החבר'ה הטובים: מפעל ההנצחה המרגש שייסדו החברים של נדב

לאורך השנים אסף ריימונד עשרות חברים. בהם כאלה שאף אחד לא צירף אותם למשחק בחצר; חברות שהצטרפו לשכבה וחיפשו חבר שיקבל אותן; חיילים שישבו לבד בחדר האוכל בבסיס וריימונד, פתאום משום מקום, הניח לידם את המגש; וכאלה שפחדו למות על גבול הרצועה המדממת והוא גרם להם לחייך. כל אלו חזרו לבית המשפחה במושב שדמות דבורה וביקשו להשתתף במפעל ההנצחה לזכרו.

“נדב אהב את כולם וגם קיבל המון אהבה בחזרה" מספרת אמו יובל, “תמיד ידע להביט הצדה, לאלה שלא נמצאים במרכז. כשארגן מסיבה הוא תמיד ניגש להזמין אותם וביקש מהם לבוא. כשהוא היה בשטח כינוס וראה חייל נכנס עם ברכית לא תקינה, הוא ניגש והחליף איתו ברכית. נדב היה שלם עם עצמו ועם ענווה גדולה וזה נתן לו את האפשרות לראות את כולם".

“נדב ידע לקרוא אנשים" מספר סג"ם יאיר פיליג, חברו בקורס מכ"ים, “בכל פעם שהייתי קצת מתכנס בתוך עצמי, והכי גרוע במצבים האלה זה לחיות מהפחד, נדב ידע להוציא אותי מזה. הוא הצליח לנתק אותי מהפחד ומהמחשבות. שעה לפני שנדב נשלף למשימת הפילבוקס ישבתי איתו. הוא בדיוק הכין ציוד. הוא היה מאושר שסוף־סוף הוא יוצא משטחי הכינוס ומקבל משימה. אני רואה אותו מכין את הציוד ומקנא בו. ואז הוא אמר לי ‘שמור על עצמך אח שלי. נתראה עוד חודש כשזה ייגמר".
 

“נדב לא אהב לראות ילדים מנודים שהחברה לא מקבלת אותם" משחזר אבי, אביו של נדב, “היה לו קשה מאוד לקבל את זה והוא דאג שבסביבה שלו זה לא יקרה. אם מישהו היה בצד, הוא מיד הביא אותו למפגשים חברתיים. הוא הכניס ילדים שהיו מחוץ לחברה לתוך החברה. 

“נדב היה נער כשהגענו לשדמות דבורה. פה היה נהוג שכל אחד שיחק עם שכבת הגיל שלו. אם היו הבוגרים מגיעים לשחק כדורגל, הקטנים מיד פינו את המגרש. ואז הגיע נדב. הוא בוחר קבוצה, רואה ילד קטן ממנו בארבע שנים בצד ומזמין אותו לקבוצה, ואז עוד ילד. והקבוצה השנייה רוצה שזה יהיה ‘כוחות’ אז גם היא מצרפת קטנים יותר ופתאום משתנה תפיסה. פתאום הקטנים לא מפנים את המגרש אלא מצטרפים. ואחרי אותו קיץ בשנת 2014 הרבה מהילדים האלה, היה חשוב להם לבוא ולספר שזה משהו שנדב שינה פה". 

 

כבר בשבעה של נדב עלה הרצון הגדול של המבקרים להנציח אותו. הראשונה הייתה דנה מור, רכזת השכבה שבה למד נדב. “המוות שלו חיבר אותנו מחדש כי כולם כבר היו בצבא", מספרת מור, “התחלנו לחשוב מה עושים. רצינו בנושא הספורט כי זאת הייתה האהבה שלו - ספורט וטבע. הייתה גם פנייה מהחברים מקורס מ"כים. בסוף החלטנו לעשות משהו פה ליד הבית בשדמות דבורה. מצאנו פינה מאוד מוזנחת ליד מעיין, הגיעו לפה המון חיילים מהפלוגה שלו לעזור, ויחד ניקינו וסידרנו והחזרנו את המעיין לחיים. הפכנו פינת טבע מוזנחת למקום שאפשר לבוא אליו ולשבת בו ולשאוב מהנעימות שנדב הותיר אחריו". 
 

