עבר שמענו, לא אחת, כי תל אביב נבנתה עם הגב אל הים. כל הפוסע כיום על טיילת להט או מתרווח על החוף של העיר, שהיא גם “מדינה”, נוכח עד כמה אין כיום ממש באמירה זאת. ביקור קצר באתונה, בירת יוון, מלמד שיש ערים שפרנסיהן צריכים לעמול קשה כדי להגיע לרמתה של העיר ללא הפסקה בהיבט זה של תיירות ופנאי.
אולם לאתונה אין נוסעים כיום כדי לטבול במי הים. אתונה היא בראש ובראשונה עיר בעלת עבר מפואר ומציעה לתייר לבקר באתרים היסטוריים מן המעלה הראשונה ובמוזיאונים שבהם מוצגים בני 2,500 שנים לצד אפשרות לבלות לצלילי בוזוקי מופלאים וגם להתענג במסעדות המגישות מנות אהובות ומשובחות. אלא שאנשי התיירות בחבל אטיקה, שאתונה היא חלק ממנו, מבקשים להאריך את שהותו של התייר בעיר ובסביבותיה, ולכן הם הזמינו חבורה בינלאומית של עיתונאים כדי להכיר להם אתרים נוספים סביב העיר, כאלה שיאפשרו לגוון את החופשה התיירותית.
בין העיר לחוף הים האגאי מפריד כביש רב־נתיבים הנמתח עד לקצה חצי האי שבבסיסו יושבת אתונה. בשנים האחרונות “גילו” האתונאים את חופי הים שמעבר לאותו כביש. מדובר ברצועת החוף בין אתונה לקייפ סוניו, שבקצה המזרחי של האצבע היבשתית, מרחק של כ־60 קילומטר. ה”גילוי” של החופים הללו מתבטא בסלילת קו טראם מן העיר לאורך “הריביירה” והחוף מזרחה, וכן בהארכת קו הרכבת התחתית במקביל לחוף, לעיירות שזכו לכינוי “חופי הזהב” של אתונה: גליפדה, וולה ופאלון. כעת העיירות הללו נהנות מן הפיתוח התחבורתי ומציעות לתייר הזר והמקומי בתי מלון, מרכזי קניות, חופים מוסדרים ומסעדות. אנו עברנו שם בשעת ערב והשתוממנו מגודלם של חדרי האוכל של המסעדות הללו, היושבות על חוף הים. כמה מהן היו שוממות, אחרות היו מלאות סועדים שנהנו מן המוזיקה שבקעה מרמקולים רבי־עוצמה.
בגלל הפיסטוק החלבי
קייפ סוניו, שבקצה חצי האי, אינו רק חוף רחצה הנהנה ממפרץ מקסים. הוא משך אליו את רשת Grecotel שהקימה שם בית מלון יוקרתי, המארח בסופי שבוע פוליטיקאים, דיפלומטים וסתם ידוענים, שבאים לנוח מעמלם בעיר הבירה. עמנו הגיעו לשם מאות מטיילים שהעפילו אל הגבעה שעליה ניצב המקדש של פוסידון כדי לראות את השקיעה המרהיבה בים האגאי. המקדש הזה, שנבנה במאה החמישית לפני הספירה בתקופת הזוהר של ערי המדינה (“פוליס”) של יוון, יושב במקום הראוי לאל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעשי האדמה, והוא היה בימי יוון העתיקה סמל התרבות האחרון שראו בני אתונה בטרם הפליגו מזרחה. כיום נותרו שם על עומדן שתי שורות של עמודים קורינתיים - 15 מתוך ה־34 שהיו שם במקור.
מן הגבעה אפשר לראות איים אחדים וסירות ויאכטות העוגנות במפרץ. יופיו של המקום פיתה יזמים אחדים להקים על קו המים טברנות שמושכות בשעת ערבית חובבי רומנטיקה, שייתכן שאינם יודעים כי המשורר הרומנטי לורד ביירון ביקר באתר בראשית המאה ה־19 וחרט שורות אחדות בבסיס אחד העמודים. המקדש נבנה על פי אותו עיקרון תכנוני כמו זה המפורסם ממנו שעל האקרופוליס. לצדם, ובאותה תקופה, נבנה מקדש נוסף ודומה על האי אגינה, המצוי במרחק של שעת הפלגה מפיראוס (אל האי מגיעה מדי שעה מעבורת, והעלייה אליה עולה 8 יורו).
המקדש שעל האי אגינה נושא את שמה של האלה הקדומה אפאיה (Aphaia, מהמאה ה־14 לפני הספירה) שהייתה אלת הפריון. קודם להקמת הגרסה האחרונה של המקדש, במאה השישית ובמאה השביעית לפני הספירה, היה האי עצמאי. אנשיו החזיקו צי אוניות שניהלו קשרי מסחר עם המצרים והפיניקים, והם היו הראשונים ביוון, אם לא באירופה, שטבעו מטבעות. צי האוניות של אגינה השתתף בקרב סלמיס לצד האתונאים. בקרב זה הנחילה הברית ההלנית מפלה ניצחת לצי הפרסי, לאחר עשרות שנים שבהן ניסו מלכי פרס, יורשיו של כורש, למוטט את ערי המדינה היווניות.
חוקרים מייחסים לקרב משמעות היסטורית בטיעון שהניצחון בקרב הימי הזה, ליד האי שהוא שכנו של האי אגינה, היה שיאו של עימות בין מזרח למערב וכי בעקבותיו גיבשו המנצחים זהות כלל־יוונית, המבליטה את עליונותם התרבותית והפוליטית. לשיטתם של החוקרים הללו, הניצחון בקרב סלמיס יצר את החלוקה לשני גושים: מערב מול מזרח או אירופה מול אסיה.
