בוחרים על הגבול: בחירות רדומות ביישובי גבול הצפון

דוד לוריא, ממושב זרעית, פרק בתחילת השבוע מהטרקטור מגשים עמוסים בביצים כמו מדי יום. מהלול שלו אפשר היה לשמוע היטב את קולות הקידוח שהגיעו מאה מטרים משם. צה"ל בודק האם הרעשים שתושבים מקומיים שמעו מעידים שהחיזבאללה חופר מנהרות תקיפה לעומק שטח ישראל. "רק כשיש התרעות פתאום מגיעים כוחות וכולם מתעוררים", אמר לוריא, בן ה-41, שנולד בזרעית.

אתה חושב שלפוליטיקאים באמת איכפת מכמה ישובים בקצה הגליל?
"צמצמו פה בכוחות האבטחה בצורה שחבל על הזמן. הוציאו מפה את הצבא. אני רוצה שמי שיהיה בשלטון ישמור ולא יפקיר את התושבים ואנחנו מרגישים מופקרים. למה מקצצים בביטחון, חסר במה לקצץ? בחייאת. אז אתה יודע על מי אני הכי סומך? על הקדוש ברוך הוא".
 

לא תמצאו עוד לוריא מרוקאי הבטיח משה, אביו של דוד, שבדיוק יצא מהמחסן. זה כנראה איזה אשכנזי שהגיע בטעות בזמן גירוש ספרד והם המשפחה היחידה שזכתה בכבוד. "אנחנו מצביעי ש"ס", גילה האב, בן ה-72, את הסוד מאחורי הפרגוד. "למה? בגלל שהם דואגים לחלשים, אלה שלא גומרים את החודש. המקום הזה חי מהגרושים של הביצים. הרי אלה שבאים כמוך מתל אביב, מה הם חושבים? שאנחנו לא משלמים חשמל, מים, מס הכנסה וגם מקבלים משכורת ומה יש לנו? קדחת. אנחנו פשוט אוהבים את המקום, אבל את האמת, אף אחד לא דואג לנו".

"לא ליברמן ולא אף אחד, אני סומך רק על צה"ל. לא בונה על אף מנהיג. פעם היו  רבין, בגין, בן גוריון היום מה יש לך? אוספי בקבוקים. אני צריך לשמור פה על הקו והוא שותה את היין הכי יקר בחנות, למה מה קרה?".

רעש הקידוח, שהגיע מהשדה הסמוך סימל את המתח שמרחף מעל האיזור. מאז הפיגוע הקטלני בו נקטפו חייהם של רס"ן יוחאי קלנגר וסמ"ר דור ניני הלחץ התפרץ והמקום שדי נשכח מאז סיום מלחמת לבנון השניה חזר לתודעה הלאומית. "השאלה תמיד מה יש מאחורי השקט?", שאל בקול דוד לוריא. "מה הם עשו בכל הזמן שעבר מהמלחמה?".
 

ממש בסמוך געש כספי הסביר לחיילת שבאה לסנדוויצ'יה, שבפאתי זרעית, שהוא פותח רק בחמש אחר הצהריים. הכוננות פגעה בעסקי השניצל המשגשגים, אף אחד לא מגיע באמצע היום. כולם מחכים בהיכון עם קסדות ושכפ"צים.
 

"עד שלא חיסלו את הבן של מורניה לא היה פה אקשן ומזמן התלוננו על חשש ממנהרות", סיפר לנו במקום הריק מקליינטים. "אז בטח שאני מפחד. זה יכול לקרות כל יום, כל דקה. זה פחד שאתה חי איתו ואין ברירה. אתה לא תקום  ותעזוב. ככה זה, לא? ברגע שהם יצאו מהמנהרה אז אנחנו ניכנס שוב ללבנון. מה שהיה זה מה שיהיה. אז באמת לא משנה מי בשלטון".

"בסופו של דבר לבנט".

