לשרוד זה לא מספיק: "כשמפעל קטן נסגר - אף אחד לא שם לב"

חברות הענק שלטו ביד רמה בכנס איגוד המזון שהתקיים השבוע בכפר המכביה.

שטראוס ויוניליוור מילאו את המבואה שבה הוצעו דוגמיות מזון. על הבמה רעם קולו של איציק תמיר, יו"ר האיגוד ומנכ׳׳ל קוקה קולה ישראל, על "תהליך שיטתי ורצוף של דה־לגיטימציה לתעשייה".

תמיר, שנחקר בעבר בחשד לעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, רומז לקנוניה אפלה נגד הענף החיוני ביותר במשק: "מישהו החליט שאין יותר צורך בתעשיית המזון, ויש כאן חבורת נוכלים ורודפי בצע שכל עניינם לעשוק את הציבור", הודיע. נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש מיקד את הביקורת במשרדי הממשלה: "המחאה התחילה בגלל מחירי הדיור, אבל הממשלה הסיטה את האש אלינו".

ארבע שנים לאחר פרוץ המחאה החברתית, הצליחו הרשויות לאשר שורת מהלכים וחוקים שאמורים להוזיל במידה ניכרת את מחירי המזון. יעילותם של המהלכים אינה ברורה, אבל כל תעשיין ומשווק בענף המזון חש שהשתנו כללי המשחק גם ללא קשר לצווים הממשלתיים: הלקוח זהיר יותר וקונה פחות, בודק ומשווה מחירים ומדיר רגליו מחנויות שאינן מתאימות עצמן לעולם החדש.

הרגולטורים דיברו על מלחמה במונופולים הגדולים, חברות הענק שמוצריהן ממלאים את מדפי הסופרמרקטים, ובכך הן מצמצמות את טווח אפשרויות הבחירה של הצרכן. הם דיברו על הצורך להצמיח חברות גדולות נוספות ולפתח את התחרות. מחוץ לאולם ההרצאות אני מנסה לברר עם ליאורה בירנהק־מרקוס, בעלת מפעל קטן, כיצד סייעו לה החוקים והתקנות החדשות לצמוח.

"לצמוח? מי שממשיך לצמוח בינתיים זה החברות הגדולות. המפעלים הקטנים ממשיכים להיעלם. להם יש את כל צבא רואי החשבון ועורכי הדין שיודעים להתמודד עם כל החוקים והתקנות להגברת התחרות. החוקים האלה היו תגובה היסטרית של הממשלה, ללא מחשבה לטווח ארוך".

 "מפני שרוב המפעלים הקטנים נמצאים דווקא במרכז הארץ ולא בפריפריה. כשמפעל קטן נסגר, אף אחד לא שם לב. כמה אנשים, לפעמים מבוגרים, הולכים הביתה, כמה משפחות נהרסות, מי רואה, מי שומע?".

המפעל של בירנהק־מרקוס הוא עסק משפחתי לייצור ופלים בחיפה. הוא הוקם לפני כ־60 שנה על ידי סבה וסבתה, ניצולי שואה שהחלו לייצר ופלים בביתם. היום המפעל מעסיק כ־80 עובדים, כולל בעלה של בירנהק־מרקוס ובנם תום.

המותג של המשפחה, מנעמים, מוכר למדי. יש בשם המיושן משהו ביתי וחמים הנשמע מוכר גם למי ששומע אותו בפעם הראשונה. ייתכן מאוד שיש לכם בבית מוצר של חברת מנעמים ואפילו אינכם יודעים. כיום רשתות השיווק רוכשות מוצרים ומוכרות אותם תחת מותג פרטי במחיר מוזל. הרווח ליצרן נמוך יותר, אבל הוא נהנה מהדחיפה השיווקית שרשת המזון הגדולה מעניקה למותג הבית.

"אני עושה לעצמי קניבליזציה, אבל אין לי ברירה. אני חייבת למכור והמותג הפרטי נותן לנו ווליום", היא אומרת.

