דודו טופז אינו מלך. הוא מקסימום ראש ממשלה. כלומר, מעין עסקן בכיר, שאוהב להגיר זיעה בסניפי המפלגה. שארל דה גול, למשל, כן היה מלך. כשדה גול סולק מהשלטון, בסוף שנות ה־40, הוא הלך הביתה. ישב בכפר. המתין עשר שנים. עד שקראו לו לשוב. רם ונישא מסביבתו. למודח הטרי – טופז – כך מותר לנחש, זה לא יקרה. הוא לא יחכה בתוך הקפאה, עד שייזכרו בו שוב. הוא, בניגוד למלכים, חייב את ההתחככות עם ציבור שולחיו. שהרי כל תוקפו וקיומו נובעים מאהבת העם אליו (וגם מאהבתו שלו לעצמו).
במהלך השבועות האחרונים שקדמו להדחה, התבטא טופז יותר מפעם אחת, על רצונו לפנות לפוליטיקה. אין זו גחמת־רגע אצלו, אלא המשכה של חשיבה שיטתית. הוא באמת תופס את עצמו כטריבון העם. שליח לרצונה האמיתי של האומה, שדרכו מתנקזים מאוויי הציבור. אחד כזה לא יכול להתקיים (מקצועית) ללא אוהדיו.
***
כל התהליך הזה הוא בכלל לא מפתיע. הרי מפץ פרסומו של דודו טופז בא לו מהצהרה פוליטית, שנאמרה במהלך כינוס פוליטי־דתי. היה זה, כזכור, ביוני 1981, כשמאמיני המערך התכנסו להתוועדות משותפת בכיכר מלכי ישראל. שם, במהלך הכנס ההמוני, שהיה יותר מסתם אסיפת בחירות (בגלל היריב מנחם בגין, שנתפס אז כשטן), נשא טופז את נאומו הפרוגרמטי הגדול.
כה אמר אז טופז: “כמה טוב לראות כאן כל־כך הרבה אנשים מתורבתים – ולא את הצ’חצ’חים של הליכוד! כאן נמצאים הקצינים, הלוחמים האמיתיים, בעוד השין גימלים נמצאים במצודת זאב”!
המעניין בנאום הבחירות הראשון של טופז, אינו בהטלת הסטיגמה השלילית על מה שהוא תפס כציבור מזרחי. מעניין הרבה יותר הוא הפילוח העדתי, שאותו תופס טופז כמבטא האמיתי של ההוויה הישראלית. פה תרבות, שם צ’חצ’חיזם. פה לוחמים, שם שין גימלים. במשוואה הזאת, התרבות שווה להצטיינות בקרב, מזרחיות מקבילה לעריקה. משך שנים ניסה טופז לתרץ את הנאום הזה כפליטת פה. אך כשפולטים שטויות או קללות רגעיות, לא מעגנים אותן ברקע תיאורטי מנומק עד כדי כך. לא, הוא לא פולט סתם כך. הוא באמת מייעד עצמו לכהונה רמה.
מושלמותו ההגותית של טופז מצאה לה ביטוי עילאי בתוכנית “רשות הבידור”. לא הייתה זו תוכנית אירוח וגם לא תוכנית בידור. לראשונה בטלוויזיה הישראלית העז מישהו לארגן לעצמו תוכנית אוטוביוגרפית. טופז, לכל אורכם של 18 החודשים שבהם דהרה התוכנית בהימליה של הרייטינג, לא התכוון לארח אף אחד. למעשה הוא לא הקשיב לאף אחד.
שום סיפור מכל מה שסופר ב”רשות הבידור” לא קיבל את ההכשר שלו, עד שלא נמצא לו מקביל או זנב בחייו של מנחה התוכנית. בליל שבת האחרון, למשל, לא שודרה תוכניתו הרגילה של טופז. במקומה הובא לקט מתוכניות “רשות הבידור” ששודרו בחודשיים האחרונים. עיון שטחי במדגם המקרי הזה מעלה כמה דוגמאות אקראיות, אך עקרוניות, לאופן החשיבה הטופזי. באחד הקטעים הוא דובב אשה יוצאת תימן שהעידה על עצמה שהנה בת 56 והיא סבתא לשישה נכדים. “אני בגיל הזה כבר לא אהיה סבא לשישה נכדים”, תקע לה טופז את החמישה גרוש שלו.
בקטע אחר הוא שוחח עם הזמר דורון מזר, והעלה זכרונות מנעוריו של זמר זה. “אז היית בחור יפה”, פסק טופז למוכח מזר שענה לו בשתיקה. “טוב, רק ניסיתי להוציא ממך קונטרה”. כלומר, אפילו מראהו הנאה של המרואיין מקבל את התוקף שלו מצורתו החיצונית של המראיין.
