וינה כפי שמעולם לא ראיתם: סיור מוזיאונים שהוא אולי הטוב ביותר בעולם

אוצרי התערוכה מבקשים לשקף את השפעתם של אירועים טקסיים על היבטי חיים מגוונים לאורך ההיסטוריה, החל מימי הביניים והרנסנס ועד לימינו אלה. “חגיגות מסמלות מצבים וציפיות שאינם מנת חלקנו בעת רגילה, כשהכללים והחוקים הקיימים אינם חלים", הם מסבירים. “תרבות הפסטיבלים", כהגדרתם, כוללת נשפים, טקסי הכתרה של מלכים, מסיבות נישואים, חגיגות קרנבל וימי שוק. כולם מצאו דרכם אל קירות המוזיאון. התערוכה תהיה פתוחה עד 9 בספטמבר וכל מבקר שיבוא ביום הולדתו יוכנס חינם.

בית הבסבורג היה אחד מבתי המלוכה החשובים של אירופה. בניו שימשו בתקופות מסוימות קיסרי גרמניה והחזיקו בתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הם היו שליטי אוסטריה (שהייתה אחת הדוכסיות המשפיעות של דוברי הגרמנית ולכן תחילה הם נשאו את התואר דוכס, שהפך לארכידוכס ומאז 1804 השתנה לקיסר) וחבשו מגוון כתרים, ובהם של מלכי קרואטיה, הונגריה, ספרד וסרדיניה, פורטוגל ובוהמיה. לפרקי זמן קצרים זכו בנים של שבט הבסבורג לשאת בתארים נוספים כמלך מקסיקו ודוכס טוסקנה.

האימפריה ההבסבורגית צמחה בזכות נישואים וירושה, ולא בכדי מקשרים את המשפחה עם ביטוי רומי שאמר "מלחמות יעשו אחרים. את, אוסטריה בת המזל, התחתני. מה שנותן מרס (אל המלחמה) לאחרים, לך נותנת האלה ונוס (אלת האהבה)". בתקופת נפוליאון איבדו ההבסבורגים חלק מנכסיהם, אך לאחר שהגנרל הצרפתי נעשה קיסר, חיקה אותו הדוכס האוסטרי ואימץ גם הוא את התואר הנשגב. באותה עת שלטו ההבסבורגים בחלק מהונגריה ובשטחים נרחבים בבלקן. לאחר מפלת נפוליאון ותחת קיסרותו של פרנץ יוזף (1830־1916), שישב על הכס 66 שנים, הייתה האימפריה האוסטרו־הונגרית לאחד השחקנים המשפיעים באירופה. רק בתום מלחמת העולם הראשונה הושם קץ להיסטוריה מלכותית בת 600 שנים.

ההבסבורגים צברו רכוש רב והבניין המרשים שנבנה מול ארמון המלוכה היה מקום ראוי להציגו. המבנה של המוזיאון מציג חזית בסגנון ניאו־רנסנס עם כיפה מתומנת בגובה 60 מטרים ואולם מבואה מרהיב עם מדרגות מלכותיות המוליכות אל אולמות התצוגה. המוזיאון נושק לרינג (כביש הטבעת המקיף את הרובע המרכזי של העיר, רובע מספר 1) וממולו נבנה במקביל בניין דומה, המארח את מוזיאון הטבע. ביניהם פרושה מדשאה ועליה פסל ענק של הקיסרית מריה תרזה. אגפי המוזיאון כוללים כאלה שעניינם מצרים העתיקה, יוון ורומא, פיסול, מטבעות וכלים אמנותיים, ולצדם אגף שבו מוצגים ציורים של גדולי האמנים ובהם הציירים הוונציאנים טיציאן, ורונזה וטינטרטו וכן ציורים של ברויגל, ורמיר, רובנס, רמברנדט, ואלקז ודירר.

לאחר ביקורים אחדים בווינה איני מהסס לומר שהיא מציעה, יותר מערים אחרות, שורה איכותית של מוזיאונים בטווח הליכה מצומצם. ההיצע התיירותי השופע של וינה הוא שילוב בין עבר להווה. כאשר משלו על הקיסרות מריה תרזה ופרנץ יוזף היא ידעה שיא של פריחה כלכלית, אדריכלית ותרבותית. לאחר מלחמת העולם השנייה שיקמו הרשויות של וינה ושל אוסטריה את העיר והפכו את שכיות החמדה שלה לאטרקציות תיירותיות. המוזיאונים המרובים והעשירים של העיר שוכנו בארמונותיה ההיסטוריים, ולהם הוספו תוספות עכשוויות.

לא היה ביקור בווינה שלא פקדתי במהלכו את ה"אלברטינה". המוזיאון הזה הוא חלק מן הארמון הקיסרי ושימש את ההבסבורגים למגורים. האתר היה מוזנח במשך שנים רבות ורק בעשור הקודם שוקם, רוהט בריהוט המקורי ונפתח כמוזיאון שאליו מוליך גרם מדרגות מרשים. המוזיאון כולל אוספים בתחומי הצילום, האדריכלות והגרפיקה ומתהדר בשפע יצירות של אמנים כדירר וקלימט ובעיקר באוסף של משפחת בטלינר עם מאה יצירות מן המאות ה־19 וה־20, ממאנה עד פיקאסו. מוזיאון זה מצטיין בארגונן של תערוכות עונתיות, ולכן תמיד כדאי לשוב אליו. השנה מוקדשת תערוכה אחת ליצירות מרק שאגאל.

בקרבת מקום, מעבר לרינג, שכנו בעבר האורוות המלכותיות. כל המתחם הזה היה נתון בשלהי המאה ה־20 בשיפוצים. לכבוד המילניום השלישי הוא נפתח לקהל בשם המחייב "רובע המוזיאונים". 

