יום ראשון - "כולי עלמא", תל אביב



דמיינו שאתם נוחתים על כוכב לכת מרוחק, שתושביו המוזרים מנהלים מערכת בחירות בשפה זרה ובקודים משונים. עכשיו תחשבו על עולה חדש בישראל בפברואר 2015.
נדיר שאירועים פוליטיים בארצנו נפתחים בשעה הנקובה, אבל לספיד דייטינג הפוליטי של קול עולה יש סטנדרטים שמגיעים מעבר לאוקיינוס, והוא יוצא לדרך ב־19:30 על הדקה. בחללים הבוהמייניים של הבר "כולי עלמא" בדרום תל אביב מפוזרים שבעה שולחנות - במרפסת, בכניסה ובקומה התחתונה - וסביב כל אחד מהם כ־15 עולים חדשים. חלקם פה כבר שנים, אחרים חודשים ספורים. הם הגיעו כדי לשמוע שבעה מועמדים משבע מפלגות, ולנסות להבין את מה שגם צברים מהמניין שואלים את עצמם: למה שנצביע לכם?

מאחורי היוזמה עומד גיא סימן בן ה־29, חיה פוליטית ומייסד עמותת קול עולה. הוא נולד בישראל, עבר עם משפחתו לארצות הברית בגיל שנה ועלה מניו ג׳רזי לפני שש שנים. בעבר עבד בקמפיינים של המפלגה הדמוקרטית, וכשהגיע ארצה שקל להתמודד על מקום במועצת עיריית תל אביב. הוא מספר שהתחיל לערוך חוגי בית, ועד מהרה הבין שהאזרחים כלל לא מבינים מי נגד מי. לבסוף ויתר על החלום המוניציפלי ופיתח אחד אחר: ארגון שיסביר לעולים חדשים על המערכת הפוליטית, כך שיותר ויותר מהם יצטרפו לפעילות דמוקרטית. מה מניע אותו? "ציונות נטו".
"בישראל פוליטיקאי מקבל מיקרופון ויכול לדבר בלי לעצור, בלי שישאלו אותו את השאלות הנכונות", מאבחן סימן, בין לבין מתזז את פעילי העמותה בין השולחנות, עונה על שאלות, מפקח על כל האופרציה, נראה כמו חתן הערב או אולי פיקולו ראשי. "במפגשים שלנו הכל מתבצע פנים אל פנים. המטרה היא לעזור לעולים להבין את המצב, לשמוע מה מציעות המפלגות, לגרום להם להרגיש חלק מהתהליך. בסופו של דבר, זה גם יגדיל את הסיכוי שהם יישארו בישראל". העסק מתקתק: מחיאות הכפיים שעולות מהשולחנות מסמנות כי סבב הסתיים, והמועמד עובר לתחנה הבאה. הכל מנומס, מחויך, מאורגן, מאוד לא ישראלי.
הקהל ברובו בגילי 20־30, עולים ממערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה, רוסיה, דרום אמריקה. שבע המפלגות - הליכוד, המחנה הציוני, מרצ, כולנו, יש עתיד, הבית היהודי וישראל ביתנו - נערכו בהתאם, ולמערכה נשלחו מועמדים צעירים, אם כי רובם אלמונים, חלקם במקומות לא ריאליים.
מצוידים בעלונים באנגלית (כעת אמרו "tachles, Israel beytun"  ו-"Zionist union"  במבטא דרום אפריקאי), המשימה שלהם אמורה להיות פשוטה: במהלך תקופת בחירות היונק הפוליטי המצוי מדבר בססמאות, ומפגש עם עולה חדש הוא טרף קל. אתה יכול להלעיט אותו בפרטים משעממים ולא מדויקים עד שיישמע הגונג, ואז למכור את הלוקשים לשולחן הבא. למשל, כשתומר מקליפורניה שואל את שי באב׳׳ד, מספר 11 ברשימת כולנו, משהו על פרשת יואב גלנט, באב"ד יכול לגמד את הפרשה לממדים מיניאטוריים של אי הבנה אחת גדולה ואפילו לטעון שהקרקעות הוחזרו. מי יידע? לא תומר מקליפורניה, שמגרד את הפדחת ומסביר שהתכוון לפרשה אחרת, אולי משהו עם שר הביטחון ברק?
