לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים. ולמי שלא מסתפק בהעלאתה על ראש שמחתו, אלא גם מבקר בה בפועל, היא מספקת את כל החבילה: חמורת סבר ומסבירת פנים, יפה עד כאב ומוזנחת עד אותו כאב ממש. לפעמים נדמה שירושלים יכלה להיות עיר נהדרת לו היה כל אחד מתייחס לתפקידו בעולם הזה קצת פחות ברצינות. במקום זה היא מושכת אליה את מטורפי כל העולם - ומי שלא הגיע אליה מטורף, חזקה עליו שתיטרף עליו דעתו במוקדם או במאוחר.
הפסקה האחרונה הייתה מעט מוגזמת, אני יודע, אבל בירושלים נדמה שיש תמיד צורך להגזים קצת, אחרת לא בירושלים עסקינן: "שמונה בבוקר?!", השתוממתי, "לפגישה בעשר וחצי?". "אתה לא יודע מה זה ירושלים", שח לי הקולגה והביט בי כדרך שיודעי דבר מביטים בילד קצת אטי: "יש לנו לפחות שעתיים של נסיעה".
אין לי ניסיון רב בנסיעה לירושלים בשעות הבוקר, אבל יש לי כנראה מזל של מתחילים: בשמונה וארבעים כבר עמדו רגלינו בשערייך, ירושלים. חשבנו לשתות קפה במוזיאון ישראל, אבל בירור קצר העלה שביום ג' המקום פתוח לציבור רק מארבע אחה"צ. למה? בירושלים לא שואלים שאלות, אז חתכנו לשוק במונית. ברדיו דיברו על התאגיד: "איזה תותח ביבי", צהל הנהג, "רק לפני שבוע כולם דיברו על החקירות שלו. פתאום כולם מתעסקים במשהו אחר".
"אתה צודק, גבר", השבתי. "אבל תגיד לי, מה יוצא לנו מזה שביבי תותח?". הנהג הביט בנו, חשב מעט וסיכם: "אז אתם לא ירושלמים, מה?".
ישבנו על אספרסו כפול במקום חדש ברחוב האפרסק בשוק. פתוח שבועיים בקושי, ומכונת הקלייה שלו מבריקה מרוב ניקיון. שתינו אספרסו כפול פגז - כזה שיכול לתת פייט לכל בית קפה היפסטרי בשכונה הלב־תל־אביבית שלי - ועוד קיבלנו בצד עוגיות, כל זה בשבעה שקלים לספל. מעל הקפה התבוננו בשוק המשנה את פניו מבסטות למקומיים אל חנויות בוטיק עבור תיירים פראיירים מתל אביב.
הפגישה השנייה בעיר הובילה אותנו למסעדה במרכזה. אם הייתם אומרים לי שאוכל אי פעם במסעדה בירושלים מאכלי ים, כנראה הייתי צוחק. אם הייתם אומרים לי שאפילו איהנה מהאוכל, כנראה הייתי צריך עוד דקה כדי להירגע, אבל כנראה זהו יום של הפתעות. מי האמין שמסעדה כזאת תוכל לשגשג ככה בעיר ההולכת ומתחרדת.
היינו שבעים ומאושרים, גם בגלל האוכל, אבל לא פחות בגלל בקבוק אוזו שחוסל לצד היין והבירה - והמשכנו משם לאחת הקונדיטוריות הידועות בעיר, מוסד של ממש העומד על תלו כבר 50 שנה, מיום שהעיר חוברה לה יחדיו בחיבור מעט רופף.
קרמשניט - שמשום מה נקרא כאן "נפוליאון" - ועוגת גבינה אחת אחר כך נאלצתי להודות, כמי שלא ממש מת על מתוקים, שיש כנראה משהו במקומות ששורדים 50 שנה. היה טעים כל כך, עד שכמעט פסחנו על הגינס הקבועה שאנחנו חייבים לשתות בכל צהריים!
השעה הייתה כבר ארבע, והחלטנו לשוב ארצה מבלי לחכות עד לחמש, שבה ייפתח ה"בארוד" - הפאב האהוב עלינו בעיר (מאז שה"פינק" המיתולוגי פתוח רק בזיכרונותיהם של שתיינים ותיקים).
אפילו חשבון בסך 78 שקל ביציאה מהחניון לא הצליח לקלקל את מצב הרוח (כדי לחסוך תגובות זועמות, אבהיר שהשותף השלישי שלנו לא שתה, כדי שיוכל לנהוג) - וכבר עמדנו לסכם את "יום ירושלים" שלנו כסוג של נס קטן שהחזיר לנו את האמון בבירה, תרתי משמע - ואז נתקלנו באחד הרמזורים בצעירים חובשי כיפה שחילקו פלאיירים וסטיקרים שנכתב עליהם "מצילים את צה"ל".
ממה מצילים? התעניינתי, ונדהמתי לגלות שלא מדובר באיראן או בחיזבאללה, בסוריה או בחמאס, אלא בבנות שלי. אשכרה: הנער שחילק את הכרוזים (וטרם ידע אישה מימיו) הסביר לי שמוכרחים להציל את הצבא מנשים - והחיוך הירושלמי המפתיע שליווה אותי כל היום נמחק לי מהפנים באחת.
בבית חיבקתי את הילדה שתתגייס בעוד כמה שנים. היא שמעה סיפורים על אמא שלה - אחת המ"פיות הראשונות בצה"ל - העריצה את אחותה הגדולה על שנתיים של שירות בתפקיד רגיש ואחראי, ולפני כמה ימים צפתה באחיה מתחייב לשנת שירות רביעית - אם רק יעבור את המסלול הארוך המצפה לו בשנתיים הראשונות של השירות המיועד. "בחיים אל תיתני לאף אחד להגיד לך שאת לא יכולה לעשות משהו רק מפני שאת אישה. לא בצבא ולא בשום מקום אחר", אמרתי לה, ובלב חשבתי שהעיקר, כמו ששרים החבר'ה של סמוטריץ' עם הפלאיירים, הוא לא לפחד כלל: כבר קרוב ל־70 שנה אנחנו מנצחים את הערבים. ננצח גם אותם.