באנגלית, הפער המרכזי הוא בין דוברי עברית לדוברי ערבית. בקרב דוברי העברית, 27% מהתלמידים עומדים בדרישות תוכנית הלימודים. בקרב דוברי הערבית מדובר ב-9% בלבד. כלומר, פחות משליש מדוברי העברית עומדים ברף הנדרש באנגלית, ובקרב דוברי הערבית מדובר בפחות מתלמיד אחד מכל עשרה.
גם הציונים הממוצעים ממחישים את הפער: דוברי העברית קיבלו 306 נקודות בממוצע, מעט מעל הממוצע הארצי שנקבע על 300 נקודות. דוברי הערבית קיבלו 282 נקודות בלבד, כלומר נמוך משמעותית מהממוצע. הפער בין שתי הקבוצות עומד על 24 נקודות.
כשבודקים את דוברי העברית לפי סוגי פיקוח, הפערים גדולים במיוחד. תלמידי החינוך הממלכתי הגיעו לממוצע של 314 נקודות, כלומר מעל הממוצע הארצי. תלמידי הממלכתי-דתי הגיעו ל-284 נקודות, ותלמידי הפיקוח החרדי ל-270 נקודות בלבד - שניהם מתחת לממוצע הארצי. המשמעות היא שהפער בין החינוך הממלכתי לממלכתי-דתי עומד על 30 נקודות, והפער בין החינוך הממלכתי לפיקוח החרדי מגיע ל-44 נקודות.
עם זאת, ברשות מדגישים כי הנתון החרדי צריך להיקרא בזהירות: 90% מהנבחנים בפיקוח החרדי היו בנות, משום שרוב מוסדות הבנים החרדיים בכיתה ט' הם מוסדות פטור או תרבותי-ייחודי. לכן הנתון אינו מייצג את כלל הפיקוח החרדי, אלא רק את התלמידים שנבחנו.
התמונה הקשה ביותר באנגלית נרשמה במגזר הבדואי בדרום. הציון הממוצע של התלמידים שם עמד על 250 נקודות בלבד, הרבה מתחת לממוצע הארצי. לשם השוואה, במגזר הערבי הממוצע עמד על 291 נקודות, ובמגזר הדרוזי על 298 נקודות. הנתון החריף ביותר הוא שרק 1% מהתלמידים הבדואים בדרום עומדים בדרישות תוכנית הלימודים באנגלית, בעוד 86% מהם נמצאים ברמת הביצוע הנמוכה ביותר.
גם המעמד החברתי-כלכלי משפיע מאוד על ההישגים. בקרב דוברי העברית, תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה הגיעו ל-319 נקודות באנגלית, לעומת 298 נקודות בקרב תלמידים מרקע בינוני ו-291 נקודות בקרב תלמידים מרקע נמוך. כלומר, ככל שהרקע החברתי-כלכלי גבוה יותר, כך הציון הממוצע גבוה יותר.
בקרב דוברי הערבית לא הוצגו נתונים לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה, בשל מיעוט תלמידים בקבוצה זו. עם זאת, גם שם הפער ברור: תלמידים מרקע בינוני הגיעו ל-294 נקודות, לעומת 272 נקודות בלבד בקרב תלמידים מרקע נמוך. בחלוקה מגדרית באנגלית, בקרב דוברי העברית כמעט שלא נמצא פער בין בנים לבנות: הבנים הגיעו ל-308 נקודות והבנות ל-304 נקודות. בקרב דוברי הערבית, לעומת זאת, הבנות הצליחו יותר: 286 נקודות בממוצע לעומת 276 נקודות בקרב הבנים.
שפת אם: פחות ממחצית מדוברי העברית עומדים ביעד
לצד מבחן האנגלית, פורסמו גם נתוני המבחן בשפת אם לכיתות ט'. גם כאן נרשמו פערים גדולים בין דוברי עברית לדוברי ערבית. בקרב דוברי העברית, 44% מהתלמידים הגיעו לרמת הביצוע הגבוהה, כלומר עמדו בדרישות תוכנית הלימודים. בקרב דוברי הערבית הנתון נמוך בהרבה: 19% בלבד. במילים אחרות, גם בקבוצה החזקה יותר פחות ממחצית מהתלמידים עומדים ביעד, ובקרב דוברי הערבית מדובר בפחות מאחד מכל חמישה.
הפער בא לידי ביטוי גם בציון הממוצע: דוברי העברית קיבלו 308 נקודות בממוצע, לעומת 276 בקרב דוברי הערבית. מכיוון שהממוצע הארצי נקבע על 300 נקודות, המשמעות היא שדוברי העברית נמצאים מעט מעל הממוצע, בעוד דוברי הערבית נמצאים הרבה מתחתיו.