כספי בחור צעיר, בן 26. שאלתי מה הוא מחפש באזור. סיפר שעזב, חזר, שוב עזב שוב חזר. אין כמו בבית. "לא היית בקניון שנמצא למעלה? אל תלך, בקרוב פותחים כאן ים", אמר בציניות שמאפיינת היטב את תושבי הסביבה.
 

הציניות החליפה את הייאוש אחרי שנים ארוכות של ניסיון. כמה קילומטרים משם, במושב שתולה, ישבנו במרפסת עם עמרם בן-דוד ששבת מעבודה. יש לו מטעים של אפרסקים, נקטרינות ותפוחים. הוא גזם אותם, הכין לריסוס, אבל בגלל הכוננות טנקים משוטטים לו כעת בין העצים ונאסר עליו להתקרב, שטח צבאי סגור.
 

"איזה מתרגלים?", נחר בבוז כלפי האורחים שבאו מהמרכז. "שאתה תתרגל. אני מוכן להתחלף איתך עכשיו עם דירה בת"א, איך זה? אני לא בגיל לחיות פה עם המתח והחורף הקשה. הילדים שלי השתחררו מהצבא ואף אחד לא חזר. אחד חי בארצות הברית ועכשיו הוא מטייל בהודו. השני לומד בראשון לציון ומתחנן שנברח".
 

אשתו, שישבה איתנו במרפסת, סיפרה שיש לה שתי יחידות אירוח ביישוב ובגלל ההסלמה אף אחד לא בא, הטלפונים שנכנסים הם רק בכדי לבטל. "כמו שהייתה המלחמה בעזה, היית משלם לי לא הייתי הולכת להתארח באיור ההוא, לכן אני מבינה את התל אביבים שמפחדים להגיע".
 

בן-דוד אמר שהוא כבר עבר את שלב הפחד. "שייצאו שני חיזבאללה ממנהרה, לא אחד. מה כבר יעשו? אתמול עליתי למטע עמדו שם טנקים וממול יש סוללה ולבנונים עמדו והסתכלו. אם היו רוצים, עם אבן היו פוגעים בי".
 

מושב שתולה היה בתחילת דרכו מעוז של מפא"י. יו"ר הוועד ביקש מהם בזמנו להצביע ועמרם מספר שאף אחד לא סירב, אבל עם השנים הליכוד תפס את מקומו עד לבחירות האחרונות שם הבית היהודי טיפס לראשות הטבלה. 
 

"אלה החבר'ה החדשים שהגיעו לכאן, מצביעי בנט", הסביר בן-דוד את השינוי במפה הפוליטית. "אבל אני רק ביבי. הוא טוב ואולמרט היה עוד יותר טוב. רק ליכוד".

"חס ושלום וחלילה, לא יהיה דבר כזה", אמר ודפק עם רגליו על הרצפה בכדי לגרש את המזל הרע.

מושב שתולה הוקם ב-1966 במסגרת תוכנית ליהוד הגליל. מעבר קצר ברחובות מספר שמשפחת חתן שולטת שם. כולם מכירים את שרה שהדליקה משואה ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, אבל הלכה לעולמה לפני שנתיים וחצי. פגשנו את בנה אסף, איש ליכוד ותיק, שלא מחליף את הבית.

אסף סיפר שאריק שרון היה הסנדק של בנו שגם קרוי על שמו של ראש הממשלה המנוח. "לא הלכתי איתו לקדימה כי ידעתי שזה לא יחזיק מעמד", הסביר מדוע נשאר עם המפלגה המקורית.
 

אלה ימים שבהם הליכוד חוטף על ימין ושמאל, במיוחד ראש הממשלה, אבל אחד כמו חתן לא ממצמץ. "ביבי, למרות כל הרכילות. מסתכלים על מה שעשה ומה שהוא עושה. למשל במלחמה האחרונה היה מאוד שקול. החמאס קיבל מכה אנושה וכואבת ופה, בגללו, יש שקט מלבנון. נסראללה מדבר אבל למה הוא נמצא בבונקר? בגלל הפחד.  אני רואה את ביבי נואם ואני מקבל ביטחון. בוז'י לא נראה לי, גם חיצונית. נחנח".
 

