1. החייזר של דיכטר: זה קרה לפני מספר שבועות, בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה. מושב הכנסת עמד בפני סיום, אווירת סוף קורס פשטה במסדרונות הפוליטיים, וכל מה שסיעות הקואליציה רצו זה לסיים את מושב הכנסת בשלום ולהימלט עד אמצע אוקטובר. אבל אז כחכח ראש הממשלה בגרונו והפיל את הנוכחים בחדר מכיסאם: אני רוצה להעביר את חוק הלאום עוד במושב הזה, אמר.
חוק הלאום? מאיזה בוידעם הוא חילץ עכשיו את חוק הלאום, שאלו את עצמם הנוכחים. זה דחוף, ענה נתניהו על שאלה שלא נשאלה, והזכיר את בג"ץ קעדאן המפורסם. צפויות לנו סכנות רבות, רמז, אם לא נעביר את חוק הלאום עוד במושב הזה. זוהי משימה לאומית. דבריו לא ממש שכנעו את הנוכחים. הם מכירים את ביבי, הם גם מכירים את חוק הלאום. בג"ץ קעדאן נעתר לפני 23 שנה ונפסק לפני 20 שנה. מעשה במשפחת קעדאן מבאקה אל־גרבייה שחשקה נפשה לשפר דיור ולרכוש מגרש "בנה ביתך" ביישוב קציר. אלא שאז התברר שמדובר בערבים. "ועדת הקבלה" דחתה אותם, הם הלכו לבג"ץ, ואחרי שנים של דיונים ומאמצי פשרה נפסק שאין מה לעשות. מכיוון שישראל היא דמוקרטיה, ומכיוון שאסור להפלות בין אזרחים בדמוקרטיה, יתכבדו הקעדאנים ויבנו את ביתם בפרויקט.
השופט ברק, שישב בראש הרכב של חמישה שופטים, קבע: "אין, אפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית".
אז מה פתאום נזכר נתניהו פתאום בבג"ץ קעדאן? ייתכן שעשרות אלפי קעדאנים נוהרים בזה הרגע ממש, באוטובוסים נהוגים על ידי סמולנים כיובל דיסקין (ראש השב"כ לשעבר), תמיר פרדו (ראש המוסד לשעבר), בני בגין (תמהוני שמסתובב בין ספסלי הליכוד בכנסת), דן מרידור (מישהו שהיה משהו), פרופ' אלן דרשוביץ (בדרך כלל מגן על שחיתויות מדרג בינוני) ושאר בוגדים מהסוג הזה ופושטים על אתרי "מחיר למשתכן", עוקרים באלימות את שלטי "כחלון. הביטחון שלך" ומנופפים במקומם בדגלי דאע"ש? גם אם נדמה לנו שלא, ראש הממשלה חשוף ל"חומר השחור" המודיעיני הכמוס, אולי זה נודע לו משם?
והחוק עצמו? הרי הוא משייט בשמי הפוליטיקה הישראלית כבר קרוב לשמונה שנים. אבי דיכטר, שעדיין ממצמץ מול אור הזרקורים המיוזעים של הפוליטיקה מאז הגיח מבין צללי השב"כ, החליט להושיע את עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות ולקבוע בחוק יסוד שישראל היא מדינתו של העם היהודי. הוא אומנם לא הגיע לכנסת רכוב על חמור לבן (אלא דווקא על גבם של שרון ואולמרט), אבל עם ישראל יודע לזהות משיח כשהוא נתקל בו.
שמונה שנים מנסה דיכטר להעביר את החוק הזה. לא כולם זרמו. בקדימה, מפלגתו המשוקצת דאז, בלמו אותו. גם במפלגות אחרות לא התלהבו. אז, בימי קדם (לפני חמש שנים בערך), סברו אבותינו הקדמונים שישראל היא מדינה יהודית, אין על זה שום ויכוח עם אף אחד, זה מוכרז במגילת העצמאות שמכוחה הוכרזה המדינה שאפילו הגויים מכנים אותה "מדינה יהודית". מצד שני, ישראל היא גם מדינה דמוקרטית שמקדשת את ערך השוויון, כנהוג (עדיין) בדמוקרטיות. אז למה לתקן מה שלא התקלקל? אבל דיכטר התעקש, כי אג'נדה אחרת הוא לא הצליח לקושש.
