וינה: בירתה ההיסטורית של אימפריה שהייתה ואיננה עוד

לפני 18 שנה באתי לווינה לכתוב על "היטלר כאיש צעיר". זה קרה בשלהי חמש שנות שליחותי בפריז. עורך "סופשבוע", רון מיברג, צייד אותי בספרו של רון רוזנבאום "היטלר - מסע אל שורשי הרשע" וביקש שאספיק עוד סיפור אחד אחרון מאירופה. אבל לפני וינה יצאתי לוואלדפירטל, מחוז ילדותו של היטלר בצפון־מערב אוסטריה. מצאתי כפרים שעמדו בהריסותיהם מאז שתותחני הוורמאכט התאמנו עליהם. כך, טען רוזנבאום, בחר אדולף היטלר להעלים את עקבות עונייה, את יסוד קלונה של משפחתו. 
 

כששבתי לווינה, הלכתי קודם כל לאקדמיה לאומנות. אם ואלדפירטל הייתה כור מחצבתו של הרוע, לאקדמיה ניתנה הזדמנות היסטורית לגדוע אותו באִבו. לו רק הייתה נמנעת מהכרעתה שלמועמד אין כישרון אמיתי לציור ומקבלת אותו. ברגע שעמדתי בחזית הבניין צלצל הטלפון שלי, ואני השבתי בשפתי. אוסטרי מזדמן שחלף על פני קילל אותי ואת הצלמת שאיתי.

המשכתי לפונדק שבו ישן לילות ראשונים בווינה, עליתי לחדרו, ראיתי את טופס ההרשמה בחתימתו. פקיד הקבלה סיפר שהמקום שוקק מבקרים, ההיסטוריונית בריגיטה המאן הסבירה לי למה. ברכבת הלילה שהחזירה אותי לפריז דמיינתי וינאים משליכים פרחים על חיילי הוורמאכט שצעדו על אדמת אוסטריה. אבל הפעם בלי "אנשלוס" ("סיפוח" בגרמנית) אלא רק ואלס ושטרודל. "הקץ להיסטוריה", אני מחליט תוך לגימת הפוך חזק (דאבל שוט) ליד המזרקה בנתב"ג.   
 

וינה עושה ניסיון אמיתי לשתף פעולה. מקבלת את פנינו בנועם וברוך שבהם תעטוף אותנו בשלושת ימי שהותנו. מעל מסוע המזוודות תמונות ציורים מהמוזיאון לתולדות האומנות. ברויגל, רובנס, ורמיר. ובכל זאת הגיג מעצבן מצייץ במוח: את נמל התעופה בנה הלופטוואפה לצרכיו במלחמה. אבל אני נותן לברויגל להפיל את גרינג, מפקד חיל האוויר הגרמני. 
 

לאיש שלוקח את מזוודותינו לוואן קוראים אדי, והוא נולד בבוכרה היפה. לאחר חניית ביניים של 14 שנה בישראל, דילג לווינה וכאן הוא כבר 30 שנה. 

מהאוטו של אדי רואים את הערב מלטף את העיר. הרחובות מתכנסים בתוך עצמם, פנסי הרחוב ממתינים סבלניים לתורם להידלק, מי הדנובה מורידים הילוך, ואני שופט פחות את אדי על בחירתו. 
 

בקיסרות האוסטרו־הונגרית חיו כ־15 לאומים, אוסטריה של היום אינה בדרך לשם, אך מספקת חומר גלם לאסוציאציות, להשוואות בוסר. האוקראינים, המולדבים, האלבנים, הטורקים, ההודים, האיראנים והפקיסטנים עדיין אינם דורשים אוטונומיה אבל נוכחותם המתבדלת מורגשת. הם נראים אחרת, נשמעים אחרת, מתלבשים אחרת. הנה הקבצנים כמשל. 
 

אלה שגדלו על שטראוס מקפידים על סגנון "קלושר־אלגנט". הג'ינס דהוי אך לא קרוע, הז'קט בלוי אבל הכפתורים יושבים יפה על הטורסו, המגבעת מאובקת, אבל הנוצה בצד עדיין מזדקרת. מדירים עכוזם מקרנות רחוב, הדלפונים הווינאים. ניגשים בצעד קליל, מבקשים בשקט, מתערבבים בהמון. לרגע יחזרו להיות כאחד האדם, יתנקו מתגיות אומללותם. האביונים שהיגרו חסרי הדר סחבות. שמים על עצמם כל ג'אנק מזדמן, מכניעים מבט, פושטים צוואר, כורעים ברך, משפילים מצח עד מדרכה.  
 