אמרתי לאסף שהמצב באזור קצת מפתיע. אתה הולך היום בתל אביב ובכל פינה יש פוסטר גדול של משה כחלון, או קריאה מזמינה של יאיר לפיד לבוא ולהתרשם מהרשימה וכאן לאורך עשרות קילומטרים אין כרזת בחירות אחת, כאילו הידיעה על האירוע בחודש הבא עדיין לא הגיעה לסביבת הגבול.

"זה לא מה שהיה פעם", הודה. "לאנשים נמאס. יש אדישות בכל האזור ואין לי מושג למה. לפני כמה שנים היו שלטים, כל אחד היה רוצה להראות במי הוא בוחר ועכשיו כנראה שזה לא מעניין".

במרחק קצר משם, בהרחבה של קיבוץ אדמית, ישב ושתה קפה רמי גרשון איש צבא לשעבר, יועץ בטחוני בהווה, שיודע בדיוק מה הבעיה. "הבחירות נמצאות כאן בשוליים", הסביר. "לא עושים סיפור, בטח לא כמו שאתה רואה בפייסבוק ובעיתונות ודרך אגב אנשים לא רואים פה חדשות, כי זה מעצבן".

"מעצבן איך שהמדינה מתנהלת. אחת הטענות הגדולות שהמדינה הפקירה את חבל הארץ הזה. כל התקציבים הולכים ליהודה ושומרון. אני גר פה שבע שנים וסידרו לי כביש רק בגלל שהוא אסטרטגי.  פה אתה רואה בדיוק את המדינה שמתנהלת מחדרה לגדרה. לבוא ולהגיד לך שאנחנו מוטרדים מי ישמור או לא ישמור עלינו? אנחנו חושבים אחרת. התחושה שהצבא יעשה את העבודה ולא משנה אם זה יהיה המחנה הציוני בשלטון, או הלא ציוני".
 

גרשון, בן ה-64, הגיע לגליל מתל אביב לפני שבע שנים. החברים בפאב התערבו כמה זמן ייקח עד שיחזור לשתות איתם בירה, אבל הוא לא חזר, הוא מאוהב. מהגינה שלו אפשר לראות את כל מפרץ חיפה מצד אחד ומצד שני את הכפרים הלבנונים, גבול שנמצא כמה מאות מטרים משם.
 

"חלאס, תל אביב הגיעה לי עד לכאן", הדגים נקודה דמיונית בגובה הצוואר. "יש לנו מדינה מדהימה ונשבע לך ממש לא מוטרדים מי ינהיג. הכל זה תעמולת בחירות מכוערת ועל הגב שלנו".
 

גרשון בא מבית שבו הצביעו רפ"י שבראשה עמד בזמנו דוד בן גוריון ויצאה ממפא"י. הוא אומר שבדעותיו היה קרוב ליגאל אלון, הלך בעבר עם רפול ובבחירות האחרונות הצביע יש עתיד.
 

"יאיר מאוד אכזב", הוא מודה. "כל כך רציתי שיצליחו ולא שמתי לב שהוא דיקטטור. הפוליטיקה מאכזבת ותצטט אותי שבמרץ או במאי בשנה הבאה עוד פעם יהיו בחירות כי מה מרגיז? לא יודעים לוותר על אגו. תראה את הערבים מנבאים להם 11 מנדטים ותזכור מה רמי אומר לך, הם מקבלים 15 בגלל האיחוד. כחלון ויאיר היו יכולים לאחד למשהו מרכזי, אבל אין מצב, יש אגו. יש לי פה מכתב של יגאל אלון שביקש, כששימש כשר, לא להחליף את הרהיטים הישנים במשרד. אלה היו האנשים של ארץ ישראל ועיני לא צרה, שביבי וברק יעשו מיליונים, אהלן וסהלן, אבל קצת צניעות. אתה מבקש מהעם להדק חגורה ובעצמך מתנהג כמו חזיר".