כך הלך לו חוק הלאום ודידה במסדרונות הכנסת במשך שנים ארוכות, גורר רגל, שתום עין, סוג של חייזר טעון טיפוח שאף אחד לא באמת רוצה לטפל בו, עד שבא ביבי, הזריק לו זריקת אדרנלין, התקין לו מחלצות פאר והקים אותו לתחייה מאוחרת.
2. הססמה החדשה
הנה הסיבה האמיתית: לא קעדאן, לא מזימה אנטישמית להכריז על ישראל באו"ם כ"מדינה הוטנטוטית" ולא נעליים. זה הבחירות, טמבלים. ההערכה המושכלת של נתניהו היא שבתחילת השנה הבאה, מקסימום מרץ־אפריל, יהיו בחירות. למה? כי בג"ץ (זה שוב הכל באשמתם) לא ייתן ארכה משמעותית לחוק הגיוס, והחרדים ישברו את הכלים כי הם לא מבינים כלום, ונתניהו עלול להיתקע בלי ספין זמין. חייבים להפחיד את הציבור עם משהו חדש, טרי מהניילון. הערבים כבר נהרו לקלפיות בכמויות בפעם הקודמת. צריך מנוף חדש, משאבת מנדטים רעננה שתלקט את הקולות האבודים בחזרה לחיקה של המשפחה המלכותית בבלפור. נעביר את חוק הלאום, וניתן לשמאלנים הפתאים להתחפר באיוולתם. כמה שהם לא יקשקשו, בסוף "הציבור שלנו" יבין שיש כאן יהודים טובים שתומכים בחוק הלאום, ויש בוגדים פוסט־ציונים שמתנגדים לחוק הלאום, כלומר תומכים בערבים. מה שהיה להוכיח. מי לה' אלי. נתניהו הוגדר בשבוע שעבר כ"שליח השם" בידי שניים מחסידיו. בשלב הבא הוא כבר יהיה השם עצמו. כמה פשוט, ככה גאוני.
במהלכי הסתה מהסוג הזה חייבים גם דמון. מוכרחים לארגן מסע ציד שבו יתקהלו הפטריוטים ויצעדו, לאורם של לפידים, כדי ללכוד את הבוגדים. כלומר את אלה "שהסיתו את הדרוזים". הרי לא יכול להיות שהדרוזים יודעים לקרוא עניין מסובך כמו חוק הלאום, נכון? הרי הם דרוזים. הם לא יאמצו את מעט האינטלקט שתחוב מתחת לתרבושם כדי לגבש לעצמם דעה. מישהו הרעיל את נפשם הרכה. מישהו אפה מצות מדמם של ילדים דרוזים תמימים, או משהו. מישהו, בטח מהקרן החדשה, או איזה דיסקין, זחל בלילה למאהל של הדרוזים וגילה להם שחוק הלאום הוא מדרון חלקלק, אחריו עוד עלולים לגייס אותם לצה"ל. העובדה שהדרוזים הם אזרחים נפלאים של המדינה הזו, אינטליגנטים, עצמאיים, המסוגלים לדאוג לעצמם ולהבין את סביבתם, לא עולה בנפשו של הביביסט המצוי, שמדקלם ברדיו הצבאי את המסרונים שמגיעים ממכשיר שבדרך כלל מצלם מתחת לחצאיות. השמאלנים הסיתו את הדרוזים, זו הססמה החדשה.
