נוסעים לנפוש ברודוס? קבלו את המדריך המלא לחובבי הים

רבים מבתי המלון הגדולים והמכוכבים של האי ניצבים זה לצד זה בצדה המערבי של העיר רודוס, בירת האי, היושבת בקצהו הצפוני, לאורך הכביש המוליך לכיוון שדה התעופה. לבתי המלון הללו נוסע חלק נכבד מן האוטובוסים המעבירים אליהם את רוכשי חבילות הנופש. הנופשים מעדיפים לבלות יותר על שפת הבריכה מאשר על חוף הים. החוף המערבי של רודוס הוא החוף הסלעי והסוער יותר של האי בשל הרוחות הפוקדות אותו, אם כי יהיו כאלה שיגדירוהו "פראי". לכן הם בוחרים את המתחם הסגור של בתי המלון. את כל זה זכרתי מביקורי הקודמים, וידעתי שכדי לבלות על החוף ובים - אותם אני מעדיף מן הבריכה - יהיה נעים יותר בצד המזרחי.

העיירה פליראקי, המרוחקת מן העיר רודוס אך 15 קילומטרים, נהנית מחוף חולי ובמשך השנים נעשתה לעיירת נופש מפותחת. בחלקה הצפוני של פליראקי נבנו בשנים האחרונות בתי מלון גדולים והוקם פארק מים, בעוד חלקה הדרומי והישן שמר על אותנטיות מסוימת. שם, בין חוף הים לכביש הראשי המוליך לדרום האי ולכפר הציורי לינדוס, המרוחקת כ־35 קילומטרים מפליראקי, יושבים עסקי התיירות. יש שם בתי מלון פשוטים יותר, אכסניות, מסעדות, מועדונים, חנויות וסוכנויות להשכרת רכב. הם מרוכזים ברחוב הראשי ובסמטאות המתפצלות ממנו, ושם משוטטים דייריה הזמניים של פליראקי, לבושים יותר ולבושים פחות. פליראקי, כרבות מעיירות התיירות באיי יוון שתחילתן כפר דייגים זעיר, היא תערובת לא מתוכננת של רחובות שמאכלסים בתי מלון, מבני מגורים וכנסיות הפזורים בין מגרשים המשמשים למרעה צאן ובקר או אתר זמני לסילוק פסולת בניין.

כל אלה נשכחים באחת כאשר נושקים לחוף הים. החוף המרכזי של פליראקי הוא די צפוף, ורצועת החול צרה יחסית. אין שם טיילת של ממש, אך מסעדות וטברנות יש בשפע. את ארוחתנו הראשונה ברודוס אכלנו בטברנה של דימיטרי, והתוצאה הייתה משביעת רצון. אנו התאהבנו בקצה הדרומי של העיירה, הרגוע יותר, ליד מעגן הסירות הצנוע שממנו מפליגים לטיולי יום במגוון אפשרויות. אחת מהן היא הפלגה עד לינדוס, שכל בתיו לבנים והוא פרוש על חופו של מפרץ - וממעל משקיף אליו ממרומיו של רכס, אקרופוליס מרשים ובו המקדש של אתנה. הצעה נוספת היא לשייט בין מפרצים עם ארוחה על הסיפון לצלילי מוזיקה קופצנית. אפשר להצטרף גם למסע דיג או לשוט ב"צוללת צהובה" עם חלונות זכוכית.

תיירותי במובן הטוב

בקצהו של שובר הגלים ניצבת כנסייה המצטלמת נפלא, וצבעיה כמקובל כחול ולבן. אולם התפילה הזעיר שלה אירח ערב אחד טקס נישואין כדת

המקומיים. אנו, שישבנו בטברנה על שפת המים, נהנינו ממגוון מנות שיצאו מן המטבח הביתי, הרמנו כוס אוזו ואיחלנו לזוג הצעיר אושר ועושר. מעבר למעגן פרוש מפרץ חולי, קאטרה שמו, ועליו קראנו שפע המלצות. לאחר ביקור ראשון הוא הוכרז"חוף הבית". חוף קאטרה נגיש במידה מספקת למתגוררים בפליראקי אך מרוחק דיו מן ההמון הסואן, כך שגם צפיפות אוגוסט לא ניכרה שם. מימי הים הרגועים והמרעננים אפשרו רחצה בטוחה גם לילדים, וזאת בתנאי שהמתרחצים לא יתרחקו יתר על המידה מקו החוף שמא יניחו כף רגלם על שוניות הסלע הפזורות על הקרקעית. רבים מן התיירים באו אל החוף ליום שלם. הם שכרו מטריית שמש ושתי מיטות שיזוף (10 אירו) ולרשותם עמדו טברנה ומרכול המציע כריכים טריים תמורת שני אירו ופחית בירה באירו וחצי.

בחרנו להתגורר בעורפה של העיירה, שם שכרנו באמצעות Airbnb דירה בקומפלקס צנוע, מאובזר ומטופח שכלל גם בריכה ושמו Colonial Family Apartments. גם את חברת ההשכרה לרכב איתרנו ברשת. מחיריה של Georgecars היו מפתים; ללא תשלום ניתני שני כיסאות ילדים או תינוקות - ואפשרות לנהג נוסף. המכונית אפשרה לנו לנוע ברחבי האי וגם לגלות חופים נוספים. מדרום למפרץ קאטרה, בלאדיקו, מצויים שני מפרצים והחוף הציורי שבהם זכה להיקרא "חוף אנתוני קווין", על שם השחקן הנודע שהשתתף בסרט שצולם בחוף. בין לאדיקו לקאטרה נטוע מפרצון נוסף המוקף גבעות כורכר. זהו חוף מוכרז המוקדש לחובבי שיזוף בעירום.