בשלב הזה הצטרף גם ירון יחזקאל, חבר ילדות של נדב, ומהאחרונים שפגש אותו מהחבר’ה לפני מותו. “שלושה־ארבעה חודשים אחרי שנהרג חשבתי לי איך מנציחים את נדב", הוא מספר, “החלטתי לפנות לדנה ולהתחיל מסורת של מרוץ. בדרך הצטרפו עוד חברים. המרוץ הראשון היה מדהים. הבאנו אליו הרבה אופטימיות ושמחה. כמו שנדב היה. רצינו משהו שיביא אנשים, לקבץ קבוצה גדולה ולהנציח אותו באירוע שמזכיר אותו במי שהוא היה: ספורטאי ואחד שאוהב אנשים, טבע ושמחה. רצינו להביא ערכים של מצוינות ונתינה ועזרה, ומרוץ חיבר לנו את הכל. זה מה שנדב השריש בנו". 
 

“רצינו משהו שיהפוך למסורת", מוסיפה מור, “ידענו שזה ידרוש הרבה השקעה. ולמרות כל הבעיות בדרך, בהכנה של זה ובגיוס הכספים, הפכנו למעין צוות - ‘צוות נדב’ - והקמנו את המרוץ לזכרו. השנה ציינו את המרוץ השני לזכרו. יש פה גרעין שלא רק מנציח אלא גם שומר על קשר. קשר שנדב יצר את החיבור שלו. זה להיות לצד המשפחה בהכנות ובמרוץ עצמו".
 

“גם אני הצטרפתי למשימת ההנצחה" מספר סג"ם פיליג, “אני פוגש את נדב בכל מקום. אני מריץ לוחמים עם אלונקות ורואה חייל רץ מתחת לאלונקה - אני רואה את נדב. החלטנו להרים מסע מכין כומתה בפלוגה לזכרו. זה מיני מסע שעושים לקראת מסע הכומתה שנותן לחיילים את התחושה מה מצפה להם. כל המסע אנחנו מספרים על נדב, על איך הוא היה במסעות ואיך היה בצד החברתי ובסוף המסע הם מבינים שהם הלכו בדרכו של נדב". 
 

“עד היום מתקשרים אלינו חברים מבית הספר ומהצבא ומבקשים להנציח את נדב", מספרת האם יובל, “כל מי שנדב השאיר בו חותם מרגיש רצון. יש חברה מבית הספר שמדריכה במחו"ה אלון (מרכז לימודי של חיל החינוך - נ"א) נערים שלא אמורים להתגייס והם עוברים שם דרך שבסוף מביאה את חלקם לצבא. חבר’ה כאלה שנדב תמיד ראה בצד. והיא בחרה לקרוא לאחת הכיתות על שמו של נדב וזה כולל ללמד אותם על פועלו ואת סיפורו. הם באו לכאן ואתה שומע מהם שבגלל סיפורו של נדב הם בוחרים להתגייס, ללכת בדרכו, אולי אפילו לקרבי. זה מאוד מרגש אותנו ומאוד ממלא אותנו". 

 

חתימה בכותל 

 

בגיל 16 יצר לעצמו ריימונד חתימה. הוא הצליח באופן יצירתי לחבר את כל האותיות של שמו ושם משפחתו באנגלית לסמל אחד קטן. בכל מקום אליו הלך הוא הטביע את חותמו, בין אם צייר על ספסל בבית הספר ובין אם חרת על השולחן בכיתה. אחת החברות מצאה את החתימה שלו אפילו על אבן בכותל המערבי. הוא התחנך בבית הספר כדורי בגליל התחתון. משפחתו העתיקה את מקום מגוריה ממושב מי עמי למושב שדמות דבורה המשקיף לכנרת. ריימונד רצה להתגייס לסיירת מטכ"ל. ביום המבדקים לסיירות הוא נבחר לשייטת 13, אבל הוא לא רצה להיות לוחם בים. “הוא רצה להמשיך לאהוב את הים", מסביר האב אבי. בסוף הוא ויתר על חלום הסיירת ובחר ללכת בדרכו של אביו וסבו, שניהם מוותיקי חטיבת הצנחנים. 
 