העובדות לא משנות לאף אחד שום דבר. הראשונים שהתבטאו נגד חוק הלאום היו דווקא החברים משה כחלון ונפתלי בנט, בכירי בניה של הקואליציה, שהעבירה את החוק. גם הם תפסו, באיחור קל, את הראש והבינו שיש לחוק הזה פוטנציאל ריסוק שעלול לפרום את הרקמה העדינה כל כך שנרקמה כאן מאז 1948. רקמה שמסוגלת להכיל, לעטוף ולשמר מדינה שיש בה לפחות שני עמים, יותר משלוש דתות, אין ספור כיתות, חמולות, עדות וקבוצות, ובסופו של דבר להיות המדינה היהודית היחידה בעולם שמצליחה להיות גם דמוקרטית. מה רע בהצלחה הזו? למה להבאיש את ריחה של המדינה הנפלאה הזו בעולם? למה למרוח את המדרון שעליו כולנו יושבים ביחד בגריז חלקלק? מספיק להאזין לפרופ' אלן דרשוביץ, מי שהפך למגן העיקרי של ישראל בחזית הבינלאומית בשנים האחרונות וידיד אישי של בנימין נתניהו, מסביר שחוק הלאום יקשה על ידידי ישראל להגן עליה בעולם. רגע, מי הסית את דרשוביץ???
המהלך של נתניהו גאוני ומתועב בעת ובעונה אחת. המלכודת שהונחה כאן לכל מי שמתנגד לחוק, מושלמת. מחקרים מעודכנים מעריכים את פרק הזמן בין הגלילות של מסך הטלפון הנייד שלנו כשאנחנו גולשים באתרי אקטואליה בפחות משתי שניות (1.7 שניות). הקשב של הציבור לכותרת ששוזפת את עיניו באתר כלשהו הוא פחות משתי שניות. למי יש זמן או כוח להבין על מה הוויכוח כאן? זה פשוט: מי שתוקף את חוק הלאום, מתנגד להגדרת ישראל כמדינה יהודית. זה הכל. הם שוב רוצים להשמיד אותנו, אז עכשיו בואו נצביע ביבי, כי הוא שוב הציל אותנו.
3. טהורה לעד
הנה האמת: מתנגדי חוק הלאום במתכונתו הנוכחית לא מתנגדים להגדרת ישראל כמדינה יהודית. הם חיים את ההגדרה הזו מיומם הראשון. הם ישראלים, רובם יהודים, גאים, ציונים, פטריוטים. חלק ניכר מהם תרם עשרות שנים (כל אחד) להגנת המדינה. כל הרמטכ"לים, כמעט כל ראשי השב"כ והמוסד, כמעט כל האלופים, המפכ"לים, הגנרלים, האנשים שנלחמו, נפצעו, הקריבו, חלמו והגשימו את החלום הציוני שהפך למציאות בלתי נתפסת: תקומתו של עם מתוך אפרו והקמתה של דמוקרטיה יהודית מפוארת בטבורו של הג'ונגל המזרח תיכוני.
מה שמבדיל בין האנשים האלה לבין אלה שמגדפים אותם עכשיו הוא הביטחון העצמי. יש למתנגדי החוק מספיק ביטחון עצמי כדי להבין שישראל היא מדינה יהודית. לא רק בעיני עצמה, גם בעיני סובביה ובעיני שאר העולם. אם זה לא מספיק ברור למישהו, הם מציעים לקחת את מגילת העצמאות, הקובעת כי "בארץ ישראל קם העם היהודי" וכו', ולהפוך אותה לחוק יסוד. מה רע בזה? בנוסף, כמובן, לחוק השבות ולהגנת אדמות הלאום על ידי קק"ל וכו'.
המתנגדים חושבים שלא צריך לתקן מה שלא התקלקל. שערך השוויון הוא יסודה של כל דמוקרטיה ועליו כולנו עומדים. לכן, מה שצריך לעשות כשתומכי החוק שואלים מדוע אנחנו מתנגדים לו, זה דבר פשוט: מדוע אתם, צריך לשאול אותם, מתנגדים להפיכת מגילת העצמאות לחוק יסוד? מדוע אתם מתנגדים להצעת חוק היסוד של הסמולן בני בגין, שכוללת את הכל, בתוספת הקביעה שישראל תקיים שוויון בין כל אזרחיה? זו השאלה.
