יומן הבוקר של גלי צה״ל הודיעו אתמול (רביעי) במידה של התרגשות, שנספרו כבר 15 חברי קונגרס שיחרימו את נאומו של ראש הממשלה בוושינגטון בתחילת החודש הבא. האם 15 זה הרבה או מעט? החברים בגל״צ שכחו שלפעמים ההקשר חשוב מן המידע עצמו. בקונגרס ישנם 535 חברים. כלומר, נכון לעכשיו, 520 חברים טרם הודיעו על החרמה. וגם זה מספר שצריך לציין.
והנה עוד הקשר שנזנח. בעיתונים כתבו אתמול ש״זקן הסנטורים״ פטריק ליהי יהיה בין המחרימים. ליהי הוא אכן ״זקן הסנטורים״. אבל זה לא הדבר היחיד ביחס אליו שראוי להזכיר. ליהי הוא גם הסנטור שביקש לחתוך בהקצבות לשייטת, לשלדג וליחידת המסתערבים דובדבן משום שהן מבצעות פעילות שיש בה ״הפרה של זכויות אדם״, והוא גם הסנטור שביקש למנוע מישראל סוגים מסוימים של חימוש בעקבות מלחמת לבנון השנייה. במילים אחרות, ליהי הוא אולי ידיד, אבל ודאי לא ידיד מצטיין של ישראל. החלטתו להחרים אינה מפתיעה במיוחד.
הרבה שטויות נאמרו ונכתבו בשבועות האחרונים על נאומו הצפוי של ראש הממשלה בקונגרס, הרבה מידע נמסר בלי הקשר. בחלק מן המקרים מדובר ברשלנות או בבורות, בחלק בהטעיה מכוונת, של יריבים מדיניים ופוליטיים מבית ומחוץ.
הבית הלבן מעוניין לחזק את התחושה שהתנגדותו לנאום היא עניין של עיתוי - לפני בחירות - ולא של מהות. ראוי לפקפק בטענה הזאת ולשאול אם אובמה היה מתנגד גם במקרה שנתניהו היה בא כדי לשכנע את הקונגרס לתמוך בהסכם עם איראן - ולא להתנגד לו.
יריביו של נתניהו במפלגת העבודה כועסים גם הם, לכאורה על העיתוי. אבל ראוי לפקפק גם בטענה שלהם ולתהות האם הם עצמם היו מסרבים להזמנה דומה בעיתוי דומה.
יש בעיה עם הנאום של נתניהו בקונגרס. אבל הבעיה בנאום אינה בעיתוי, וגם לא בזה שאובמה כועס. תפקידו של ראש הממשלה אינו להתיידד עם הנשיא. תפקידו לשמור על האינטרסים של ישראל - שלפעמים מחייבים התיידדות ולפעמים מחייבים התנגדות. גם מנחם בגין הכעיס את הנשיא רונלד רייגן כאשר הפציץ את הכור בעיראק (בעיתוי בעייתי לא פחות).
כמו שתגובתו של רייגן הייתה שיקול אחד מרבים בדרך למבצע, תגובתו של אובמה היא שיקול אחד מרבים בדרך לנאום. כל השיקולים מסתכמים לשאלה אחת: האם תועלתו של הנאום עולה על נזקו או להפך.
בגין שלח מטוסים והפציץ. הנזק: רייגן כעס (ולא רק הוא). התועלת: הכור העיראקי הושמד. המקרה של נאום נתניהו שונה. הוא בסך הכל ידבר. הכור יישאר על כנו. נתניהו יכול לומר את אותם דברים בזירות אחרות. אם יבחר לעשות זאת, הנשיא יתרגז קצת פחות. המפלגה הדמוקרטית לא תובך, ולא תיאלץ לבחור בין אובמה לבין נתניהו (לא במפתיע, היא בוחרת אובמה). ישראל לא תיראה כמי שבוחשת ברגל גסה בעניינים פנימיים של אמריקה. לטעמי, אלה סיבות טובות לוותר על הנאום.
אבל ראוי לומר שגם למצדדי הנאום יש טענה שאינה מבוטלת: ההסכם המתגבש עם איראן הוא הסכם גרוע. מסוכן. הזמן לדבר הוא עכשיו, וגם הזמן לשבור את הכלים הוא עכשיו. זה מה שנתניהו עושה - שובר את הכלים, מחולל מהומה. הקרב הגדול על הקונגרס, העימות החזיתי עם אובמה, העמדה המתריסה, המא-תגרת, כל אלה מבטיחים שלנאום הזה כולם יקשיבו, הוא לא יעבור בשקט.
הנה - החיים בגוונים של אפור. נאום שיש בו נזק, ויש בו תועלת. צריך מידע, כולל הקשר, כדי לשקול ברצינות מה מהם הוא מציע יותר. •