"אין לי צל ירוק של מושג, אבל שני דברים ברורים, אני לא אצביע ליכוד ולא בנט. ליכוד זה בטח לא ובנט באחד על אחד הוא אולי על הכיפאק, היה לוחם כמונו, אבל בגלל התקציבים שבורחים ליהודה ושומרון אין מצב. אני אתן לך דוגמה פשוטה על כל קרוואן והתנחלות יש פלוגה שאחראית ופה אני שומר. מאה מטרים מהגבול ואני שומר".

"ברמה האישית, המוסרית, לא מסוגל שתשב לי שם בחורה לא ישרה לטעמי ואני גם לא סולח לבוז'י על זכות השתיקה בפרשת העמותות. יש לי במפלגה חברים נהדרים, אבל הכאב הגדול שחבר בקורס מ"כים, משה מזרחי, אביר הלחימה בשחיתות שמו אותו במקום העשרים וטיזי וכל מיני מרב מיכאלי וכוכבי תקשורת נמצאים לפניו. לא יכול לבלוע את זה".

קיבוץ אדמית הוקם ב-1958 על ידי אנשי השומר הצעיר, אבל בבחירות הקודמות אפילו הליכוד זכה שם ב-16 אחוז מהקולות, להמחיש שמה שהיה פעם כבר לא יחזור או כמו שרמי אומר: "יש חבר'ה צעירים בקיבוצים שמצביעים ליברמן. נגמרה האידיאולוגיה".
 

תחשבו שבקיבוץ, אומנם בהרחבה, מסתובב היום אבי בלכרוביץ' עם מקל הליכה וכלב ומפיץ תמונות בווטסאפ של "גיס חמישי". באחת התמונות מופיעה ח"כ חנין זועבי ויוצא ממנה בלון "אני בדרך לאדמית, כל החברים שלי שם", או בדיחה אחרת שלו מספרת שנסראללה מסתתר בבונקר מתחת למזכירות הקיבוץ. "המרחק ביני לבין השמאל הוא עצום", הסביר. "מבחינה פוליטית אין לי שום קרבה לאנשים שם".

 "מבחינה פוליטית אין לי שום קרבה לאנשים שם", ימני בקיבוץ. צילום: אריאל בשור 
 

בלכרוביץ', מורה בעברו, הגיע לכאן אחרי גירושים ומצא את ביתו אחרי שניפה את כל הישובים הדתיים. "סלח לי, אבל הלב שלי לא יורד לביצים מלגור פה. הטילים עוברים מעל ופוגעים בחיפה כשגרתי בשכירות בנשר, בזמן מלחמת לבנון השניה, פה נפל אחד ושם מאות. פה רצו לעשות שיפוץ במזכירות ולא היה להם תקציב אז  נסראללה שם אחד במזכירות וקיבלו אחלה שיפוץ".
 

בלכרוביץ' הוא איש ימין שלא מחפש מתינות. "השאלה אם יש היום מנהיג ימני שיכול להציל את המצב אחרי מה שביבי קלקל בזמן צוק איתן. ראש הממשלה הרס את כושר ההרתעה שנמצא בקאקט. בעוטף עזה אף אחד לא מרגיש בטוח וזה לא היה לפני.  אני אומר שצריך להיות גוש ימני חזק, רק לא שמאל, הוא יקבור אותנו".

"מפלגה ימנית, אני אחליט לפני הפרגוד. שרה נתניהו במקרה לא בונה איזו מפלגה עצמאית שתסחוב איתה את כל ..?".

מאדמית אפשר לראות את הכפר הבדואי עראמשה, שנמצא ממש קרוב לגבול, הכפר הערבי, היחידי, בסביבה. רמי גרשון אמר לנו שזה לא רק הביטחון, שחשוב באזור, הוא שוב הזכיר את המצב הכלכלי שלוחץ חזק את הגרון.
 