מדובר בקרב אבוד. נזכרתי השבוע בהבעת התימהון על פניה של לימור לבנת, שעמדה לפני עידן או שניים מול צירי מרכז הליכוד ושאלה אותם "בשביל מה נבחרנו, בשביל לחלק ג'ובים?", כשהם ענו בקול גדול, כאיש אחד, "כן!!!!!". כך גם במקרה שלנו. אם שוחרי הדמוקרטיה ישאלו את ההמון "בשביל מה הקמנו מדינה יהודית, כדי לייצר כאן מעמד שליטים ומעמדות נחותים?", גם הפעם תהיה התשובה העולצת "כן!!!" גדול וגורף. לא, עדיין לא כולם חושבים ככה, אבל יש מספיק תומכים לרעיון הזה כדי להקים סביבם קואליציה של אופורטוניסטים ולהמשיך בתהליך הזוחל של מיטוט הדמוקרטיה והלאמת אופיה של ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית. העניין הזה של דמוקרטיה נאורה מוצה. הציונים המקוריים, החילונים, הליברלים, עשו את שלהם ועכשיו הם יכולים ללכת. תם תפקידם ההיסטורי. ישראל תהיה טהורה לעד, כמו בית"ר. כל מי שלא חושב כמו המנהיג יוגדר מיד כ"עמלק". מי שיחרוג מהשורה, ייערף.
אלפי שנים נדדנו, הושמדנו, הוגלינו, נרצחנו והודחנו, עד שהצלחנו סוף־סוף לשנות פוזיציה. עכשיו אנחנו בצד השני. מעמד עליון. הנרדפים הפכו רודפים. וזה די כיף, צריך להודות. ובפרפראזה על הלחישה ההיא של המנהיג העליון באוזנו (החירשת) של הרב כדורי: היהודים, הם שכחו מה זה להיות יהודים.
4. (עוד) מתווה היסטורי
למרות כל האמור לעיל, נתניהו הזיע השבוע. מישהו שפגש אותו לפגישה ארוכה בתחילת השבוע, מצא אדם מוטרף, מבוהל, שלא מצליח לדבר על שום דבר אחר, למעט חוק הלאום. מחרף ומגדף את השמאל, שלא מבין את גודל השעה ואת הסכנה האיומה הצפויה לנו אם חס וחלילה החוק הזה לא היה מאושר. נתניהו, על פי עדות בן שיחו, היה לא מרוכז, לחוץ מאוד ולא הצליח להתמקד בשום נושא אחר.
הוא לא העריך נכון את עוצמת ההתנגדות, בעיקר בקרב הדרוזים. הבעיה עם הדרוזים היא, שעם ישראל אוהב אותם. בצדק. זו אהבה אמיתית, הדדית, של שותפים אמיתיים לדרך לא קלה. ביבי מצא את עצמו פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, בחזית לא פשוטה. כמעט כל הקצינים הבכירים הדרוזים לדורותיהם יצאו נגד החוק. כמעט כל ההנהגה הדרוזית. חברי הכנסת. ואז הצטרפו אליהם כל בכירי הצנחנים לדורותיהם, כל בכירי גולני, אומנים ואנשי רוח ואקדמיה ומי לא. גולם חוק הלאום הראה כוונות לקום על יוצרו.
נתניהו התנחם בסקרים. כאן הוא עדיין זיהה תמיכה ציבורית גדולה. הוא החליט לפתור את המשבר בשיטת נתניהו: התשה, פיתוי, קומבינה. תכף ומיד הוקם "צוות פעולה" והתארגנו ישיבות בהולות ונוסחו סעיפים מפוארים שיצרו "מתווה" מסובך שבמסגרתו הדרוזים יוגדרו מיד כחסידי אומות העולם, המדינה תיידה בהם תוכניות מתאר נדיבות (אחרי קיפוח של שנות דור), הטבות בלעדיות, ממתקים וחרוזים מלוא החופן. הגרלה מיוחדת תתקיים בין כל בתי האב של הדרוזים, והזוכים המאושרים יזכו בסוף שבוע מלכותי עם "הגברת" (בתנאי שיביאו את האוכל בעצמם, וגם את השמפניה).
