בוא הנה!! אם יש צליל שמחזיר אותנו, כל מי שהיה עיתונאי בתחילת דרכו במעריב של סוף שנות ה־80, לימים ההם בקרליבך 2, זו הצעקה הזאת. היא תפסה אותך כשהתגנבת במסדרון מול הדסק, מנסה לעשות את עצמך בלתי נראה. זר לו שמע אותה, וזר כבד שמיעה היה שומע אותה מכיכר הבימה, היה משוכנע שהצועק רותח, ולנצעק מחכה מקלחת רותחת של נזיפות ואולי כרטיס בכיוון אחד למחלקת כוח אדם, וממנה הביתה. אבל לנו, הנצעקים, זו הייתה הוכחה שהיום הוא כמו כל הימים ושהאיש הצועק מביע אהבה כלפינו.
לצועק קראו יעקב ארז, אז ראש אגף החדשות בעיתון ולימים עורכו. ועבורנו, הקבוצה הגדולה שקראו לה בעיתון "הצעירים", הוא היה בוס ומנטור ואב אוהב. דור שלם של עיתונאים גדל על ברכיו, ולא יכול היה לבקש ברכיים טובות מאלה לגדול עליהן ושנים מרתקות מאלה לצמוח ולפרוש בהן כנפיים.
מעריב של אותן שנים היה קצה הסיפון של הטיטניק - צד ימין ליד החרטום - החלק שפגע בקרחון ראשון. מתחת לשם העיתון עדיין היה כתוב "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", אף על פי שזה כבר מזמן לא היה נכון. היו לו גירעונות וחובות ומבנה בעלות בעייתי, ולא היית צריך יום בהיר כדי לראות את הקריסה הבלתי נמנעת - של מעריב ושל כל עולם העיתונות המודפסת - מהמזנון עתיר הקוליפורמים שבו אכלו רק האמיצים באמת. וכמו בטיטניק, הסיפון הקר והמתמוטט היה המקום הטוב ביותר לשמוע את התזמורת. ביום־יום, אם לא הקשבת לרעשים של המים העולים מלמטה, היא ניגנה את המוזיקה המדליקה ביותר בתקשורת.
מעריב היה עיתון עם תדמית זקנה וקהל קוראים מזדקן. אבל במסדרונות של המערכת, מהספורט לחדשות ועד למגזינים, שוטטה חבורת אנשים מתחת לגיל 30 שלא הייתה דומה לה. באופן לא מקרי, רבים מהם תמצאו היום במקומות מוכרים, אבל לא בעיתונות: יאיר לפיד ואלי קמיר ואני והרבה אחרים, שהתפזרו להיות פוליטיקאים ואנשי עסקים ועורכי דין. בעיתונות, אתם תחליטו אם זה מאחור, נשארו וצמחו בן כספית ועמנואל רוזן. גידי מרון כותב היום תסריטים, יוני הללי מפטר מאמנים ברדיו. אחרים, שהיו עורכים ואת שמותיהם אתם מכירים פחות, גם הם רובם כבר לא בעיתונות.
זה היה ערב המפץ הגדול, שהפך עיתונאים לטאלנטים והיטיב עם מעטים, ואני ביניהם, ומהצד השני חיסל לחלוטין את מעמד הביניים העיתונאי. כשנכנסתי למעריב, היו בישראל ארבעה עיתונים (כולל "חדשות" ז"ל, שההרכב האנושי של צעיריו היה הדומה ביותר לשלנו, ומשם באו החברים שלנו בעיתונות), ומנגד רק ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו ואפס אינטרנט. מה שיכולת לצפות לו, ולא משנה כמה מוכשר היית, היה להתקדם מרפורטר שמכסה תחום לכתב מגזינים ומשם לעורך, ולנוע במעגלים האלה לתפקיד מערכתי בכיר. המשכורת שלך, אם היית טוב, הייתה אמורה לטפס בתוך עשור קצת מעל לשכר הממוצע במשק. אם רצית קצת פרסום, כתבת ספר; אם רצית חיסכון קטן לילדים, העברת הרצאות.