"יש פה פארקים תעשייתיים ריקים וזה עוול", אמר. "איפה השר לפיתוח הנגב והגליל? יש פה פוטנציאל אז תן דחיפה לאוכלוסיה הערבית שיש בה המון אבטלה ובשורה התחתונה היא רק רוצה להביא לחם הביתה".
 

הכפר עראמשה נמצא ביחסי שכנות טובים עם הישובים היהודים בסביבה. עוד לפני קום המדינה עזר לקיבוצים כמו אילון וחניתה באספקת מזון וכשביקשו לפנות אותו מהגדר, הישובים היהודים עמדו לצידו בכדי שיישאר. 
 

מאז מפלגת העבודה על שמותיה השונים זוכה שם ליחס מועדף מצד המצביעים שבבחירות האחרונות פינקו אותה ב-29 אחוזים מהקולות, אבל מי שהפתיעה בנתונים מצויינים היא דווקא ש"ס שקיבלה ב-2013, 50 פתקים כשרים.
 

כששאלנו את מגיס מגיס, יו"ר הוועד של הכפר, מה הסיבה סיפר שכשאריה דרעי היה שר הפנים הוא דאג להם לתשתיות וסייע בבניית המסגד המקומי ומאז לא שוכחים לו את הטובה.  "הפעם נראה שהרוב יצביעו מפלגת העבודה, כי רוצים שינוי", אמר.
 

עראמשה משווע לשינוי ובכפר מקווים שיותר בעלי זכות הצבעה ינצלו את חובתם האזרחית מאחר ובבחירות האחרונות הופיעו בקלפי רק 240 מתוך 881 זכאים, פחות משלושים אחוז.
 

 צריך לזכור שרוב הצעירים כאן מתגייסים לצה"ל ואת הצלקות הקשות, מהקרבה לגבול, הם חולקים איתנו מאז מלחמת לבנון השנייה, אז פגעה שם קטיושה וגבתה את חייהן של שלוש נשים ממשפחת ג'ומעה.
 

מגיס עמד איתנו במרפסת והצביע על הכפרים שמעבר לגבול, חלק מהם עד נסיגת צה"ל מלבנון היו איתם ביחסים קרובים, אבל מאז הנסיגה נותק הקשר והיום הוא רק יכול להביט בקנאה על שדות הטבק שמגדלים מעבר לגדר, מה שהיה פעם מקור פרנסתם העיקרי.
 

עראמשה סובל מבעיית אבטלה רצינית. בעבר הרוב התפרנס מגידול טבק, עבד ביחד עם מפעל דובק, אבל כשזה העדיף לקחת סחורה ממקום אחר דוממו שם  מנוע והיום כמעט כולם מחפשים את מקומם בישובים הסמוכים. 
 

"אתה יודע למה לא יצביעו כאן למפלגה ערבית?", שאל מגיס ולא חיכה לתשובה. "אף אחת מהן לא ראתה אותנו ממטר. לכן אני, שפעם התפקדתי למפלגת העבודה, אומר שהכי חשוב זה להצביע למפלגה גדולה, העיקר לא עוד פעם בחירות. או ליכוד או עבודה, השאר יופיעו וייעלמו, כי אם תשאל את התושבים פה, כל מה שהם רוצים זה לחיות בשקט ובכבוד".
 

הכביש שמוביל מאדמית לכיוון שתולה יפה כמו בחו"ל. ירוק עז, נתיב מפותל, אוויר צלול ושדות חקלאיים. רק מה, אנחנו נזכרים בו רק בימי מצוקה ומתיחות ביטחונית. מוציאים מהבוידעם שמות כמו זרעית, נטועה, סוף העולם שמאלה.
 

"אני מארח פה אנשים מחו"ל במסגרת העבודה", סיפר רמי גרשון, מאדמית. "הם לא מאמינים, אומרים לי 'זה כמו טוסקנה' ואני עונה 'נכון, אבל בשניה אחת זה יכול להפוך לגיהינום של דנטה'".