הדרוזים היססו. מצד אחד, אכן הוצעו להם פיתויים לא מבוטלים. "מתווה היסטורי", אמר השייח' טריף. מצד שני, הם מכירים מצוין את בית הקברות הממלכתי שבו טמונים, בחלקת "מתווי האומה", כל ה"מתווים" שהציע נתניהו לכל הפתאים לדורותיהם: מוועדת טרכטנברג ועד מתווה הכותל. דיבורים כמו חול, וגו'. אז בינתיים, יש הפגנה במוצאי שבת, אם כי נדמה שנתניהו הצליח למתן מאוד את הרוח שניפחה את מפרשי המחאה. גם בזה אין שני לו.
בלילה שבין רביעי לחמישי, אחרי הצגת מתווה הפיצויים לדרוזים, החל הקרב על הנרטיב ועל ההפגנה. לא מעט בכירי ביטחון ישראלים התגייסו להפעיל על הדרוזים לחץ שלא יוותרו. הנה כמה דוגמאות: "שייח' יקר", סימס בכיר שעמד פעם בראש ארגון ביטחוני חשאי, "חוק יסוד מתקנים עם שינוי בתוכנו או ביטולו. כל דיירי הבית הנקרא מדינת ישראל שווים. לעובדה שמדינת ישראל היא הבית הלאומי לעם היהודי אין דבר או חצי דבר עם עקרון השוויון החל על כל אזרחי המדינה, יהודים ולא יהודים. מה הסיבה לחוק זה בנוסחו שמונע הגדרה עצמית מכל מי שאינו יהודי? אנחנו ישראלים כולם, כל אחד ואמונתו".
בכיר אחר, שעמד פעם בראש ארגון ביטחוני חשאי לא פחות, כתב: "המטרה של ביבי היא לחסל את העצרת, כי היא מפחידה אותו, כי הוא מרגיש שהציבור תומך בה. ברגע שתתקפל, הוא ניצח ואתה מאבד את היתרון שלך... גם למען הישגים בעתיד לעדה, קיום העצרת, עמידה על העיקרון של שינוי חוק הלאום הוא הדבר הנכון...זה נייר יפה שיש בו פיתויים ומתנות והבטחות. זכור רק שביבי מומחה בהבטחות שלא קוימו בעבר ושכל הדברים האלה מגיעים לדרוזים, לצ'רקסים, לבדואים שמשרתים בצה"ל ללא שום קשר לחוק הלאום. זה לא צריך להחליף את הדרישה לשינוי חוק הלאום והכנסת השוויון לתוכו. בהסכמתכם לוותר על סעיף השוויון של כל אזרחי המדינה ללא הבדל דת, גזע ומין, אתם מאשררים שאתם אזרחים סוג ב', כי חוק הלאום שם את היהודים מעל כולם. עכשיו יהיה חוק לדרוזים, חוק לצ'רקסים, חוק לבדואים המשרתים בצה"ל ועוד, לכל סוג של אזרח יהיה חוק אחר. זו בדיחה!".
עכשיו יצוצו תועמלני בלפור, שמספרם כחול אשר על שפת הים, וינופפו במסרונים הללו כדי להוכיח את תזת הבוגדנות של השמאל. תנוח דעתכם, חברים. כפי שנתניהו מימן, הפעיל, ניפח, דרבן ולפעמים גם המציא את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה וכפי שהוא מתמרן, לוחץ וממנף לתועלתו גופים פוליטיים, אישים וארגונים לאורך כל הקריירה שלו, כך גם אנשים שחושבים שחוק הלאום מנסר את הגזע שממנו צמחה הציונות שהקימה המדינה הזו יכולים לעשות. הם עושים את זה הרבה פחות ממנו, למרבה הצער.
5. סיפור ישראלי
זה לא רק דרוזים. דב פריד צדקה (כינוי רשמי: פופי) הוא תת־אלוף במילואים. גיבור ישראל עם קבלות. עשרות שנים במשימות הכי סודיות ועלומות שניתן להעלות על הדעת. יהודי. אבל יהודי שנולד בביירות. לעניות דעתי, אין לו פייסבוק, הוא די מנותק מהבלי העולם ומפוליטיקה. השבוע הוא התפוצץ. לקח שני דפי נייר שורות פשוט וכתב עליו מכתב אישי. נתן את זה למישהי, שהעבירה למישהו, עד שזה עלה בפייסבוק של חברי יואב לימור ומשם התפשט כשריפה בשדה קוצים.