חלק מהשאלות הן הרמה להנחתה, אחרות פחות. נטלי הגיעה משווייץ לפני חמישה חודשים, היא עדיין מחפשת עבודה, מתקשרת באנגלית, משתוממת מיוקר המחיה ומרמת השכר הירודה. "משרד הקליטה בידיים שלכם, מה אתם עושים בשבילנו במובנים של עבודה, דיור, כלכלה?", היא שואלת את עודד פורר ואשלי פרי מישראל ביתנו (מספרים 8 ו־20 בהתאמה). אליה מצטרפת הייטקיסטית מארה"ב: "לי יש מזל ויש לי עבודה טובה", היא אומרת, "אבל למה שאשאר כאן עם רמות המס המטורפות?". התשובות, משהו על עבודתה המשובחת של שרת הקליטה סופה לנדבר, לא באמת מרשימות מישהו, אבל הצעירים מהנהנים ומוחאים כפיים בנימוס מערבי.
חלק מהשאלות מעסיקות כל ישראלי: יוקר המחיה, המצב הביטחוני, הנדל"ן, ערכים ליברליים מול דת ומדינה. ההבדל הוא שרוב העולים לא חייבים להישאר כאן. "מה עמדתכם בנוגע לנישואים חד־מיניים?", מתקילים את רונן שובל מהבית היהודי (16), רגע לפני שליד השולחן מתיישב אמיר אוחנה מהליכוד (מקום 32, "יש קצת עבודה", הוא מודה), ההומוסקסואל המוצהר הראשון בתולדות מצודת זאב. "אבו מאזן משלם משכורות לרוצחים", מסביר אוחנה מדוע לא יהיה כאן בקרוב הסכם שלום.
גם ריבוי מפלגות שמבטיחות אותם דברים לא מקל על העולים. "מה ההבדל בעצם ביניכם לבין כולנו?", שואל דיוויד ממלבורן את חבר הכנסת רונן הופמן, ממעמקי המקום ה־18 ביש עתיד. ובכן, אומר הופמן, "משה כחלון איז א ליכודניק".
אז המסרים פשוטים ("we believe in peace", מסביר אורי זכי ממרצ) וכפי שמסכם אחד העולים, במקרה הטוב כל מפלגה תגייס כאן שני קולות. ובכל זאת, המשתתפים מתמוגגים. זה לא מפתיע את סימן, שאומר שעולים רבים לא מרגישים חלק מהחברה. כאן הם מחזקים את הקהילה. "זה היה נהדר, הזדמנות לשאול הרבה שאלות, יותר מכל אירוע אחר שהייתי בו", מסכמת הדיה, שהגיעה מסידני לפני ארבע שנים. היא מדברת בעיקר אנגלית ותצביע בוודאות להרצוג. איך היא מתרשמת מהפוליטיקה בישראל? "מדכאת מאוד. האנשים לא מאמינים בכוח שלהם לעשות שינוי".
מהצד מעקמת את האף ג׳ורדנה מירושלים, ניו יורקית, בלוגרית ופריקית של פוליטיקה, אלוהים וארץ ישראל. "לאוסטרלים יש סטיגמה בקהילת העולים שהכי הרבה מהם עוזבים בסופו של דבר", היא מגלה. היו לה חיים נוחים מאוד בארצות הברית, אבל הלב רצה לישראל. "בניגוד לאמריקה אני מרגישה שיש לי קול כאן, שאני יכולה להשפיע".
יש בה התלהבות של מישהי שנמצאת כאן שמונה חודשים. עם זאת, אסלאמיסטים מזוקנים מטרידים אותה מאוד. "עלות המחיה לא מסכנת אותי, מה שמעניין אותי זה הביטחון", היא אומרת, "אם כי בתור ימנית, בהחלט הרגשתי שאני מיעוט כאן".
אז מה, כל העולים שמאלנים?
"לא, לא", היא מחייכת, "רק העולים התל אביבים".

יום שלישי - בית סוקולוב, תל אביב
 
היה משהו מדכדך מאוד במסיבת העיתונאים שכינס מטה נתניהו במסגרת פרק מספר 5,731 באופרת הסבון המטלטלת, "שרה והבית ברחוב בלפור": היא קבעה סופית שמערכת הבחירות הזאת תמשיך להתנהל בין ספינולוגים מקצועיים, יועצי תדמית מחויטים ועורכי דין חלקלקים שהציבור הרחב בקושי מודע לקיומם.
 