“בן כמה אתה כיום”? - שאל טופז את אהרון קפלן, במאי וידיאו־רוק מצליח.
“בן 35. ובן כמה אתה”? – החזיר לו קפלן.
“אני בגיל של המדינה, אבל מצבי הכלכלי יותר טוב”, הדגיש טופז בפעם המאה את מאזן הפיננסים המעולה שלו.
אפילו כשהוא ראיין את שלום חנוך, זה שתופס עצמו כמלך ממש, לא ויתר טופז על הבלטת העצמי שלו. כה אמר לחנוך: “האופי שלך, ואתה יודע מה, בווידוי אישי אפשר לומר גם האופי שלי – עומד בניגוד למקצוע הזה, שדורש חשיפה, הופעות, חתימות”. היי, מראיין, מדברים עליו ולא עליך. מובן שדברים אלה מחמירים כשטופז מעלה מולו גברים שצורתם החיצונית נאה. משום מה הוא תופס אותם כאיום אישי, ומולם הוא מרבה לאזכר את הדייטים שלו עם מיטב הבנות. ובאותו עניין: לפני זמן מה הוא הקדיש תוכנית שלמה ליוצאי פולין, ותוכנית זו לא הייתה מושלמת עד שטופז לא אירח בה את אמו.
האיחוד בין טריבון העם לגורל נתיניו הגיע לשיאו בתוכנית ששודרה בשבוע שבו התחולל הפיגוע הכפול בצומת בית ליד. הרי כל אחד מהנפגעים שם הכיר אותי, נד הטריבון בראשו הציבורי. מעבר לטעם הרע הטמון בהתבטאות הזאת, יש בה מימוש מושלם של תפיסת עולמו של הטריבון, שאור נגוהותיו נוגע בכל אחד משולחיו.
כמו כל פופוליסט שהגיע לשלטון, מעד גם טופז לתוך ביצה של עודפי ביטחון עצמי, המבלבלת בין פופולריות עממית לבין מטרות מוקדמות. גם האבטיפוס שלו – חואן פרון מארגנטינה – עבר תהליך דומה בשנות ה־40 וה־50. לכן אין זה מפליא שדווקא בשיא שליטתו במדיום נחתה עליו ההדחה. גם פרון אכל אותה באופן דומה, ב־1955, לאחר ששהה תשע שנים בשלטון.
הדחתו של טופז הייתה אקט של הפיכה צבאית לכל דבר. מקור העוצמה האמיתי, הצבא, או במקרה הנוכחי הזכיין “טלעד”, מתערב באופן חד־צדדי במערכת היחסים הלבבית שבין הטריבון לקהלו, ומדיח את הפופוליסט. התירוץ להפיכה זו, שהייתה מפתיעה כמו כל פוטש צבאי, הוא התירוץ המוסרי שמאפיין כל הפיכה צבאית: החזרת החיים למסלולם התקין.
בתוכנית “תיק תקשורת” ששודרה בשבת האחרונה, התארח המדיח עוזי פלד, המשמש כמנכ”ל “טלעד”. לשאלתו של מנחה התוכנית, מיכה פרידמן, מדוע החליט פלד את מה שהחליט כשהסיר את טופז מלוח המשדרים של לילות השבת, השיב לו פלד באופן חד ביותר. הוא סיפר כי בליל השבת שקדם לאירוע המסעיר, הוא צפה, יחד עם בני משפחתו, ב”רשות הבידור” שבה התעניין טופז אצל כמה נשים על מספר המגעים המיניים השבועי בינן לבין בני זוגן. היה זה המומנט המכריע, לדברי פלד, להחלטת ההדחה שלו.
לפי תפיסתו המוסרית, יש לגונן על הצופים, ואין להרשות דו־שיח שכזה. חייבים, לטענת פלד, להשיב את לוח המשדרים למסלול התקין. טופז, לפי תפיסה זו, כמו כל פופוליסט שצבר עודפי כוח, הרחיק לכת מייעודו המקורי. ההדחה, אם כך, הייתה בלתי נמנעת. אלא שכאן הוא המקום לאזכר פעם נוספת את אותו שליט ארגנטיני מודח. 18 שנים לאחר הדחתו, בהיותו בגלות מרוחקת בספרד, ותוך לחץ עממי מלמטה, הוא הוחזר לשלטון. דומה שטופז, בניגוד לחואן פרון, לא ייאלץ להמתין זמן כה רב.