ב-10 השנים שהוא מפעיל את גריל בר JOS במתחם "שירת הים" של אשקלון, יוסי ביטרן סופר כבר שלוש מערכות בעזה. "רק על עופרת יצוקה קיבלנו פיצוי מלא מהמדינה", הוא נזכר, כמעט נוסטלגי. העסק שלו לא מתנהל במונחים רבעוניים. כמו רוב העצמאיים בדרום הוא מתגלגל ממלחמה למלחמה, מגראד לקסאם, מטפטוף להסלמה, מהלוואה לתשלומים.
"בצוק איתן זה היה הכי כואב כי המלחמה הייתה בקיץ, שאמור להיות תקופת השיא שלנו. תבין, כשיש מבצע אתה סובל ממנו גם אחרי שנה וחצי. לקחנו הלוואה, דחינו חובות לספקים. אז אתה פורס את התשלומים קדימה, ואתה מרגיש את זה כל הזמן. ככה אתה חי עם זה שנה וחצי, ואחרי שנה וחצי יש עוד מבצע. פה עושים את המקסימום בשביל המינימום".
שעת צהריים ביום חול באשקלון, ובגריל בר סועדים ספורים. בחוץ חונה אומנם פורשה פנמרה 4, אבל לא כדאי להסיק ממנה על הכלכלה המקומית. "אי אפשר להשליך הכל על המלחמה", מודה ביטרן, "אתה רואה שהעיר לא במצב של התאוששות. כל העסקים שקשורים לתרבות ולתיירות סובלים פה מאוד. גם בערב לא תראה משהו שונה. זאת עיר של 140-150 אלף איש ולא באים. גם אם היו באים 100 ביום היה טוב. אנחנו מתמודדים עם זה בינתיים, מתפרנסים. אבל מספיק שיהיה עכשיו איזה תאקל...".
מה הוא יצביע ב-17 במרץ? ליכוד, רק ליכוד. "אני חושב שהשמאל לא מבינים איפה הם חיים, מבחינה ביטחונית", הוא אומר. "עם כל המצב הקשה שהיה במלחמה תמכנו בממשלה. מה שנפגע לנו בכיס זה כסף קטן לעומת מה שהילדים שלנו הרגישו, כשהיו אזעקות ונפלו הטילים. אם השמאל לא היה לוחץ את הממשלה לעצור אולי היו מטפלים בזה פעם אחת ולתמיד".
מה הוא מציע? "הקם להורגך השכם להורגו. כל דרך מדינית שהצעת להם הם לא הסכימו. בניגוד לשמאל, בליכוד מבינים שהחמאס זה ארגון טרור, ושגם מי שמנהל את הרשות הוא ארגון טרור". ביטרן לא לבד: 42% מבעלי זכות הבחירה בעיר שלשלו ב-2013 מחל בקלפי – כפול מיש עתיד, העבודה והתנועה ביחד.
המרינה של אשקלון היא כנראה היחידה בעולם שאתה יכול להחנות את הרכב ממש מול הכניסה אליה. המדרכה אפורה, החנייה חופשית. הבריזה טובה, השמש זורחת, ציפורים מצייצות, יאכטות נחות במים המנצנצים, אבל תיירים אין. גם לא מקומיים. שני שוטרים יושבים לכוס קפה, המסעדות ריקות. מאחור, על המרפסות של מאות דירות הנופש שנבנו בעשור הקודם ברחוב יפה נוף, קו ראשון לים, מוצבים אינספור שלטים למכירה ולהשכרה. נראה שחלום הריביירה האשקלונית נתקע על המזח, אבל תלוי את מי שואלים ולאיזו בועה נכנסים.