אפילו אווירת בחירות אין. על המדרגות מחוץ לבית העיתונאים נעמדים עשרה חבר׳ה מצעירי המחנה הציוני, אחד מהם זועק בלוחמנות אל המגפון "שחיתות", "בושה" ו׳׳רק פראייר מצביע נתניהו". התנועה ברחוב קפלן דלילה, כמה ראשים מציצים מהמרפסות, אך איש כמעט לא מתעניין בהמולה המאולצת. ליכודניקים לא הגיעו, לא כדי לתמוך עם מגפונים ולא כדי להתפלפל במסיבת העיתונאים. לא יובל שטייניץ, לא ציפי חוטובלי, אפילו לא אופיר אקוניס; למערכה נשלחו ראש הקמפיין ניר חפץ, עורך הדין של המשפחה דוד שמרון והמומחה לענייני שחיתות, עו"ד וניצב בדימוס יעקב בורובסקי, שמתקבלים בחוץ בקריאות "מושחתים".
 
בפנים, נראה שהטקטיקה העיקרית היא להרדים את עשרות הצלמים והכתבים. המסר הוא שמדובר בעניין פרוצדורלי שנופח מעבר לכל פרופורציה, במקרה הגרוע כמה חריגות, כסף קטן, קשקושים של תקופת בחירות. אולי עשר דקות עומד חפץ על הדוכן בלי לומר מילה, פניו חתומים, עד שצוות ערוץ 2 יעלה לשידור. נראה שמצדו אפשר יהיה לשבת כאן לנצח, או לפחות עד נאום נתניהו בקונגרס.
 
ההמתנה יוצרת ציפייה, אבל הבירוקרטים מסתפקים בערימה של שקפים ודיאגרמות: הנה ההוצאות בבית ראש הממשלה בשנים 2009־2013, מסביר שמרון כמו מרצה בקורס מבוא לאקונומטריקה, הנה העמודות של הוצאות הבית עבור ארוחות מוזמנות, הנה כמה הוצאנו לעומת בית הנשיא - תראו כמה שימון מבזבז. והנה, שולף שמרון את האקדח המעשן, ניתן הרי לראות בבירור שהעמודות מזנקות לשמיים בתקופה שבה כיהן מני נפתלי כאב הבית, אפילו סימנו אותן למענכם באדום בוהק. אההה.
 
"אז תנו לנו להבין", שואל מואב ורדי מערוץ 10, "אתם טוענים שהחריגות נגרמו בעצם בגלל מני נפתלי?". 
 
"זו המסקנה המתבקשת", עונה שמרון באותו טון משפטי מיובש שלעולם לא משתנה. הדברים יתבררו בבית המשפט, מוסיף חפץ. התנהלותם של בני הזוג נתניהו? השלושה לא ממצמצים. "ליקויים רבים כבר טופלו וחלה ירידה משמעותית בהוצאות"; "כל אחד מכם מקבל הוצאות אש"ל יותר גדולות מראש הממשלה"; "רכילות מרושעת"; "זוטי זוטות"; "הגענו למצב שראש הממשלה צריך לבדוק כמה עולה סנדוויץ״׳; "הבית באמת לא נמצא במצב תחזוקה ראוי". הדיאלוג כמעט אינו קיים: בזמן שאנשי נתניהו ממשיכים להמטיר אש וגופרית על אב הבית המשוקץ, העיתונאים מצחקקים בציניות שמשדרת "אתם מגוחכים". כן, יש שאלות ותשובות, אבל הן לפרוטוקול. אלה יאמרו "שאלנו", אלה יאמרו "ענינו".
 
בחוץ השמיים מתקדרים מעל תל אביב, וצעירי המחנה הציוני מגבירים את הטונים, אורבים ביציאה למעונבים של נתניהו. פעיל ליכוד שסוחב החוצה שלט של המפלגה מתקבל בקריאות "פראייר... פראייר... פראייר". המיליטנט עם המגפון נצמד לפרצופו של חפץ וצועק "בושה מהלכת על שתיים, הרסתם את המדינה, בושה, בושה, בושה". חפץ מצליח איכשהו להמשיך הלאה.
 
