגדל פרלאך, שגובהו 70 מטרים. הוא תואם בגווניו את בית העירייה ובעונת התיירות אפשר להעפיל מעלה ולהשקיף על הסביבה.

משמש כבנק פרטי. ארמון פוגר. צילום: תלמה אדמון
משמש כבנק פרטי. ארמון פוגר. צילום: תלמה אדמון

 
שתי כנסיות של העיר בולטות למרחוק. הראשונה שבהן היא הדום, הקתדרלה של אוגסבורג שמצפון לבית העירייה. היא הוקמה בסגנון רומנסקי ואליה התווספו חלקים ניאו־גותיים. מרשימים בה חלונות הוויטראז’ וציורי התקרה. גם כנסיית סנט אולריך וסנט אפרה היא קתולית והיא ממוקמת בקצה הדרומי של מקסמיליאן שטראסה. המבנה, שהיה בעבר מנזר בנדיקטי, מרשים מבחוץ, אך אין כל סיבה להיכנס פנימה. ייתכן שבשל שפע הכנסיות שבהן ביקרנו, זאת הנוכחית כבר לא הרשימה אותנו. כנסיית סנט אנה קרובה מהן לבית העירייה ומוקפת במדרחובים מסחריים. כיום זאת כנסייה פרוטסטנטית וככזאת היא חפה מקישוטים צבעוניים כאחיותיה הקתוליות, למעט ציורים אחדים. ייחודה הנוסף קשור להיסטוריה של העיר. קאפלה שלצד כנסייה זאת היא קאפלת הקבורה של משפחת פוגר, שאותה הקימו עוד בימי היות המקום מנזר קתולי. הקאפלה נחשבת ליצירה הרנסנסית הקדושה הראשונה בגרמניה, כראוי למשפחת פוגר שרשמה פרק מפואר בתולדותיה של אוגסבורג.
 
היה זה בשלהי המאה ה־15 כשאוגסבורג נעשתה למרכז פיננסי. שתי משפחות, וסלר ופוגר, תרמו לשגשוגה בזכות הפעילות הבנקאית שלהן באימפריות ההבסבורגית ובזאת הרומית הקדושה. אחד מהם, יעקב פוגר, זכה לשם “העשיר", והוא העז ואמר למלך קרל החמישי “ידוע כי בלי עזרתי לא היית חובש את כתר הקיסר על ראשך". אותו קרל אולץ ב־1555 לחתום על “הסכם אוגסבורג", שהעניק לפרוטסטנטים בגרמניה את חופש הפולחן. 

פסל של יעקוב פוגר העשיר. צילום: תלמה אדמון
פסל של יעקוב פוגר העשיר. צילום: תלמה אדמון


 

עניי עירך קודמים
 

פוגריי הוא שמו של רובע שנוסד בשנת 1519 בידי יעקב פוגר כדי לאכסן את עניי אוגסבורג, לא הרחק מבית העירייה. שמונה רחובות, 67 בתים, 140 דירות וארבעה שערים יש לרובע הממשיך עד היום לארח בתחומו תושבים נזקקי דיור המשלמים שכר דירה של יורו אחד בשנה. כל שהם נדרשים הוא התנהגות נאותה ודבקות באמונה הקתולית. כבעבר, שעריו של הרובע נסגרים בערב והוא מנוהל באורח עצמאי. במקום מוזיאון ופוגריי נעשה לאחד מאתרי התיירות הפופולריים של אוגסבורג, ולו בזכות הרעיון.
 
אין זה מפתיע שארמונה של משפחת פוגר ממוקם במקסמיליאן שטרסה. המבנה המתפרש על שטח נרחב שימש למגורים ולעסקים כאחד. יעקב פוגר תכנן את הבית בעצמו על בסיס מסעותיו לאיטליה. חזיתו ציורית בצבעי אוקר ואחת האטרקציות שלו הן ארבע חצרות פנימיות אטרקטיביות. המעבר אל אחת מהן אפשרי והוא נעשה דרך חנות ספרים מרווחת. לא מיותר לציין כי ערי גרמניה משופעות בחנויות כאלה המתמחות בדברי דפוס ללא תוספות של מוצרי טיפוח או אלקטרוניקה. כיום הבניין משמש את הבנק הפרטי של יורשי משפחת פוגר.
 
שכן לארמון פוגר הוא ארמון שזלר, שגם הוא היה המעון והמטה העסקי של משפחת בנקאים (פון ליברהופן). בניין זה מארח אולם נשפים רחב ידיים מהמאה ה־18 המרוהט בסגנון רוקוקו, עם שפע מראות, נברשות, ציורי קיר ותקרה, ונחשב למפואר בגרמניה. הוא הוקם לכבודה של מרי אנטואנט שעברה באוגסבורג בדרכה ממולדתה אוסטריה לצרפת, שם נישאה לנסיך הכתר שלימים היה ללואי ה־16. הבניין העצום משמש גם כאכסניה לגלריית הבארוק הגרמנית.

הגלריה היא מסדרון ארוך העובר דרך חדרי תצוגה עם 100 ממיטב היצירות של הטובים באמני גרמניה. בעוד החדרים הללו מחוממים, אולם הנשפים נותר קר והשומר הקשיש שהופקד עליו נאלץ ללבוש מעיל. מעבר לאולם הנשפים מצויה הגלריה העירונית, שטאדגלרי, עם יצירות מופת גרמניות מהמאות ה־15 וה־16 ובהן ציור של אלברכט דירר, בנה המפורסם של נירנברג, העיר ששמה הוכתם במאה ה־20.