כמה מאות מטרים משם, במשרד המכירות של "אפרידר", אשקלון נשמעת כמו פנינת נדל"ן, רק בוא וקח. "הדירות שראית הן דירות נופש קטנות, 25 מטר, 30 מטר, פנטהאוזים של 60-70 מטר. מי מחפש דירות כאלה באשקלון?", אומר שמעון וקנין, מנהל המכירות של "פרויקט שירת משה", שני מגדלים יוקרתיים בני 14 קומות בשלבי סיום שעומדים מחוץ לקראוון שלו. כל הדירות פונות לים, נוף לעזה בלי משקפת. הוא מתרווח בכסא, לצדו לוח תרשים של הדירות. רובן מסומנות באדום, "נמכר". הוא פטריוט מקומי, "אשקלוני במקור, בהווה ובמהות", ולדבריו אנשים מכל הארץ זורמים העירה כדי לקנות דירות. "אחרי כל סבב בעזה יש נהירה למשרדים", הוא מסביר. "מפליא, הא?".
מאוד.
"אבל ככה זה. אנחנו כבר בסבב השלישי. אנשים מחפשים את הבטוח. ברגע שיש לאנשים סכנה קיומית כבר לא מעניין אותם עוד 100-200 אלף שקל. את הלקוח מעניין שיהיה ממ"ד בבית, שהבניין יהיה מוגן, שהילדים שלו יוכלו לחיות בביטחון. ויש בעיר הרבה דירות ישנות שלא נותנות מענה לצרכים האלה".
מי קונה את הדירות הישנות? משקיעים בעיקר, או מי שאין לו יכולת לקנות דירה חדשה ולהתפנק בממ"ד. וקנין כמעט 10 שנים בביזנס ולדבריו העיר "עפה". ב-2005 התחיל למכור דירות ב-450 אלף שקל, "ואנשים אמרו 'מה אתה משוגע, זה אשקלון - מי יקנה?'. היום דירת 4 חדרים באשקלון מתחילה במיליון שקל".
אבל כאן לא מדובר בדירת 4 חדרים באשקלון. "אנחנו מוכרים חלום", אומר וקנין על המגדלים. "רוב האנשים, אם תשאל אותם איפה הם רוצים לגור, הם יגידו לך 'על הים'. וכל מי שמחפש בית קו ראשון לים בפחות מ-2 מיליון שקל, אנחנו יכולים לתת לו את זה. קהל היעד של הפרויקט הזה הוא אנשים יותר אמידים, שמחפשים איכות חיים או דירות להשקעה. אנשים מבאר שבע, מעומר, מלהבים, שרוצים לבוא לגור על הים".
הצרפתים? הם נעצרו בינתיים באשדוד, אבל לוקנין יש סבלנות. אם תבנה את זה, הם יבואו. "אתה לא יכול לחיות במקום שאתה מפחד שהילדים שלך ייצאו החוצה", הוא אומר על יהודי אירופה.
ובאשקלון נופלים טילים.
"אבל פה אנחנו מוכנים לזה, אנחנו יודעים שיש לנו מלחמת קיום יומיומית. תמיד נלחמנו ותמיד נילחם על זה. זה אחרת. אם היית אומר לי לפני 5-6 שנים 'בוא תגור בקריית שמונה', הייתי אומר לך מה אתה משוגע, קטיושות, איך אפשר לגור שם? תלך היום לבנאדם בקריית שמונה ותגיד לו 'לך תגור באשקלון', הוא יגיד לך מה אתה משוגע, זה גראדים. אתה מבין? אני יכול להגיד לך שבאשקלון אני מרגיש יותר בטוח כי אין את האופוריה של 'אלינו זה לא יגיע'. הייתי בפגישות ברמת גן ובתל אביב בזמן אזעקות... תשמע, אם היה נופל היו מאות הרוגים. אנשים לא ידעו מה לעשות, נכנסו לאמוק. אין להם סדר פעולות של למצוא מחסה או מרחב מוגן. פה אתה יודע שיש לך כיפת ברזל, ואתה יודע כמה זמן יש לך להגיע למרחב מוגן, אתה מתורגל".
"זה נשמע עצוב", הוא מודה לאחר כמה רגעים, "אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה. ובסבב האחרון נפלו גם בתל אביב. שלא לדבר על אשדוד ובאר שבע. אז מה תעשה? תיקח מיליון אנשים ותוציא אותם מהבתים? מתמודדים עם זה. זה לא פקטור. הנה, המחירים עולים".