הנסיעה דרומה לאורך כביש החוף המזרחי מלווה בשלטים לחופים ולטברנות. אחד מהם, לא הרחק מפליראקי, הוא החוף של מפרץ טסמביקה, (Tsambika) הכלוא בין שני מצוקים, שעל הצפוני שבהם ניצב מנזר הבתולה של טסמביקה. תמונת החוף המצולם מן המנזר הבנוי בגובה 326 מטרים היא אחת הנפוצות מן האי רודוס. את החוף הזה בחרתי להגדיר "חוף תיירותי במובן הטוב של המילה". זהו חוף רחב־ידיים שופע חול זהוב. בעורפו אין בתי מלון, והטברנות המסורתיות יושבות שם על הכביש אל החוף ולא בחוף עצמו. תופעה ייחודית זאת יש לזקוף לזכות הכנסייה היוונית־אורתודוקסית שהיא בעלת המקרקעין במפרץ טסמביקה. הכנסייה לא נתנה ידה לשאיפות בעלי יוזמה וממון להלביש את המפרץ שַׂלמת בטון. לעומת זאת, הכמרים לא התנגדו לצביעתו של סלע ענק בצבעי הדגל היווני.

אין ספק שזה אחד החופים היפים ביותר ברודוס. לאורכו של המפרץ פזורים ביתנים במגוון תפאורות; סביבם ניצבות סככות ושמשיות - ותחתיהן שולחנות, כורסאות, כיסאות נוח ושרפרפים. כאן אפשר לנוח, ללגום ולאכול ארוחה קלה במחירים סבירים הנגבים בכמה מן המוסדות הללו רק במזומן. בין הביתנים למי הים הוצבו מאות מיטות שיזוף החוסות בצל שמשיות בשלוש שורות. אין להיבהל מכך, באשר החוף מתוח על כקילומטר, כך שגם באוגוסט לא היה שם צפוף. מי שמחפש אקשן יכול לגשת לאחת משלוש תחנות הספורט הימי המציעות סירות מרוץ הגוררות "בננות", סירות גומי או מצנח ונוסף עליהן יש שני גני הרפתקאות במים. מלבד אלה יש בחוף מרכולית ליד תחנת אוטובוס.

תחושתנו הייתה שמרבית הנופשים הגיעו לחוף בכלי רכבם - קטנוע, טרקטורון או מכונית - ועובדה זאת תורמת לדלילות האוכלוסין. מי המפרץ הרגועים והצלולים אינם עמוקים, ונתון זה מקל את השהות עם ילדים. אף שחוף זה מוגדר ידידותי למשפחות, הוקצה בקצהו הדרומי והמרוחק מתחם לחובבי נודיזם, ורק שלט מפריד בין החוף ה"טקסטילי" לזה ה"נטורלי".

שולחן מול המים

חוף תיירותי מסוג אחר מצאנו בכפר סטגנה (Stegna), היושב קילומטרים אחדים לפני לינדוס, צמוד לעיירה ארכנגלוס (Archangelos). כנראה כאשר במאה ה־21 מגדירים יישוב כפר דייגים אותנטי - מתכוונים לסטגנה. "אין כאן רחוב של חנויות, לא בתי מלון מודרניים ואין חיי לילה סוערים", תיאר אחד המבקרים בסטגנה את המקום באינטרנט. נסיעה בדרך פתלתלה משהו מוליכה מן הכביש הראשי למעגן זעיר של סירות ומשם לאורכו של החוף (הנמתח לאורך של כשלוש מאות מטרים). שם ניצבת שורה של מבנים בעלי ותק שחלקם משמשים בתי מלון או מלון דירות ואילו אחרים מארחים חנויות צנועות וטברנות אחדות. הכפר עצמו, שבסמטאותיו שזורים עצי לימון, לא שינה בהרבה את פניו, למעט מלון בוטיק היושב בשוליו. אוטובוסים של תיירים לא חונים בחצרותיו, והוא היה רגוע גם בשיא עונת התיירות.

החוף הוא חולי ומספק את השירותים הרגילים: מיטות שיזוף, שמשיות ומקלחות. על קרקעית הים מונחים חלוקי אבן בשלל צבעים, הנראים נפלא מבעד למים הצלולים. הנופשים, שחלקם התבייתו בסטגנה לימים רבים, וגם אורחים ליום, נהנים מכך שהאחראי לחוף שומר להם על מיטות השיזוף גם בשעת הצהריים. כך יכולנו לעלות מן החוף, לחצות את הכביש ולתפוס שולחן מול המים אצל ואסיליוס. לצד מנות פתיחה מסורתיות הוא הציג לנו שלושה דגים שאך "הוצאו מן הרשת". "יקר אבל כדאי", המליץ. ואכן, למנת הדג בגריל של מסעדת פירופאני בסטגנה, שערבה גם לחך הזאטוטים, נערוג זמן רב. ד