כמה שנות זוגיות צריכות לחלוף עד שבגידה בבן הזוג הופכת לדבר לגיטימי? מתי מותר לומר לפרטנר שלך שלא היית מאה אחוז נאמן במהלך השנים? בחתונת הכסף? הזהב? על ערש דווי? לילה אחרי המעידה? אני מניח שיהיו כאלו שיזדעזעו מעצם העובדה שהנושא נדון כאן ומיד עם קריאת הטקסט הזה יישבעו בדמעות בפני בן זוגם שבחיים לא העזו לפזול לכיוון אחר כי אצלם זה ייהרג ובל יעבור. טוקבקיסטים פחות סובלניים אפילו יגדפו וימלמלו משהו על זה שאשלח לתופת הגיהינום על הכותרת. אבל מה לעשות, אנחנו חיים בעידן מופקר. נישואים מתפרקים, אתרי בגידות שורפים את הרשת, וטינדר הפכה לאפליקציה שמבקרים בה בקביעות חרמנים מכל הגילים. לצדקנים האדוקים אזכיר שראש הממשלה שלנו ניסה את מזלו בתחום והתוודה בשידור חי ודרמטי מול יעקב אחימאיר ואורי כהן אהרונוב ההמומים; ביל קלינטון הובך מול פני האומה האמריקאית בגלל מעידה, אחת מני רבות כנראה; וגם דוד המלך לא שלט בליבידו שלו וחמד אשת איש. בקיצור, מאז שחר ההיסטוריה כולם בוגדים.



בימים אלה אני בדרך לשבירת השיא הזוגי שלי. עוד מעט תמלא שנה למה שעתיד כנראה להיות הקשר הארוך בחיי. כבר 365 ימים תמימים ורציפים שאת הווייתי ממלאת אישה אחת בלבד. קמים, ישנים, נוחרים, צופים בטלוויזיה, מבלים עם חברים, רבים, מתפייסים ופוגשים בני משפחה. הכל בצוותא, וכמובן גם מבצעים את הפעולה הטבעית שגבר ואישה מצווים לעשות. לא שאבד לי הרצון להרפתקאות חדשות, אבל הסידור שנכנסתי אליו נעים מאוד. יש יאמרו שזאת אהבה. בפועל, חוץ מלהציץ באינסטגרם, קשה לומר שכפרתי בעיקר. נולדתי כך. אופיי מהונדס היטב לקליטת המונוגמיה כדרך חיים. בשום שלב לא הייתי דון חואן. להפך, בוק גדול הוא הגדרה שהולמת טוב יותר את התנהלותי בעולם ההוללות. אבי ז"ל, להבדיל, היה שונה. הורי התגרשו כשהייתי די צעיר ואבא נהג להביט בלי בושה. יכולנו להלך יחד ולשוחח ולפתע - הופ, הראש שלו נתקע ומסרב לנוע כי גברת יפת מראה הגיעה לאזור. כילד זה הביך אותי מאוד. בבגרותי דווקא שמחתי שהחליט לחגוג את החיים כשהיה בגפו. אפילו בשנותיו האחרונות, כשחלה ובילה תקופות ארוכות בבתי חולים, טען שאחות זו או אחרת חומדת אותו.



זוגיות יציבה היא עניין מוצלח למדי, אבל מסביב השוק רותח


אני, כאמור, מתנהל בפלנטה אחרת. זוגיות יציבה היא בעיני עניין מוצלח למדי. אבל מסביבי השוק רותח. לראשונה פגשתי בהוויה הבוגדנית כשצעירה שיצאתי איתה סיפרה לי על חברתה הטובה שהתחתנה לא מכבר ולתדהמתה גילתה שבעלה בוגד בה עם נשים שפגש באתרי היכרויות. לרוע מזלו, אשתו התחזתה לאחת מהן, קבעה איתו דייט בשם בדוי, הורידה לו פליק משובח כשנפגשו בבית מלון ודרשה גט. הסיפור, אגב, היה לכותרת ראשית בעיתונים. המקרה המחיש לי את אומללותם של הבוגדים והמאמץ האינסופי שהם נדרשים להשקיע: צריך אליבי מוצק שחוזר על עצמו, כניסה ויציאה בהסתר מקן אוהבים, שליחת הודעות בהיחבא, פברוק תירוצים אידיוטיים באשר לשריטות מסתוריות על הגוף, והגרוע מכל - נשיאת שקר תמידית וסיבון של האדם היקר לך מכל.



בזמן כתיבת הטור שאלתי את זוגתי אם בגידה תפריע לה. קושיה היפותטית כמובן. בתחילה השיבה באיום מרומז שהיה ולא אשלוט בדחפי תבצע בי אקט שיותיר אותי עם חיסרון פיזי נצחי. אחר כך הכריזה ש־40 שנה הייתי חופשי וכעת זה נגמר. "אז זהו? הסתיימו החיים במישור הזה?", ביררתי בהתרסה, "לעולם לא אזכה, כדבריו של אייל גולן, לאכול פרוסת שוקולד לצד האנטרקוט?"



"אם לך מותר, אז גם אני זכאית", קבעה בחוצפה. ההדדיות הזו פחות מצאה חן בעיני.



"נראה לך? חוץ מזה, לעולם לא תמצאי מישהו כמוני. אחרי שפגשת אותי, אין לי ספק שלא תרצי לפגוש אף אדם אחר", סיכמתי והסתלקתי מהסלון כשאני אוסף את שאריות כבודי העצמי.



גם בתום חילופי הדברים הללו ברור לי שאמשיך לדבוק בחיים נטולי בגידות, מתוך כמיהה להזדקן כבטטת כורסה מאושרת לצד האישה שלי. אבל היות שלמדתי שהגורל מפתיע והפכפך, למרות רצונותינו הנשגבים, אני חותם את דברי באמירה שאם חלילה אכנע ביום שחור אחד לחולשות הבשר וצילומי פפרצי חושפניים שלי - פוסע שיכור כשלידי שתי שוודיות עולצות - יפורסמו, אל תעזו לשפוט ולהטיף מוסר. כי אם לדוד המלך נתנו פס, גם לי מגיע.