ללואי ה־14, מלכה של צרפת והאיש החזק באירופה במאה ה־17, היו פילגשים בשפע, רשמיות ובלתי רשמיות. בשנים הראשונות למלכותו הוא לא היסס להכניס למיטתו כל אישה שנשאה חן בעיניו, ובהן גם אשת אחיו. אחדות מהפילגשים הללו ילדו לו ילדים, והוא דאג לחינוכם, למעמדם ואף לשידוך ראוי. היו לו גם שתי נשים. כפי שהיה נהוג בימים ההם, נישואיו הראשונים למריה תרזה, בתו של פליפה הרביעי מלך ספרד, היו חלק מחוזה שלום (הסכם הפירנאים) שנחתם בין הכוחות הניצים באירופה. את אשתו השנייה, הפחות מפורסמת, פרנסואז ד’אובינה, הוא כבר בחר בעצמו לאחר שהתאלמן והוא בן 46. עם נישואיו השניים החליט המלך, שהאריך חיים, לשנות את דרכיו, וכדי להגיע לגן העדן ביום מן הימים שמר אמונים לרעייתו הטרייה חדורת האמונה. ככל הידוע הוא לא חטא בעניין זה במשך 32 שנים עד למותו.
הגברת ד’אובינה, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, נחשבה לנבונה בנשות החצר המלכותית, ועוד בטרם נישאה למלך הייתה לה השפעה רבה על מהלכיו. היא הייתה נצר למשפחה פרוטסטנטית, וסבה היה אחד מגיבורי ההוגנוטים, שעשרות אלפים מהם נטבחו בידי הקתולים ב־1572. בהיותה נערה היא הוטבלה בכנסייה קתולית, ובגיל 16 נישאה למשורר וסופר ששמו נישא בפי כל בחוגי האצולה. לאחר שהתאלמנה, היא מונתה להיות האחראית לגידול ילדיהם, שמונה בסך הכל, של המלך ושל פילגשו הרשמית, המרקיזה דה מופסאן. לואי ה־14 התרשם מן הרכש החדש של החצר. בהכירו לה טובה על הזמן שבילתה עמו ועל טיפולה בילדיו העניק לה תואר - המרקיזה דה מנטנון, על שם אחוזה שקנתה מכספים שנתן לה. לימים ובהדרגה תפסה המרקיזה את מעמדה של הפילגש בקרבת המלך וזכתה באוזנם הקשובה שלו ושל המלכה כאחד, עד כדי כך שמריה תרזה מתה בזרועותיה. המלך והמרקיזה מנטנון נישאו בטקס פרטי וללא הכרזה פומבית, בנישואים מורגנטיים, שהם נישואים בין בני זוג שלא מאותו מעמד חברתי, עובדה שמונעת את העברתם של אדמותיו ושל זכויות אחרות של הבעל לרעייתו או לילדיה.
האחוזה שרכשה המרקיזה מצויה לא הרחק מן העיר המלכותית רמבויה, שם שימש ארמון שניצב בעיבורי היער את מלכי צרפת בצאתם לחופשת הצייד שלהם (כיום הארמון בשיפוצים). המרקיזה מנטנון בנתה את הארמון שלה על יסודותיה של טירה שראשיתה במאה ה־13. קרבתה למלך ונישואיה עמו מנעו ממנה אפשרות להתגורר במנטנון באורח קבע, ועוד בחייה עברה הטירה לרשות בני משפחתה. ב־1953 הועבר הנכס לידיה של קרן ציבורית, וזה כעשר שנים הוא ברשות מועצת מחוז אר ולואר. לראשונה הגענו לעיירה מנטנון לפני שלוש שנים, ואז הייתה הטירה בשיפוצים. הצצנו מבעד לשער והבטחנו לשוב. השנה עשינו זאת ולא הצטערנו.
אב טיפוס כנסייתי
הסיור בטירה השמורה היטב, מגדלי שמירה עגולים בפינותיה, נחלק לשני חלקים. חלקו הראשון הוא בדירותיה של המרקיזה ושל אחד מיורשיה, ששיקם אותן, לאחר שהמהפכנים של 1789 העלו את כל הרהיטים באש. אל הדירות מוליך מן החצר הפנימית גרם מדרגות מפואר, שהרי גם “מלך השמש” פקד את הארמון. חלקו השני של הסיור מתרחש באגף שנבנה לפי הוראת לואי ה־14, ושם נמצאת דירתו, אך עיקרו של האגף הוא דירות שרוהטו במאה ה־19. גלריה שתופסת מחציתו של האגף היא הפרט המרשים בארמון, ושם תלויים ציורים של בני משפחתה של המרקיזה. שני דיוקנאות שלה מבהירים כי המלך לא נמשך דווקא ליופייה. הגלריה המפוארת תוכננה בהשראת האולמות של ורסאי, כמוה הגן רחב הידיים של טירת מנטנון, שעוצב בידי אדריכל הגנים של לואי ה־14, אנדרה לה־נוטר.
מן הארמון ומן הגן נשקפים שדות, חורשות ואמת מים, שהייתה אמורה להזרים את מי הנהר Eure לגנים, למפלים, לבריכות ולמזרקות של ארמון ורסאי. המלך שהכריז “המדינה היא אני” שאף לבנות אמת מים על קשתות אבן שאורכה 80 קילומטרים, ואשר תאפיל בעוצמתה על אמות המים שבנו הרומאים. שלושה רבעים מן האמה אכן נבנו בעשר שנים, אך המלאכה מעולם לא הושלמה.