מקדש אפאיה הוקם לאחר הניצחון הזה, אולם שגשוגו של האי פסק לאחר הניצחון על הפרסים. אז, ב־459 לפני הספירה, יצאה אתונה למערכה נגד אגינה, שהייתה יריבתה המסחרית התמידית, והביסה את צי האי. עברו המפואר של האי אגינה נשכח כי - כמו תמיד - התהילה היא נחלתם של המנצחים. המקדש, הניצב בראש גבעה המשקיפה על האי והים, מזכיר את העבר המפואר של ערי יוון שלו אגינה הייתה שותפה - הוא יוצר משולש עם המקדשים שעל האקרופוליס ובקייפ סוניו. 20 מתוך 36 עמודיו המקוריים של מקדש אפאיה ניצבים שם גם כיום. באתר נמצאו פסלים, ובכמה מהם ניכרת דמותה של האלה אתנה, ולכן כינוהו בעבר על שמה. רק חפירות מאוחרות יותר חשפו את דמותה של אפאיה, שלה הוקדש המקום בתחילה.
לצערם של המקומיים, כמה מן הפסלים והגמלונים הייחודיים של המקדש מצויים במינכן - לשם הם נלקחו בידי הארכיאולוגים לפני כ־200 שנים. באותה תקופה של חפירות, ב־1829, נחשפו בקרבת החוף, בפאתי העיירה
אגינה, שרידיה של רצפת מוזאיקה של בית כנסת מן המאה הרביעית לספירה, והיא משמשת כיום חלק מן המוזיאון הארכיאולוגי של האי. המוזיאון - היושב ליד עמוד בודד, שריד למקדש אפולו - הוקם ב־1828 כמוזיאון הארכיאולוגי של יוון. באותן שנים, שבהן נלחמו היוונים לעצמאות מעול האימפריה העותמנית, שימש האי עיר הבירה של יוון במשך כשבעה חודשים. כיום הוא מקום מפלט של סוף השבוע לתושבי אתונה.
מכאן נשאב המסר שאנשי התיירות החביבים של מחוז אטיקה מבקשים להעביר: בכרטיס אחד תוכלו ליהנות מנופש על אי, כמו באיים מפורסמים אחרים, וגם ממנת תרבות, היסטוריה וקולינריה. האי אגינה מאכלס למעלה
מ־10,000 תושבים קבועים, המתגוררים על שטח של 85 קמ”ר ביישובים רבים, על חוף הים ועל הגבעות. כדי להקיפו ברכב נדרשות 90 דקות, וסיור בן יום באי מלמד כי חופי הרחצה שלו הם מפרצונים זעירים או כאלה גדולים יותר שבעורפם יישובים צנועים. לאחר הגיעם לנמל המעבורות שבעיר אגינה בצפון־מערב האי, יפגשו הבאים את טיילת החוף, עמוסה בטברנות ובבתי קפה עם שולחנות פרושים תחת צל של סככות על מדרכה רחבה. אולם רק באגינה ימצאו המטיילים דוכנים שהמוצר היחיד שהם מציעים הוא פיסטוק חלבי המגודל באי. במדרחובים המקבילים לטיילת קיים מגוון של חנויות, כמו בכל אי, וגם שוק דגים.
קסם הראשוניות
לרשות המבקשים להגיע למקומות אחרים באי עומדות תחבורה ציבורית, מוניות - וגם מרכבות רתומות לסוס. לצד חופי הרחצה ומקדש אפאיה, נחשפנו לאתר מרשים נוסף – כנסיית סנט־נקטריוס המרשימה בגודלה, הניצבת על אחת הגבעות לא הרחק מאגינה העיר. אגיוס נקטריוס, שנפטר ב־1920, הוא הקדוש ה"טרי” ביותר של הכנסייה היוונית. הכנסייה היפה והמטופחת נבנתה במקום מגוריו, וכיום היא ניצבת במרכזו של קומפלקס מבנים הכוללים מנזר, קפלות אחדות וגם חנות - כי האתר נעשה למקום עלייה לרגל פופולרי.
העיירה אגיה מרינה הציורית, שבצדו המזרחי של האי היא הפופולרית שבעיירות הנופש על החוף. היא נהנית מחוף רחצה חולי המוקף בחורש של עצי אורן, ויש לה נמל דייגים שאליו מגיעים תושבי אתונה בעונת הקיץ על סיפונן של ספינות ויאכטות.
מארחינו בחרו לעצור בכפר דייגים אחר, פרדיקה, שבדרום האי, שהצליח לשמור על קסם הראשוניות שלו. על מרפסת־טיילת אל מול המזח שמגן על המפרץ יש טברנות אחדות - והטענה היא שזה המקום הטוב ביותר לאכול דגים. לאחר שבילינו למעלה משעתיים בטברנת “סרוניס” קשה לנו לחלוק על כך. ייתכן שהבירה המקומית, גם שמה סרוניס, והאוזו שלא ויתרנו עליו הקהו את חושינו. מכל מקום, חבורת העיתונאים מרוסיה, מטורקיה ומישראל, שהשכילה להתעלם מן הסכסוכים שמטפחים מנהיגיהן של שלוש המדינות, חזרה לאתונה במצב רוח עליז שהתעלה לצלילי להיטים מרפרטואר הזמר היווני שהתנגנו באוטובוס שהחזיר אותנו לבית המלון.