בארבע אחר הצוהריים טורקים צעירים מתחככים במלאנז' (חצי מוקה, חצי חלב חם עם קצף) הקטיפתי שאנו לוגמים במדרחוב. שלושה שוטרים על כל מפגין. מפגינים צועקים בנימוס. לא להסעיר שלטון, לא להעיר את הרובע השישי מהשלפשטונדה. עם הגרמנית הלא־קיימת שלי, אני מבין שהם מזדהים עם שניים ששובתים רעב באיסטנבול. כבר 66 יום. "שם הכל קאפוט", מתנדב המלצר להסביר. 
 

קוראים לו ארקן, לפני שלוש שנים בא מאלבניה. הוריו נשארו, אך הם חזק על הקו. שלושה חודשים פה, שלושה שם. ענייני ויזה. כדי לאפשר לארקן ולאשתו להמשיך לעבוד, סבא וסבתא לוקחים איתם את נכדם בנסיעותיהם לטירנה בירת אלבניה, ובשובם לווינה מחזירים אותו לאמא ואבא. מגדלים מבלי דעת קטנצ'יק קוסמופוליטי שיהיה לאזרח העולם או לאזרח חסר זהות, חסר נמל בית, כגרסת מתנגדי הגלובליזציה.

עולם ישן

נוח לי בווינה. היא משיבה אותי לעולמי הישן. למציאות שהכרתי. בחלונות הראווה עדיין מציגים מעילי פרווה, ברחובות אתה נתקל בנחיריים פולטי עשן, הנקניקייה היא להיט הצוהריים ולא סלט הארוגולה מ"בר בריאות", הקונדיטוריות הן אמבטיית קצפת, ובתי הקפה הם מרחבים מוגנים מסוכרזית.
 

במלון שמצאה לנו דפנה אין מאמינים באותו כרטיס חלקלק וגחמני שאמור להדליק נורה ירוקה מעל לחריץ המוזהב של דלתך לפני שיתיר לך לפלס את דרכך לחדר. כמו פעם קיבלנו את הקונסטרוקציה המתכתית העתיקה והאמינה עם גולת העץ בקצה שבסיבוב אחד ימינה מכניעה את הדלת. הפקדת המפתח בקבלה לפני יציאה או אחריה הייתה הזדמנות לשיחה קטנה עם איש הלילה, לעצה שלא כתובה בגוגל. 
 

הטיפ של אתיק - פקיסטני שחי 30 שנה בווינה - שינה את חיי. לפחות באותו יום. 

הלכנו 70 מטר והגענו למסעדה נפלאה. בכוונה איני מוסר את שמה כדי לא לקבע עליה את התעניינות הקורא, לא לעשותה לאתר עלייה לרגל. עוד 300 יש כמותה וכל אחת מדהימה על פי דרכה. 
 

בזאת שלנו היה חלל קטן מפוצץ מצחוקים שאחרי ליטר בירה. על זיכרון השניצל עגל, החך שלי לא ירצה אף פעם לוותר. דפנה שלי הצדיעה למרק הגולש וחגרה שק כשהתברר שהמסעדה תהיה סגורה למחרת. 
 

למחרת הלכנו להתנחם ב"קפה סנטרל" שב־Herrengasse 14 ברובע הראשון. לאחר עמידה של 40 דקות בתור, התנחלנו באולם עם עמודים צחורים כצווארה של נסיכה מבית הבסבורג ועם שנדלירים שהשתלשלו מהתקרה כלוחמי קומנדו ממסוק. המלצרים היו כבדי ראש כצ'רצ'יל וקלילים כנורייב על בימת בלט "קירוב". זה המקום שבו אתה מבין שמלצרות היא יותר מחלטורה של סטודנטית שנה א' בחוג לווידיאו ארט בבצלאל. 
 

"קפה סנטרל" הוקם ב־1876, ובקומתו הראשונה שכן בית הספר לשחמט של וינה. גדולי המוחות הריצו כאן מט סנדלרים ואיימו על המלכה. בין האורחים היו הרצל, פרויד, טיטו, היטלר, לנין וטרוצקי. הנה סיפור שרץ מאז: ערב מלחמת העולם הראשונה טען בלגלוג ויקטור אדלר (פוליטיקאי, עיתונאי, בן למשפחה יהודית מתבוללת) באוזני שר החוץ האוסטרו־הונגרי, הרוזן ברכטהולד: "אם רוסיה תצא למלחמה, לא תתעורר בה מהפכה. מי ינהיג שם מהפכה? לב ברונשטיין (ליאון טרוצקי) שיושב ב'קפה סנטרל'?". 
 

