אבא שלי, יעקב בנדר ז"ל, נולד בעיירה קטנה בווהלין (פעם פולין, היום מערב אוקראינה) שכמעט כל תושביה היהודים נספו בשואה. הוא נותר אוד מוצל יחידי. הוריו, שמונת אחיו ואחיותיו, סביו, סבתותיו, דודים, דודות וכל שאר המשפחה נרצחו עד האחרון שבהם על ידי הגרמנים מיחידות המוות של האיינזצגרופן ועוזריהם האוקראינים.



אבי ברח ליערות, הצטרף לפרטיזנים וערב הקמת המדינה הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא אנדרס. הוא התגייס להגנה ואחר כך לצה"ל, שם לחם בחזית הדרום במלחמת העצמאות בקרבות חוליקת, כיס פלוג'ה ועירק על מנשייה.



אנחנו בישראל כמעט ולא הכרנו איש משרידי העיירה. אני גם לא רציתי לדעת כלום על השואה למרות שאבי דיבר עליה ללא הפסק, גם מתוך חלומותיו (היה בוכה וצועק ביידיש 'אמא, אבא, איפה אתם? שרוליק, בניומן, לייבלה, איפה אתם?') ואני ניסיתי לדחוק את הנושא ככל האפשר ולא רציתי לשמוע דבר וחצי דבר על רטנה ועל החיים שם, בטח לא על המתים.



את רעייתי לאה הכרתי בגבעת רם, כשהיינו סטודנטים באוניברסיטה העברית. התעניינתי אצלה כבדרך אגב מהיכן אביה, והיא אמרה שאין לה מושג כי גם היא לא רצתה לשמוע על השואה.



"רטנה, גם אני משם!"


יום אחד, לאחר שכבר היינו חברים תקופה די ארוכה, הוזמנתי לראשונה לארוחת ערב אצל הוריה. יום שישי בערב, סביב השולחן, יושבים לאכול ואז אבא שלה שואל אותי, כמנהג בני הדור ההוא, מאיפה אבא שלך. 'אתה לא תדע', השבתי לו. 'הוא בא מעיירה קטנה מאוד בפולין שבטח לא שמעת עליה. חור קטן. בקושי נשארו משם אנשים".



"תגיד לי, תגיד את שם המקום", הפציר בי האב, אליהו ליברמן שמו.



"רטנה", אמרתי.



אליהו קפץ מן הכיסא כשהוא חיוור כסיד וצעק בקול רם: 'רטנה? גם אני משם!', ואז הוסיף באותה נשימה 'איך קוראים לאבא שלך? יענק'ל? יענקל'ה בנדר?'. 'כן', אמרתי כשנשימתי נעתקה. "יעקב, יענקל'ה בנדר".



"היינו שכנים וחברים בילדות", אמר לי בתוך סערת רגשות. גם לי לקח זמן להתאושש ולהפנים את צרוף המקרים הגורלי הזה שהפגיש אותי ואת לאה. תארו לכם. מכל הסטודנטיות והסטודנטים שלמדו אז באוניברסיטה העברית - דווקא שנינו הפכנו לזוג חברים.



אחרי שהתאוששתי קצת ואחרי שמסרתי את כל הפרטים שאני יודע, התחלתי בעצמי לשאול שאלות על העיירה ועל גורל היהודים שחיו בה, וכמובן על משפחת אבי שלא הכרתי ועל כל מה שלא רציתי כל השנים לדעת.



אחר כך ראיתי על מדף הספרים בביתו של אליהו ליברמן שני ספרים על העיירה. אחד בעברית שיצא בישראל ואחד ספר עב כרס ביידיש שהוציאו יוצאי העיירה שהיגרו לארגנטינה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כל הלילה עיינתי בספרים כלא מאמין. אליהו, כך התברר, יצא לפני המלחמה ללמוד בבית ספר מקצועי בבריסק וכך ניצל. כל משפחתו הושמדה בעיירה רטנה.



צחוק הגורל, אחר כך בא המפגש השמח והמרגש של יוצאי העיירה הקטנה והחתונה שלנו, והנכדים. כשבננו הראשון נולד אמרתי לאשתי: "אנחנו ניצחנו את היטלר" ואנחנו גם סגרנו את המעגל הלא יאומן של עיירה קטנה אחת בתוך אותו עולם יהודי שחרב.



יעקב בנדר ואליהו ליברמן נפטרו בהפרש של חודש ימים ב-2011. כאשר אבי נפטר שרנו בהלוויה את שיר הפרטיזנים. יהי זכרם וזכר כל בני משפחותיהם שנספו בשואה ברוך.