50 דקות יידרשו לתייר המבקר בפריז כדי להגיע ברכבת מתחנת מונפרנס למנטנון (הקו נוסע עד העיר שארטר) וזהו אחד המקומות המקסימים המאפשרים לצאת ליום אחד אל מחוץ לעיר הבירה. מכל מקום, אל תבנו על ארוחת ערב בעיירה זו. המסעדה היחידה הפתוחה הייתה מסעדה סינית, ואנו לא באנו לצרפת כדי לאכול אגרול. בשארטר, מרחק 20 דקות נסיעה ברכב (ליד הקתדרלה יש מגרש חניה תת קרקעי רחב ידיים) או תחנת רכבת אחת, מצאנו את מבוקשנו.
העיר שארטר, שכנסייתה היא אחת המהוללות בצרפת, ראויה לכל הדעות לביקור, וכמובן אפשר לשלב את הביקור בה ובמנטנון באותה נסיעה. הקתדרלה “נוטרדאם”, שנבנתה במאה ה־13, במקומה של קודמתה שעלתה באש, היא סמל לסגנון הבנייה הגותי, והיא שימשה אב טיפוס לבנייתן של כנסיות כדוגמתה. אחת מהן היא זאת של ריימס, שם הוכתרו כל מלכיה של צרפת למעט אחד, אנרי הרביעי, שזכה שהכתר יונח על ראשו בשארטר. הכנסייה הזאת ניכרת בשני מגדליה הניצבים בחזיתה; האחד בנוי בסגנון גותי והאחר, הישן יותר, בסגנון רומנסקי. לצד היותה מרשימה למראה עיניים, היא נחשבת גם חשובה ואתר עלייה לרגל בזכות שרידים קדושים ובהם הכותונת, שלפי אמונתם של הנוצרים, לבשה מריה כאשר ילדה את ישו. למעשה, עוד לפני שנבנתה הכנסייה הייתה שארטר אתר עלייה לרגל בזכות אתרי פולחן שהקימו שם הגאלים ואחריהם הרומאים.
מבט מלמעלה על הקתדרלה הגדולה בממדיה מגלה שצורתה כצלב. אורכה הוא 130 מטרים, והיא נבנתה במשך 25 שנים, עובדה שהבטיחה אחידות בסגנון האדריכלי ובסגנון העיטורי שלה. בקומת המרתף של הכנסייה מצויה הקריפטה, שריד לכנסייה הרומנסקית שהייתה שם לפנים. הקריפטה מן המאה ה־11 היא עצומה בממדיה, כ־110 מטרים אורכה, והיא הגדולה בצרפת ויש בה קמרונים לרוב ובהם מזבחות, באר, אולם תפילה, פסלים וציורי קיר. מאז הסתיימה בנייתה לא חוותה הקתדרלה שינויים במהלך הדורות, כפי שקרה לכנסיות אחרות. היא גם ניצלה מהרס בזמן המהפכה הצרפתית, שלא כמו רבות אחרות ברחבי המדינה. לכנסייה שלוש כניסות, ובכל אחת שלוש דלתות משופעות עיטורים. מרשימה מכולן היא הכניסה המלכותית הפונה אל הכיכר הלא גדולה שבחזיתה. מצב זה מקשה על צילום החזית כולה, אך בין כה וכה הצילומים המוצלחים יהיו צילומי תקריב של הפסלים המקיפים את דלתותיה. הוד והדר אופפים את המבקר בקתדרלה, בין השאר בזכות חלונות הוויטראז’, שאחד מגווניהם - “הכחול של שארטר” - זכה לתהילת עולם. רבים מן הוויטראז’ים נשתמרו מאז נבנתה.
קתדרלת נוטרדאם מוקפת משלושה עברים בבניינים, שחלקם משמש את הכנסייה, בעוד אחרים מארחים מוסדות אחרים. אחד מהם הוא המוזיאון לאומנויות יפות, השוכן בארמון ששימש בעבר את הגמון העיר. מבנה אחר הוא מלון (5 חדרים) ובר־מסעדה,
Le Parvis, ובו שלוש קומות מרתף. חווינו שם אווירה חמימה ולבנו היה עם המלצרית החביבה, שהתרוצצה מעלה ומטה. המנות הפשוטות הוגשו בטיב טעם, היין שיבח את מצב הרוח והמחיר לא פגם בו.
הצלה אמריקאית
מן העבר הצפון־מזרחי של הקתדרלה פרושה גינה הצופה אל החלק העתיק של העיר לגדותיהם של הנהר אר והתעלה המקבילה לו. גם החלק הזה של העיר נשמר על כנסיותיו, מעט בתי מלאכה ובתי המגורים, חלקם בתי עץ (טימבר) ישנים וחלקם משוקמים, אך כולם מטופחים. על הנהר ניצבים גשרי אבן אחדים, ולאורך הגדה ניתן לראות גינות ושרידים של טחנות מים. אחד הרחובות הוא רחוב היהודים, שנטלו חלק בפעילות הכלכלית הערה בימי הביניים. שיטוט בסמטאות חושף מדי פעם בפעם מבנה ציורי ועתיק, שמעורר סקרנות ותהייה על מה שאירע בין כתליו מאות בשנים.
בתים לא מעטים בעיר העתיקה נפגעו במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילולא קצין אמריקאי בעל חוש היסטורי, היה גורלה של הקתדרלה דומה לשלהם. מפקדי הצבא האמריקאי חששו שהגרמנים המתגוננים יעשו שימוש במגדליה של הקתדרלה, המתנשאים לגובה רב. הקצין, אל”מ גריפית', התנדב לחדור אל מעבר לקווי האויב כדי לבחון אם אכן הקתדרלה משמשת את הוורמאכט. הוא מצא שאין בכנסייה חיילים גרמנים, וההוראה להפגיזה בוטלה. ימים אחדים אחר כך נפל קולונל גריפית' בקרב לא הרחק מן העיר.
