כבר בתום מערכת הבחירות ב-2006 הביעה את דעתה השופטת דורית בייניש, שכיהנה באותה עת כיושבת ראש ועדת הבחירות, שיש לבטל את תשדירי התעמולה בשל חוסר עניין של הציבור מצד אחד ובשל ההשקעה הגדולה של כספי המפלגות בהם מצד האחר.
לפני בחירות 2009 החליט יושב ראש ועדת הבחירות, השופט אליעזר ריבלין, לאחר התייעצות עם ועדת הבחירות ועם מנכ"לי ערוצי הטלוויזיה, לשדר את התשדירים בערוצים המסחריים אך לא בזמן צפיית השיא בשל שיעורי הרייטינג הנמוכים. זאת במטרה לאזן בין האינטרסים של הציבור ובין הפגיעה בזכייניות השידור בשל תשדיר התעמולה.
יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית ב-2013 , השופט אליקים רובינשטיין, תהה "האם לא עבר זמנם של תשדירי התעמולה, שאף שמם מזכיר מקומות אחרים ותקופות אחרות". לדברי ד"ר דנה בלאנדר, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, שאלות אלה עולות ביתר שאת עם הפיכת האינטרנט והרשתות החברתיות לזירת התעמולה האמיתית. תשדירי התעמולה בטלוויזיה, הממומנים מכספי הציבור, מהווים לא יותר מאשר תוספת למלחמת המפלגות שמתנהלת רובה ככולה בערוצים האינטרנטיים. "אני מניחה שתשדירי התעמולה ישמשו חומר בעירה לרשתות החברתיות ולהפך. אחד יגביר את האחר", היא אומרת.
למרות הביקורת טוענת ד"ר בלאנדר כי יש הצדקה להמשך שידור התשדירים, משום שלא כל האוכלוסייה נגישה באותה מידה לרשתות חברתיות ולאינטרנט. אולם אין כיום צורך לשדר את תעמולת הבחירות בערוצים מסחריים, שכן רצועת השידורים גוזלת מהםזמן שידור יקר ללא תשלום, אלא לשדרה בערוץ ציבורי.
עוד טוענת ד"ר בלאנדר כי התשדירים אינם משפיעים על דפוסי ההצבעה של הבוחר. "רוב האנשים כבר יודעים למי יצביעו לפני תחילת התעמולה, אך זו עוזרת להם להסביר לעצמם ולאחרים מדוע יצביעו דווקא למפלגה מסוימת ולא לאחרת", היא אומרת. "במשך השנים השפעת התשדירים היא אפסית.
אז למה ממשיכים? לדעתי צריך באמת לשקול האם יש עדיין טעם בהוצאה הציבורית הזו, בוודאי לאור השימוש הגובר ברשתות חברתיות".