"ככה לא מורידים ראש ממשלה, חבר'ה", לועג להם ליכודניק בודד שהגיע לזירה, "זה רק מוסיף לו עוד מנדטים! ביבי שומר על המדינה! לא יעזור לכם, אתם לא נורמלים". 
 
האווירה מתכערת עוד יותר כשבורובסקי צועד החוצה. הצעיר עם המגפון מתנפל עליו בצרחות ובאגרסיביות כמעט פיזית, "מושחת, איך אתה מגן עליו", והוא נדחק אל הוולוו שממתינה מול הכניסה. שמרון שיוצא אחריו מבוהל פחות. הוא עוד מנסה להידבר עם הפעילים, אבל אף אחד לא מעוניין להקשיב.
 
צעיר תל אביבי מזדמן על אופניים נעצר מול הכניסה לבית סוקולוב ומרים גבה. "תגיד", הוא שואל, "מה, מה הולך כאן? אה, שרה נתניהו? עוד פעם שרה נתניהו?".
 

עורך הדין שומרון מול נציגי המחנה הציוני, השבוע. צילום: פלאש 90

כמעט במקביל לפרסום דוח המבקר וכשצייצני ישראל חבטו בחדווה בנתניהו בטוויטר, הזמין ראש הממשלה 20 אושיות פייסבוק שמזוהות עם הימין למעונו המתוקשר בבלפור. המטרה -להתחבב על אנשים שמגיעים יחד למאות אלפי בני אדם בכל יום. כמו כולם, נתניהו רוצה קצת לייקים. המפגש אולי נשמע מוזר, אבל הוא עדיין הרבה יותר הגיוני מהסיור הארכיאולוגי של מושיק גלאמין בחורבות ירושלים.
 
"את הפנייה הראשונית קיבלתי ממנהל הניו מדיה של ראש הממשלה לפני כשבועיים", מספר על המפגש גיא גולד, מנהל ניו מדיה עם יותר מ־13 אלף עוקבים בפייסבוק ו־4,500 פלוס בטוויטר. "הגעתי יחד עם כמה כותבים המזוהים עם הימין ונכנסנו למין חדר המתנה גדול. לאחר לא מעט זמן קראו לנו להיכנס לפאטיו, שם פגשנו את ראש הממשלה. היו מגוון שאלות מצד אנשי הרשת, אבל כל שאלה נתקלה באותה תשובה בגרסה שונה: ׳בוז׳י ולבני לא ראויים'".
 
יחסיו של נתניהו עם מרבית כלי התקשורת הידרדרו כמעט לרמה של חרם. הוא לא מתראיין, מתחמק מעימות טלוויזיוני, לא עורך אסיפות בחירות המוניות, מתמקד בסטטוסים בפייסבוק ובסרטוני רשת, נכנס לאחרונה לפעילות גם בטוויטר ומתנצח ב־140 תווים עם נפתלי בנט. "גם ביבי וגם בנט כתבו פוסטים חד־משמעיים כי הם הבינו שבתקשורת הממוסדת אין להם צ'אנס. לכן ישנו המעבר הטבעי הזה לפלטפורמה ישירה, ולא מצונזרת ומעוותת, היישר לקהל היעד שלהם", אומר גולד.
 
אז מה בעצם רוצה נתניהו מאושיות הרשת? "אני מניח שמצפים או מקווים שאתגייס למען ביבי", אומר גולד. "אממה, אני לא ליכודניק, לא הייתי ולא אהיה. המפגש היה מרגש כמעמד ואני יותר ממודה לאנשים שארגנו אותו, אבל שנים שאני רואה את נתניהו מרוחק, משקיף על המדינה מלמעלה ונותן תחושה של עליונות מרגיזה. לצערי, המפגש רק חיזק בעיני את התדמית הזאת. למרות שאלות שונות ומגוונות - הוא המשיך לתפקד כמכונת מסרים משומנת וענה את אותה התשובה בגדול".
 
"עבודה טובה", מגדיר גולד את הקמפיין של הליכוד ברשת. "מורגש כי הבינו שם את הצורך לדבר בשפת העם, להשתמש בהומור. אם יש משהו שהייתי מעיר עליו - הוא השימוש המביך במילה 'שתפו'. זה עמוד של ראש ממשלה, לא של בוב ספוג".