"אנחנו יצאנו מטעם פשוט: מפני שאנחנו עיתונאים ולא לבלרים... מפני שעיתון נעשה בשביל הקורא, ולא על חשבונו. על כן קמנו ויצאנו"
(ד"ר עזריאל קרליבך, 20 בפברואר 1948)
את השורות האלה, מהמאמר המכונן והבלתי נשכח שכתב ד”ר עזריאל קרליבך לאחר שעזב את ידיעות אחרונות והקים את מעריב, ציטטתי בעמוד הפייסבוק שלי בתחילת פברואר 2012: מיד לאחר שעזבתי את מעריב הישן, שהיה אז בשלטונם של המו”ל נוחי דנקנר והעורך ניר חפץ. המצב בעיתון נהפך לבלתי נסבל עבורנו, העורכים והעיתונאים.
האפשרות להישאר שם, לעצום את העיניים, לסתום את האף ולכסות את האוזניים הפכה לקשה עד בלתי אפשרית, מיום ליום ומשעה לשעה. בדרך הביתה ואל הלא נודע גם גמרתי אומר בלבי לא לשוב עוד לעיתונות ולחפש את עצמי בתחום אחר, כל תחום אחר, רק לא במקצוע שהושחת עד ללא הכר ואיבד כל צלם ומצפן, בתהליך הדרגתי אך עקבי, מאז התחלתי לעסוק בו בהכרת תודה בסוף שנות ה־80. לא האמנתי אז לרגע שיקרה הנס, מין חזון עצמות יבשות, שבמסגרתו מעריב יצמיח מחדש עור וגידים, יקום מחדש כעיתון חופשי ויחזיר לי את חדוות היצירה, שכמעט אבדה מאז סגירת “חדשות”, הבית העיתונאי הראשון שלי.
האפשרות להישאר שם, לעצום את העיניים, לסתום את האף ולכסות את האוזניים הפכה לקשה עד בלתי אפשרית, מיום ליום ומשעה לשעה. בדרך הביתה ואל הלא נודע גם גמרתי אומר בלבי לא לשוב עוד לעיתונות ולחפש את עצמי בתחום אחר, כל תחום אחר, רק לא במקצוע שהושחת עד ללא הכר ואיבד כל צלם ומצפן, בתהליך הדרגתי אך עקבי, מאז התחלתי לעסוק בו בהכרת תודה בסוף שנות ה־80. לא האמנתי אז לרגע שיקרה הנס, מין חזון עצמות יבשות, שבמסגרתו מעריב יצמיח מחדש עור וגידים, יקום מחדש כעיתון חופשי ויחזיר לי את חדוות היצירה, שכמעט אבדה מאז סגירת “חדשות”, הבית העיתונאי הראשון שלי.
"הבטחנו לתת לך, הקורא, עיתון בלתי מפלגתי, בלתי תלוי, עיתון חופשי של עיתונאים חופשיים"
(ד"ר קרליבך, שם)
(ד"ר קרליבך, שם)
כי אם ד”ר קרליבך לא היה קם ומקים את מעריב לפני 70 שנה, מישהו היה חייב לעשות את זה עכשיו. דווקא ב־2018, יותר מאי פעם, התקשורת הישראלית זקוקה לעיתון כזה כאוויר לנשימה. אני מנסה לחשוב בזמן כתיבת שורות אלה אם יש בישראל עוד עיתון, פרט למעריב (שנולד מחדש ב־2014 תחת כנפי הג’רוזלם פוסט – ועל כך בהמשך), שמעניק חופש ביטוי לכותביו, שפועל ללא אג’נדה פוליטית או אחרת, מקובעת ונוקשה, המוכתבת מלמעלה; עיתון שבו עיתונאי יכול לקום בבוקר ולהביע את דעתו כאוות נפשו: בעד הימין או נגד הימין, בעד השמאל או נגד השמאל, בעד נתניהו או נגד נתניהו, באופן ענייני וחופשי, ללא מפת אינטרסים דמיונית (אך מוחשית מאוד) שתלויה על קירות המערכת; ללא שלטון מחשבות, ללא רשימות שחורות ולבנות, ללא יישור קו עם רוח המפקד המנשבת מלמעלה 365 ימים בשנה; ללא חרב שמתנוססת מעל ראשו ומכתיבה לו לומר אך ורק את הדעות "הנכונות״. התשובה ברורה: אין עוד עיתון כזה, פרט למעריב.
נכון, אנחנו לא קדושים, לא צדיקים ולא טהורים - גם איננו מתיימרים להיות כאלה - ודאי שלא צקצקנים, צדקנים וטהרנים. ההתרסקות הכלכלית ופשיטת הרגל הערכית - שלמעשה הובילו לחיסולו של מעריב במתכונתו הקודמת לפני כמה שנים, עד שהגיעה קבוצת הג’רוזלם פוסט והצילה אותו מכליה ומשקיעה אל ערימות האבק בארכיונים - מחייבות אותנו לפעול במסגרת מפוכחת ומציאותית כדי למנוע פיטורי עובדים וקריסת משפחות, כפי שקרה בגלגולים קודמים של הארגון.
עם זאת, הצלחנו לגייס את מיטב הכותבים בישראל למעריב החדש, שמעניק בשנים האחרונות חוויית קריאה ייחודית ואיכותית במפת התקשורת הישראלית – מגוונת, פלורליסטית ונטולת קיבעון מחשבתי - כמיטב המסורת המפוארת והמורשת המופלאה של העיתון ברבות מ־70 שנותיו, שרק קמצוץ מהן בא לידי ביטוי מעל דפי מוסף חגיגי זה.
היום, בשנת 2018, אנו גאים להצהיר שמעריב החדש מגשים את חזונו העיתונאי של מייסדו ד”ר קרליבך, שמתממש מאז הקמת המדינה ועד היום.
לאחר 70 השנים הראשונות, אפשר לומר על מעריב בלב שלם ובגו זקוף: זוהי רק ההתחלה.
דורון כהן הוא העורך הראשי של מעריב בצוותא עם גולן בר-יוסף
גיליון מיוחד: המוסף הדיגיטלי "70 שנה ל"מעריב"
דורון כהן הוא העורך הראשי של מעריב בצוותא עם גולן בר-יוסף
גיליון מיוחד: המוסף הדיגיטלי "70 שנה ל"מעריב"