רואים פה סוף למצב הזה?
"אתה מאמין שיהיה שלום עולמי? אז זה אותו רעיון. אתה יכול להוציא את החמאס מעזה?". נראה שוקנין מעדיף להתרחק מפוליטיקה: הוא שולף פרוספקטים מהודרים של הקניון החדש שעתיד לקום בקו החוף, ה"מרינה-מול". בואו נדבר על נדל"ן, זה הרבה יותר פרקטי.
20:00, באר שבע
בדרך זרועת החממות והשדות הירוקים מאשקלון לבאר שבע, בשדרות ובנתיבות ובקיבוצים של עוטף עזה, אי אפשר להרגיש שמדובר בתקופת בחירות. אין פעילים בצמתים, אין כרזות, אין שלטי חוצות, אין סטיקרים על מכוניות. הקמפיינים זזו לתקשורת ולפייסבוק, אבל יש גם מי שמבטיחים למלא את הרחובות במטרה מוצהרת אחת, לא צנועה כלל: סיום שלטונו של בנימין נתניהו.
מחוץ ל"ביאליק 26", מועדון סטודנטיאלי בלב שכונה באר שבעית שנתקעה בסבנטיז, נעמדים פעילי מטה תנועת V15 מאחורי דוכן גבוה ושני לפטופים ומקבלים את פני המוזמנים ל"מסיבת הפרידה מביבי". ה-V מייצג ניצחון, ה-15 את שנת המהפך. "אנחנו תנועה על מפלגתית שהמטרה שלה להוביל לחילופי שלטון ולהקמת ממשלת שמאל-מרכז", אומרת שירן מאיר, סטודנטית לתואר שני במשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומנהלת אזור דרום של הקמפיין. "הייתה הרגשה של ייאוש וחוסר תקווה, והרבה חבר'ה מרגישים שצריך לעשות מעשה. שיש אלטרנטיבה ושהגיע הזמן להחליף את השלטון. המטרה היא לגרום לכמה שיותר אנשים מהצד שלנו לצאת ולהצביע, וגם כמובן לשכנע מתלבטים".
15V הגיחה לעולם לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות. מספרים על כמה חבר'ה תל אביביים שישבו בסלון, שאלו את עצמם "שוב ביבי?" וחשבו איך להשפיע בלי להשתייך למפלגות. התחיל להתגלגל רעיון לתנועה שתגדיל את אחוזי ההצבעה במחנה השמאל-מרכז. המעגל התרחב במהרה, והכנס הראשון בתחילת בדצמבר זכה להצלחה גדולה, הרבה בזכות הופעתו של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין.
היזם הראשי, איש הניו מדיה נמרוד דוויק, פנה לגופים בארץ ובחו"ל בניסיון להשיג תרומות והצליח להדליק את פולי ברונשטיין, מנכ"לית "קול אחד" – "תנועה בינלאומית ועממית המעצימה את קולם של ישראלים ופלסטינים מתונים, להפעלת לחץ על הנהגותיהם לקראת פתרון של שתי מדינות לשני עמים" – כפי שהיא מגדירה את עצמה באתר האינטרנט שלה. ברונשטיין הצליחה לגייס סכום התחלתי להתניע את העסק, שנשען על קמפיין זול שמתמקד ברשתות חברתיות, גיוס מתנדבים ופעילות שטח. בארגון מספרים גם על תרומות מהציבור הרחב ומאנשי עסקים ישראלים, לרוב בסכומים קטנים או דרך עזרה בהשכרת ציוד וחללי עבודה.