ולאחר כל הפאר ההיסטורי, קבלו בבקשה עובדה שאין לערער עליה: הגולש ב"סנטרל" קטן יותר וטעים פחות מזה שליד המלון. אבל הקינוחים היו אוי, אוי, אוי. "זאכרטורטה", עוגת הדגל שמכילה שוקולד בכל מצבי צבירתו: שכבתי, מזוגג, מפורר. פרויד, לו ישב לידנו, היה ודאי מוצא הסבר להתמכרותנו הטוטאלית.   
 

המוזיאון לתולדות האומנות, זה שטעמנו ממנו בטרמינל, שוכן על כביש הטבעת, ה"רינג" בפי הווינאים. כולם תלויים כאן על הקירות. רובנס, ורמיר, שילה, הירונימוס בוש. ייתכן שגעגועי ילדות חבויים הדביקו אותי ל"משחקי ילדים" של פיטר ברויגל האב. אף שרוב המשחקים שבציור (1560) כבר נעלמו, אתה מזדהה עם הכמיהה. ילדים, למרבה הפלא, רצו תמיד לשחק. אבל אלה של ברויגל נראים כמבוגרים קטנים. הבנות בסינרי אמהות, הבנים במעילי אבות. ימי הביניים, צדק ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס, היו ימים ללא ילדוּת. 
 

מול המוזיאון לאומנות שוכן ארמון הופבורג, עדות לעבר אימפריאלי מפואר. חצי מיליון מבקרים בשנה שרובם ככולם מגיעים בגלל הנסיכה הקסומה, היפה מעבר לכל תיאור: אליזבת מבוואריה. אחרי שהתחתנה עם בן דודה הקייזר פרנץ־יוזף התמקמה "סיסי" בארמון הופבורג וסינוורה את באיו. בשנות ה־60 של המאה ה־19 הייתה הקייזרין סיסי אשת המלוכה היפה בעולם. באמבטיית כסף, שבהעתק שלה אנחנו מביטים, חפפה את שערה העבות בשיקוי ביצים וקוניאק. שלוש משרתות נהגו לסרק אותה בסבלנות. יום שלם נדרש לטיפול ברעמתה הקיסרית.

תבונתה העמוקה של סיסי לא נפלה מיופיה. חוכמת שלטון הביאה איתה לחצר. היא זו ששכנעה את בעלה להתאחד עם ההונגרים במקום להילחם בהם. כך הוקמה הקיסרות האוסטרו־הונגרית שהחזיקה מעמד כ־50 שנה. אוסטרית אחרת, רומי שניידר, העניקה לה תהילת עולם בשלושת סרטי "סיסי". הדמות הזאת לא תניח לשניידר, ולימים תאמר: "סיסי נצמדה אלי כמו דייסת קוואקר". 
 

עם הזמן ועם בגידותיו המתמשכות של הקייזר, גלשה אליזבת לחיים נפרדים משלה. בעיה לדוג מאהבים לא הייתה לה, והיא זנחה את מטלות הממלכה. התרכזה בציד ובפעילות גופנית שהיו אז אחוזתם הבלעדית של הגברים. הארמון רחש טרוניות נגד הקיסרית המורדת, אך סיסי לא נרתעה. כנראה כבר אז ידעה משהו על העצמה נשית. גם קיסרית, כך הבינה, צריכה להילחם על זכויותיה. 
 

לאחר חמש שנות ייסורים נפרדה סיסי הקולנועית מהפרא המרהיב שלה אלן דלון. הבשלות והעצב עשו את פניה למרגשות שנראו אי־פעם על המסך. היא ניסתה לעמעם את מראיה כדי שלא תלוהק רק בגללם. לא פעם חמקה אל הצל, הסתתרה מאחורי משקפי שמש וצעיף א־לה ז'קלין קנדי. 
 