בקרב דוברי העברית לא נמצא פער גדול בין סוגי הפיקוח. תלמידי החינוך הממלכתי הגיעו לממוצע של 310 נקודות, תלמידי הממלכתי-דתי ל-303 נקודות ותלמידי הפיקוח החרדי ל-305 נקודות. כלומר, שלוש הקבוצות נמצאות סביב הממוצע הארצי. עם זאת, ברשות מדגישים כי הנתון החרדי אינו מייצג את כלל הפיקוח החרדי, משום ש-85% מהנבחנים בו היו בנות.
התמונה הקשה ביותר נרשמה שוב במגזר הבדואי בדרום. רק 6% מהתלמידים שם עמדו בדרישות תוכנית הלימודים בשפת אם, ו-66% נמצאו ברמת הביצוע הנמוכה מאוד. המשמעות היא ששני שלישים מהתלמידים מתקשים גם במיומנויות הבסיסיות ביותר שנבדקו במבחן. הציון הממוצע שלהם עמד על 251 נקודות בלבד, הרחק מתחת לממוצע הארצי.
גם הרקע החברתי-כלכלי משפיע מאוד על התוצאות. בקרב דוברי העברית, תלמידים מרקע גבוה הגיעו לממוצע של 319 נקודות, לעומת 304 נקודות בקרב תלמידים מרקע בינוני ו-286 נקודות בקרב תלמידים מרקע נמוך. בקרב דוברי הערבית, תלמידים מרקע בינוני הגיעו ל-294 נקודות, לעומת 267 בלבד בקרב תלמידים מרקע נמוך. כלומר, ככל שהרקע החברתי-כלכלי נמוך יותר, כך ההישגים יורדים.
גם בפילוח לפי מגדר נרשם יתרון ברור לבנות. בקרב דוברי העברית, הבנות הגיעו ל-315 נקודות לעומת 301 נקודות בקרב הבנים. בקרב דוברי הערבית הפער גדול אף יותר: 286 נקודות לבנות, לעומת 264 בלבד לבנים. המשמעות היא שבשתי קבוצות השפה הבנות מצליחות יותר מהבנים במבחן שפת אם, ובחברה הערבית הפער המגדרי חריף במיוחד.
המוטיבציה קיימת, אבל היא לא סוגרת את הפערים
הדוחות בדקו גם איך התלמידים עצמם תופסים את הלמידה. באנגלית, כמעט מחצית מהתלמידים, 47%, אמרו שהם מגלים מוטיבציה וסקרנות ללמידה. 70% דיווחו שהם מקבלים תמיכה ועידוד מההורים, ו-58% אמרו שהוראת האנגלית בבית הספר שלהם איכותית.
אבל הנתון החשוב הוא זה: למרות שרוב גדול מהתלמידים מרגישים שההורים מייחסים חשיבות ללימודי אנגלית, בדוח לא נמצא קשר בין התחושה הזו לבין ההישגים בפועל במבחן. כלומר, תמיכה מהבית חשובה, אבל היא לא מספיקה לבדה כדי להסביר מי מצליח ומי נשאר מאחור.
גם בשפת אם התמונה דומה. 47% מהתלמידים דיווחו על מוטיבציה גבוהה ללמידה, 62% אמרו שהם מקבלים תמיכה ועידוד מההורים, ו-60% העריכו שהוראת המקצוע בבית ספרם איכותית. בפיקוח הממלכתי-דתי נרשם נתון נמוך במיוחד: רק 37% מהתלמידים דיווחו על מוטיבציה גבוהה ללמידה.
ברשות הארצית למדידה והערכה מדגישים כי הנתונים הארציים אינם כוללים את כל מערכת החינוך. הם מתייחסים לתלמידים דוברי עברית וערבית בכיתות ט' בפיקוח הממלכתי והממלכתי-דתי, אך אינם כוללים את תלמידי הפיקוח החרדי ואת תלמידי מזרח ירושלים, משום שקבוצות אלה השתתפו בהערכה החיצונית לראשונה השנה. בנוסף, לא נכללו תלמידי חינוך מיוחד, תלמידים עולים עד ארבע שנים בארץ ותלמידי שילוב.
בסופו של דבר, שני המבחנים מצביעים על אותה בעיה מרכזית: הפערים במערכת החינוך עדיין גדולים מאוד. באנגלית, הפערים בולטים במיוחד בין דוברי עברית לדוברי ערבית ובין סוגי הפיקוח. בשפת אם, הפער המרכזי הוא בין מגזרי השפה, לצד יתרון ברור ועקבי לבנות על פני הבנים. התמונה הקשה ביותר עולה מהמגזר הבדואי בדרום, שבו שיעור נמוך במיוחד של תלמידים עומדים בדרישות תוכנית הלימודים.
התרעות פיקוד העורף