"הורי עלו לפלסטין מביירות ב־1947 לא בגלל חוויות השואה הנוראיות, אלא ממדינה ערבית שחיי היהודים בה היו נוחים", כתב פופי במחברתו, "החלטתם לעלות נבעה ממניעים ציוניים טהורים. נולדתי בחיפה ב־1948, וחיי הבוגרים היו בין ואדי ניסנס לוואדי סליב עם אוכלוסייה מעורבת (בעלי הבית שלנו היו ערבים). אמי וסבתי לא דיברו עברית ולכן שפת האם שלי הייתה ונשארה ערבית".
"שמי הוא דב", כותב פופי, "דב על שם עולה הגרדום דב גרונר, וגם פריד ע"ש סבי שנספה בעת שירותו בצבא העות'מאני. אני יהודי גאה עם שורשים ערביים מובהקים. גם שפה, גם שם. שפה ערבית זו שימשה אותי ואת המדינה היטב בכל המבצעים המיוחדים בסיירת מטכ"ל, ועד היום גאוותי עליהם... מבתי, שנישאה לבדואי ישראלי, יש לי ארבעה נכדים. בתי שירתה בצה"ל כקצינה וחתני עדיין משרת במילואים בדרגת רב סרן. משפחתי איבדה במערכות ישראל השונות שמונה מבניה. נכדתי הבכורה (חצי יהודייה, חצי ערבייה) סיימה את שנת השירות שלה בחינוך נוער קשה יום ועומדת להתגייס ליחידה מיוחדת של חיל האוויר. והנה בא לו חוק הלאום, ובאחת אני מאבד את גאוות השפה שלי ואת גאוות השם שלי ובאחת אני ומשפחתי הופכים לאזרחים אחרים... איך נרגיש? איך נמשיך לשרת ולתרום...? איך אסביר לילדי ונכדי...?".
התקשרתי אליו השבוע. ויתרתי על הניסיון לגלות מי "הסית" אותו נגד רוח המפקד. "לא יודע, הרגשתי שאני חייב לכתוב את תחושותי", אמר פופי, "אני מרגיש ככה. מכל מיני סיבות, גם היסטוריות. אני לא ידעתי עברית עד גיל 5. עכשיו אני מרגיש שמנדים את השפה שלי. אני קרוי על שם סבא שלי, פריד. אני יהודי, ציוני אמיתי, שבא ממקום שדיברו בו ערבית, שרו ערבית, קראו ורקדו ערבית והשם שלי בערבית. הנקודה השנייה היא, שהבת שלי התחתנה עם בדואי, אזרח מצוין בישראל, רב סרן בצה"ל, ויש לי ממנה נכדים יהודים־ערבים, שעכשיו פתאום הפכו להיות אזרחים סוג ב'. הנכדה הבכורה שלי הולכת עכשיו לשירות צבאי משמעותי, ואני לא יודע מה להסביר לה".
שאלתי אותו איפה גרה המשפחה הישראלית־בדואית שלו. "בבית זרזיר", אמר פופי, "הילדות גדלו שם ולמדו בנהלל". סיפור ישראלי. יש עשרות אלפי סיפורים כאלה. ועוד לא דיברנו על ההמונים שאינם יהודים על פי ההלכה, שהגיעו ממדינות חבר העמים, בנים לאב יהודי ואם נוצרייה, או בעלים/נשים של יהודי/ה, או צאצאים, שמשרתים בצה"ל ומשלמים מסים ופתאום מוצאים את עצמם בסיטואציה מוזרה. לא רק שהממסד הדתי־אורתודוקסי מקשה עליהם את החיים, עכשיו גם המדינה שלהם מסמנת אותם.
אתה יודע, אמרתי לפופי, בממשלה אומרים שהחוק הזה לא ישנה שום דבר, לא במעמד שלך ושל הנכדים שלך ולא במעמד השפה הערבית. "אז אם זה לא ישנה שום דבר", אמר, "בשביל מה לחוקק אותו? בשביל מה לתקוע אצבע בעין? לא מספיק מסובך כאן גם בלי זה?".