בשלב מסוים גם לסיסי הקיסרית נמאס מהסגידה למראה. גם היא התחבאה מאחורי צעיפים ושמשיות שמוצגים בחדר מיוחד בארמון. לאחר התאבדות בנה הנסיך רודולף עם ארוסתו בת ה־16 גזרה על עצמה חיי בדידות. באחת מגיחותיה היחידות לעולם יצאה ממלון בז'נווה, ואנרכיסט איטלקי נעץ בה את סכינו. "לא ארבתי דווקא לה", הסביר הרוצח לואיג'י לוצ'אני, "פשוט חיפשתי אריסטוקרט". בת 61 הייתה סיסי במותה. 
 

סיסי מהסרטים מתה בגיל 43. כדורים ואלכוהול, על פי השמועה. כמה חודשים קודם לכן נמצא בנה דוד משופד על גדר הברזל של ביתה. לא ברור אם הייתה זאת תאונה או התאבדות. לאחר מותה דאג דלון שיועבר לקבורה ליד אמו. אלן דלון, הנסיך של סיסי, הוא עכשיו קשיש בן 82. הירוק העז בעיניו דהה, אין לו אישה, ואל השקיעה, כך התוודה, יצעד עם כלבו הנאמן בלבד. 

ז'יל וז'ים

ביומנו האחרון גשם עז יורד על וינה, מה שלא הפריע לדפנה להזניק אותנו לשוק הפשפשים החשוף. השוק עשיר במציאות, אך חסר את הבלגן ההשראתי מהשוק בפורט קליאנקור בפריז, למשל. 
 

באחד הדוכנים אני פוגש את אוסקר ורנר. ורנר כבש אותי כשעשה את ז'יל בסרט "ז'יל וז'ים" של פרנסואה טריפו. כפי שאני מגלה עכשיו בשוק את הביוגרפיה של ורנר, כך גילה טריפו את הספר "ז'יל וז'ים" (Jules et Jim) כשפשפש בדוכן ספרים בכיכר פאלה רויאל בפריז. לכדו את תשומת לבו החזרה הצלילית על שני ה־J בשמות והעובדה שזה היה ספר ביכורים שאנרי־פייר רושה כתב בגיל 74.

רושה העמיד סיפור מכונן על Menage a trios (חיים בשלישייה). "רומיאו ויוליה של השלישיות", כונה בפי החוקרים ברברה פוסטר, מייקל פוסטר ולתה חדדי. מדובר בחברות צובטת לב בין שני גברים ובין אישה - קתרין - שאינם יכולים איתה או בלעדיה. מזלי שללא כל תחושה מוקדמת על פגישתי הצפויה עם ורנר הספקתי לדחוס את הספר לכיס החיצוני של המזוודה ממש לפני היציאה לווינה. 
 

עכשיו ורנר, או בשם נעוריו אוסקר יוזף שליסמאייר, מביט אלי מכריכת הביוגרפיה, משדר כהרגלו הרהור, ריחוק ועגמומיות. האיש עם העפעפיים העצבניים אינו מוכר בארץ, וזה מחפיר. הוא היה אחד משחקני האופי העמוקים, האמינים והמורכבים שראיתי אי־פעם. דמויותיו היו מפותלות כסיפור חייו.

הוא היה פציפיסט שגויס בכפייה לוורמאכט, נוצרי שתחת שלטון נאצי התחתן בחשאי עם יהודייה למחצה (השחקנית אליזבת קלינה), שחקן של קלאסיקות כ"ספינת השוטים" שהופיע גם בסדרת המתח "קולומבו". אוסקר ורנר מת ב־23 באוקטובר 1984, יומיים לאחר פרנסואה טריפו, האיש שעשה ממנו פרסונה קולנועית מיוחסת ב"ז'יל וג'ים".
 

מתחת לטיפות הזעופות, על כיסא עם ריפוד בורדו, ניצבת תמונת מחזור. תמונות הפספורט עוטפות את צלב הוורמאכט שבמרכזה. "כולם חיילים שנפלו בצבא של היטלר", משבח את הסחורה סלאבה הרוכל האוקראיני. מבקש 20 יורו, ייתן גם ב־18, "אבל לא בפחות מיין הר, יש ביקוש". אני נאטם כדי לא לתת למפגש הזה לסחוף אותי ליער השחור.

לתחושותי, שבחרתי לאפסן. הפעם אתן לווינה ליהנות מהדו־משמעות. הפעם אעזוב עם "מרש רדצקי" (יוהן שטראוס האב) באוזן אחת, "הדנובה הכחולה" (יוהן שטראוס הבן) באחרת.