אפשר להיות פחות רומנטיים ולטעון שמדובר בהתארגנות פוליטית ממוסדת ומשומנת במסווה של יוזמה ספונטנית. המספרים, בכל אופן, מהממים גם את אנשי V15: יותר מ-15 אלף לייקים בעמוד הפייסבוק ומעל 5,000 מתנדבים רשומים, שעברו הדרכה ומוכנים לצאת ולכבוש את הרחובות בבאר שבע, תל אביב, חיפה, ירושלים. "המטרה היא להשפיע על חתך אוכלוסיה ששווה 3 מנדטים", אומר דובר הארגון יובל לידור. המספר הזה מבוסס לדבריו על ניתוח עומק שהוזמן מחברת הייעוץ הבינלאומית strategies270, שהייתה מעורבת בקמפיין 2012 של ברק אובמה.
"נכשלו בכלכלה, נכשלו בביטחון: ב-2015 מחליפים את השלטון", זועקות הכרזות בכניסה לביאליק 26. בפנים תלו הפעילים לוח מודעות ודרושים אלטרנטיבי: "דרושה מורה, 13 אלף שקל לחודש", "2 שקלים לליטר דלק", "דרושים פועלי ייצור, 8,000 שקל לחודש, רק 6 שעות עבודה", "תואר ראשון בחינם!". נשמע שהנחת העבודה היא שאחרי ביבי יגיע המשיח.
בפינה, על ספה שחורה יושבות חגית סיגאוי ואיריס אוחיון משכונה ד' בבאר שבע. הן פעילות למען הדיור הציבורי בעיר, נראות לא קשורות להווייה הסטודנטיאלית. לכל אחת 5 ילדים וצרות מסניף הביטוח הלאומי בעיר ועד קריית הממשלה בירושלים. הן שמעו על היוזמה ובאו לשמוע, אולי גם לדבר, אבל ציפיות גדולות אין. הן מבינות שגם אם נתניהו ילך, השיטה תישאר: מישהו חייב להישאר למטה. "אני דור שני של עוני ודור שני של דיור ציבורי", אומרת אוחיון, מוקדנית בשכר מינימום כעובדת קבלן של קופת חולים כללית, "וכמה שלא תנסה לצאת מזה, אי אפשר. זה מושך אותך בחזרה למטה. בממשלה חייבים להגמיש את הקריטריונים של הזכאות לדיור ציבורי, כי העוני קשה מאוד".
"כולם נהיו חברתיים בבחירות האלה, אבל גם אם יחליפו את ביבי, אז מה?", שואלת סיגאוי. "משהו ישתנה? עוד 5 חודשים תסתיים לי הזכאות ואנחנו יכולים להיות ברחוב, זה יעניין מישהו? כולם ימשיכו לדאוג רק לתחת שלהם".
בסביבות 22:00 הדי.ג'יי קורא לכולם פנימה כדי שיוכל להתקדם עם "טקס ההדחה". בערך 100 פעילים וצעירים ששילמו 5 שקלים עבור כניסה רוקדים לצלילי שב"כ ס' והדג נחש עם חולצות כחולות עליהן הדפס "פשוט מחליפים". על פלזמה קטנה רצות שקופיות של פעילים בשטח, אזרחים משלשלים בקלפי V15, ציטוטים של בן גוריון ובגין, וכמובן, המטרה: נתניהו. ברקע, תותחי קונפטי.
המערך מרשים, אבל לא ברור אם מכאן תצמח תנועת המונים שתפיל את נתניהו. נדמה שבצעירים האלה אין זעם אמיתי, וכשאחת הפעילות נוטלת את המיקרופון וצועקת - "השנה אנחנו מחליפים את השלטון! אנחנו לא רוצים יותר את ביבי!" - נסחפת עם חלום על מדינה אידיאלית וממשלה שתביא אוטובוסים בשבת, מעמד לפליטים והסכם שלום, היא נשמעת כמו מישהי ששתתה יותר מדי. אבל הפעילים מריעים, מנופפים בסטיקלייטים, חמושים בתיעוב כלפי ראש הממשלה ובמשקפי מסיבות זוהרים, מבטיחים להפיץ הלאה את בשורת המהפך.
במקרה הגרוע, הרווחנו צ'ייסר חינם.