במסדרונות עוד נעו, כצללים של עברו המפואר של העיתון, השמות שבשנות ה־60 וה־70 הרעידו ממשלות, הכתירו רמטכ"לים וקבעו סדר יום. לא אנקוב בשמות, למה להעליב מישהו, אבל הסתכלנו עליהם כעל אות אזהרה, מה קורה למי שמזדקן במקצוע שבו מזדקנים רע. אבל להיות בו צעיר? יא אללה, איזה כיף זה היה.
המערכת הייתה ביצה. היית בא לשעתיים, רק לכתוב משהו והביתה, ונשאר עד שתיים בלילה, אז העיתון ירד לדפוס, בימים ההם של שחור־לבן ופורמט שהיית צריך שתי ידיים גדולות כדי לפרוש עד הסוף. וגם בשתיים, מי הלך הביתה? במורד קרליבך הייתה "נרגילה", שם קיבה בת 30 עוד הייתה יכולה לעכל מלאווח וחצי זיווה באמצע הלילה. היו שם גם שולחנות רשעים, שאם היה לך נחש שאתה אוהב לא היה כדאי לתת לו לזחול עליהם, הרעל היה מרוכז עד כדי כך. במערכת פרחו כל הדברים שפורחים במקומות של אנשים שטופי הורמונים במקצוע שטוף אדרנלין. כולנו יודעים על כולנו יותר ממה שטוב לדעת, אבל ההרתעה עובדת לכל הצדדים.
כשהייתה מלחמה מערכתית, היא הייתה של כולנו. חצי שנה אחרי שקיבלתי את הג'וב להיות הרפורטר הממונה על מכבי ת"א, מוני פנאן ז"ל זרק אותי מהאימון וצביקה שרף לא דיבר איתי. כל המערכת, חיפה ועד חולון, נרתמה כדי ללמד לקח את מכבי וגם את העיתונאים המקורבים אליה. יום שבו פתחת עיתון בבוקר ומישהו הקדים אותך היה קריזה לכולם; יום שבו ניצחנו, ולא חשוב את מי ובאיזה עניין, היה חגיגה לכולם.
חצי שנה לאחר שנכנסתי למערכת כפרילנסר, הכניס אותי אבי בטלהיים, עורך הספורט ולימים סגן עורך העיתון, לחדר ובישר לי שהתקבלתי למשפחה: מציעים לי קביעות, בחוזה הקיבוצי של העיתון. הוא אמר לי שאני צריך להיות גאה, זה כמעט זמן שיא למישהו לעבור ממצב של זמני לחלק מן המשפחה. הסתכלתי על השורה התחתונה: השכר שלי ירד ב־30%. אני לא יודע איך זה במשפחה שלך, אמרתי לאבי, אבל אצלנו במשפחה לא נהוג לגזול אחד מהשני כסף. אבל זה היה המסלול, אף אחד לא חשב שיכול להיות משהו אחר.
אחר כך באו הכבלים וערוץ 2 והרדיו האזורי ורשת האינטרנט, שהמיטה מכת מוות על המודל כולו. אלה מאיתנו שזה התאים להם זכו בחופש לעסוק בכל מיני דברים, לגרד כל מיני מקומות שרצינו לגרד ולעשות לביתנו. אלה שלא, שקעו יחד עם הטיטניק או פשוט עזבו את המקצוע. במקומות החדשים עשינו חיים וכסף ונהיינו מפורסמים. אבל אף אחד לא צעק לנו "בוא הנה". בשתיים בלילה היינו ערים, אבל בגלל הילדים ואחר כך בגלל האולקוס.
אלה החיים, וזה מה שקרה מאז לעיתונות. אנחנו עוברים היום על העיתון בחמש דקות. ראשי ממשלה בישראל ונשיאים בארצות הברית משתמשים בעיתונות כשק חבטות בעולם שבו האמת נקבעת לפי רייטינג ולפי המיקום בדפי החיפוש של גוגל. כל טוקבקיסט וטוויטראי הוא יצרן תוכן, יש יותר פייק־ניוז מניוז. אבל מדי פעם, כשאני נזכר איזה כיף זה היה, בא לצעוק לזמן העובר את הצעקה הכי עיתונאית שיש: בוא הנה!!