“נדב, בדרכו, היה הכי טוב שיש וזה מאוד בלט כי תמיד סמכו עליו במשימות ובנטילת האחריות", מספר סג"ם פיליג, “לא משנה כמה היה קשה ומורכב, כמה היינו בצוות מבואסים, נדב בא עם החיוך ופירק את כולנו. במיוחד ברגעים שנהיה קשה פיזית, נדב היה חזק. אם היית רואה אותו במסעות, במיוחד במסע כומתה - או שראית אותו מתחת לאלונקה או שראית אותו דוחף מישהו מאחור. הוא דיבר תמיד על הלהט ללחימה. היה ברור לו שהוא לא מפחד מכלום וכמה שיותר חותר למשימות. היה ברור שנדב, אם נכנס פנימה, חוזר עם כמה איקסים על הנשק". 
 

“הוא אהב אתגרים, את ספורט ה’דאון היל’ אבל בעיקר היה חבר אמיתי", מוסיף חבר הילדות יחזקאל, “בצוק איתן, כשהייתי על גבול הרצועה, נדב הגיע לשטח הכינוס. הלכתי וחיפשתי אותו שעות. פתאום אני רואה אותו, ארבעה ימים לפני שנהרג. משום מה בחרו בי להיות האחרון שראה אותו. הדבר הראשון זה חיבוק מנדב, ישבנו ודיברנו והחזקנו אחד את השני. היה לי חשוב להעביר ממנו ד"ש בקבוצת הוואטסאפ של ה’חבר’ה הטובים’. כתבתי ‘ראיתי את ריימונד המלך. הוא מאה אחוז, הכל בסדר, לא לדאוג’. כשגיליתי ארבעה ימים לאחר מכן שנדב נהרג, נפל עלי עולמי. לא ידעתי איך לתפוס את זה. זה חבר מהילדות שהיה איתי בתחנות הכי מרגשות; במסיבות, בילויים, בנעורים של לפני הצבא, ואתה מבין שהוא איננו. החבר הכי נאמן שמעולם לא נטר טינה נהרג. הוא תמיד העניק ואף פעם לא נתן לך את התחושה שאתה חייב לו. היינו חבורה של 30 חבר’ה מאוד מגובשים בהנהגתו של נדב. הוא היה מהמובילים. השפיץ של החבר’ה".
 

“כבר בשיחה הראשונה שלי איתו הבנתי שמדובר בנער מיוחד במינו", משחזרת מור, רכזת השכבה, “כל מה שקשור להתנדבות היה אצלו בולט בצורה חריגה משאר התלמידים. לכל דבר הוא התנדב והביא עמו מזג נעים מאוד. אם היה צריך עזרה הוא מיד הציע את עצמו. אין יום שהוא לא נכנס אלי למשרד לשאול לשלומי. הוא תמיד עשה ואף פעם לא עשה רעש מזה".
 

ריימונד היה אלוף ישראל בספורט ה"דאון היל" - ספורט אתגרי של רכיבה על אופניים מראש ההר ועד לנקודה הנמוכה ביותר במדרון בפרק הזמן הקצר ביותר. אביו מספר שגם כשביקש ממנו לשמור על עצמו, נדב הקפיד לחייך ולהדגיש את מה שלימים הפך לשורה מצמררת במכתב שהשאיר לבני משפחתו: “אני מעדיף לחיות חיים קצרים ומעניינים מאשר ארוכים ומשעממים". “זאת הייתה הגישה שלו", אומר אביו, “זה מי שהוא היה".