כשנכנסים לחצר המרכזית מגלים בתוכה שני מבנים שהוספו למבנים הוותיקים: קובייה שחורה, שמארחת את המוזיאון לאמנות מודרנית - "מומוק" - עם אוסף של אמנות מודרנית מהמאה ה־20, וקובייה לבנה - "מוזיאון ליאופולד" - ובה מוצג אוסף היצירות של מיטב האמנים האוסטרים – שילה, קלימט וקוקושקה - שאספו בני הזוג ליאופולד. לצד שתי הקוביות נמצא שם גם ה"קונטסהאלה", המתמחה באמנות עכשווית. המתחם כולו והשטחים הפתוחים שבין המבנים, עם ריהוט הרחוב הייחודי, מהווים מוקד משיכה למקומיים ולתיירים. אגפים נוספים מוקדשים ללהקות מחול, אולם לתיאטרון, לילדים וגם לארכיטקטורה. לא הרחק משם, גם הוא נמצא על הרינג, ממוקם MAK, המוזיאון לאמנויות שימושיות. המוזיאון הצנוע יחסית שוכן במבנה מרשים בקרבת פארק העיר (שטאדפארק) ותעלת הדנובה, ומציג רהיטים, חפצי בית ובדים מתקופות שונות.

ארמון בלוודר (Belvedere) מרוחק מעט מרובע מספר 1. למעשה מדובר בשני ארמונות עם גן משותף. בביקורנו שם התפעמנו מהסדר ומהשבילים, מהמדשאות, מהבריכות, מהמזרקות ומהפסלים. בארמון התחתון מציגים תערוכות עונתיות ובארמון העליון, שנבנה כבית קיץ למען הנסיך יוג'ין לבית סבוי, בראשית המאה ה־18, מתארח מוזיאון המציג מיצירות אמנים ידועים כמו ואן גוך וקלוד מונה ואוסף עצום של צייריה המפורסמים של אוסטריה. באתר המוזיאון מתגאים שברשותם האוסף הגדול של יצירותיו של גוסטב קלימט, 24 הוא מספרן, ובהן "נשיקה" ו"ג'ודית" מ"תקופת הזהב" שלו.

עד לפני שנים אחדות היו בבלוודר 29 מיצירותיו של קלימט, אלא שבתום מאבק משפטי ממושך, שהגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, נאלץ המוזיאון למסור חמש מהן למריה אלטמן, ילידת אוסטריה שברחה לארצות הברית מאימת הנאצים. אלטמן תבעה מן המוזיאון את הציורים ובהם "דיוקן אדלה בלוך־באואר" (שנודע גם כ"אישה בזהב") בטיעון כי הם הוחרמו בידי הנאצים מפרדיננד בלוך־באואר – דודה של אלטמן - שהזמין ב־1907 את הציור אצל קלימט. המוזיאון וממשלת אוסטריה טענו מנגד כי הציורים שייכים למוזיאון בהיותם מורשת אוסטרית ואין להוציאם מגבולותיה וכי בצוואתה של אדלה בלוך־באואר, שנפטרה ב־1925, הובע רצון שהציורים יועברו לחזקתו של המוזיאון לאחר מותו של בעלה. אלא שפרדיננד, שנמלט לשווייץ עם השתלטות הנאצים על אוסטריה ב־1938, הוריש בצוואתו את כל רכושו לאחייניו. לפני שבוע, ביום כתיבת הכתבה, הוקרן בערוץ הסרטים הסרט "האישה בזהב" (2015) בכיכובה של הלן מירן, שגילמה את מריה אלטמן. התסריט שם בפיו של עורך דינה משפט מנצח, שבו הוא מגיב לטענה האוסטרית שהתבססה על צוואתה של אדלה בלוך־באואר: "האם היא הייתה כותבת את הצוואה הזאת היום?", שאל. הציור נמכר לאיש העסקים רון לאודר תמורת 135 מיליון דולרים ומאז שנת 2006 הוא מוצג בגלריה החדשה (Neue Galerie), המוזיאון שהוא הקים בניו יורק.

אוסטריה שלאחר מלחמת העולם התכחשה לאחריותה לפשעי הנאצים. אף שקיבלה את השתלטות הרייך השלישי עליה בחדווה היא העדיפה להציג עצמה כקורבן שלהם. 65 אלף יהודים יוצאי אוסטריה נספו בשואה ובשלהי המילניום הקודם נבנה גלעד לזכרם בכיכר היהודים (יודנפלאץ), שהייתה חלק מן הרובע היהודי במרכזה של העיר. מתחת לכיכר נתגלו שרידי בית כנסת שנהרס במאה ה־15. לאחר שנמצא תקציב מכובד שופץ המבנה שממעל ונפתחו חדרי תצוגה, שהם חלק מן המוזיאון היהודי של וינה. חלקו האחר של המוזיאון ממוקם לא הרחק משם, ברחוב דורותיר (Dorotheergasse). על פני ארבע קומות, במבנה משופץ שהיה בעבר ארמון משפחתי, פזורים אולמי תצוגה, ארכיון, ספרייה וחנות. יש תצוגת קבע של המוזיאון היהודי החושפת את העושר הדתי והתרבותי של הקהילה לפני האנשלוס ב־1938, ואת חלקם של היהודים בהיסטוריה של וינה. המוזיאון בחר לנהל דיאלוג עם מבקריו בהציגו שאלות ביחס למהות היהדות, והמבקרים – גם תושבי ישראל - מוזמנים וצריכים לעצור לרגע ולהרהר בכך.