חלק קטן מהתוצרת של מנעמים מיוצא לארה׳׳ב, ויש גם פיתוח עסקי: לאחרונה החלה מנעמים לייצר גם גביעי גלידה, בתקווה שלא תהיה בקיץ מלחמה. מפעל מזון קטן אינו יכול להרשות לעצמו מערך שיווק אדיר כמו קוקה קולה, אסם או שטראוס. למנעמים של בירנהק־מרקוס יש הסדר שיווק עם חברת המזון הידועה ויסוצקי, כך מגיע גם התה לחנות שבה ופלים.

"לפני שנים רבות קיבלנו הצעה כזו וסירבנו. היום כבר איש אינו מציע. חוקי ההגבלים מונעים מהחברות הגדולות לגדול ולכבוש עוד נתחי שוק. המצב הזה נעשה מסוכן יותר מבחינתנו, כי פעם הגדולים יכלו לרכוש מתחרה שמפריע להם ולהוציא אותו מהשוק. היום הם צריכים להילחם בו כדי להוציא אותו מהשוק, והברירה היחידה שלנו היא להיות או לחדול".

החוקים להגברת התחרות נועדו לפגוע בעיקר בחברות הגדולות, שאין להן הרבה מתחרות. אם שרדתם לצד הגדולים, זה לא סימן שאתם תחרותיים מספיק?

"המדינה מנסה לפתח את התחרות בענף המזון באמצעות יבוא שיתחרה במוצרים המקומיים. ברור שהמפעלים הגדולים ינצלו את כוחם, את הקשרים שלהם ואת מערכות ההפצה שלהם ויהפכו גם הם ליבואנים גדולים. זה רק יגביר את הקושי של המפעלים הקטנים לשרוד בשוק. רבים מהם פשוט ייעלמו, ובמקום להקטין את הריכוזיות במשק, הממשלה רק מגדילה אותה ובסוף יעלו המחירים שוב, מחוסר תחרות".

"החברות הבינלאומיות מתקשרות רק עם מי שיש לו מערכת חזקה של שיווק והפצה. את זה יש רק לגדולים. לי אין אפילו מערכת הפצה משלי".

"זו הבעיה, שהפוליטיקאים מרגישים שהם נראים טוב יותר כשהם פוגעים בחברות גדולות. מלחמה בטייקונים זה סקסי יותר מתוכניות עידוד למפעלים קטנים. המדינה צריכה להציע דרכים לעודד את המפעלים הקטנים ולסייע להם בצמיחה. מדברים על זה שהפריון והשכר נמוכים בתעשייה הישראלית כי אין מספיק השקעה בציוד מתקדם ובמכונות. המדינה יכולה לסייע לעסקים קטנים במענקים לחידוש הציוד בכל חמש שנים, ובכך לסייע לצמיחה וגם לשפר את השכר".

"נניח שנעבור מחר לאזור פיתוח א'. מה נרוויח מזה? 80 עובדים בפריפריה יקבלו עבודה, 80 עובדים מסכנים בחיפה יפוטרו. גם במקום שבו אנחנו נמצאים מגיעים אלינו עובדים מאזורי פריפריה כמו עכו וכפרים בגליל".

"הבנקים תמיד ייתנו תנאים טובים יותר לעסקים הגדולים, ולכן לא ניתן להתחרות בהם באמצעות אשראי. אנחנו מנהלים את העסקים שלנו באופן סולידי. היכולת לגדול באמצעות מינוף אשראי כרוכה בסיכונים גדולים מאוד. קשה מאוד להשקיע באווירת אי הוודאות הגדולה שיצרה הממשלה, כשכל יום נופלת עליך תקנה חדשה".

"להפך. היום יש פחות מוצרים של חברות קטנות על המדפים. המרכולים רק שינו את החלוקה בין החברות הגדולות והמותגים הפרטיים שלהם, והמפעלים הקטנים נותרו בחוץ".

"אנחנו שורדים. המפעל שלנו קיים כבר 65 שנה. אבל לשרוד זה לא מספיק".