ימים של מיאוס: הסוף המעיק והדביק של מערכת הבחירות

במוצאי שבת, לפני הסקרים המחמיאים של אמצע השבוע וכשהמהפך הנכסף נראה רק בגדר אופציה, מתחת לצפלין בשמי תל אביב לא באמת ריחפה תקווה. באוויר עמד בעיקר מיאוס, מהול באופטימיות זהירה של "הנה, אולי סוף־סוף זה ייגמר". 
 

ההמונים בכיכר - 45 אלף / 60 אלף / 80 אלף איש, מחקו את המיותר בהתאם להשקפותיכם הפוליטיות - גררו את עצמם לקרב מאסף מול האיש שהשתלט להם על המדינה, צועקים בשארית כוחותיהם "ביבי הביתה". דיוקנו של הרצוג אומנם כיכב על חולצות הטי הכחולות של תומכי המחנה הציוני, אבל קשה היה לשמוע מישהו שקורא בשמו. נדמה שמבחינת ההמונים הנואשים, בראש המחנה יכול היה לעמוד אדם אחר, כמעט כל אדם אחר; כאילו הקריטריון היחיד לתפקיד הרם ביותר במדינה הוא אותו סלוגן שהשתלט על השיח הפוליטי המעמיק של החודשים האחרונים: רק לא ביבי. 
 

ברקע נאמו אומנם והטיפו על יוקר המחיה ועל ביטחון, על מנהיגות ועל יוזמה, על חינוך ועל כלכלה, על מציאות גיאו־אסטרטגית ועל מעמדנו בעולם, ואפילו על העניין הפעוט ההוא - הבעיה הפלסטינית. אבל המלל היה לא יותר מרעש רקע לפזמון אחד שמאחד בערך חצי עם, אם לא יותר, תפילה שלוחשים לפני השינה: רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי. אחרי זה, נראה.
 

לכיכר הגיעו הרבה צעירים ומשפחות, על פעוטות ועל עגלות תינוק הודבקו סטיקרים "מהפך 2015" ו"מרצ, השמאל של ישראל". אלא שהשמאל של ישראל, כהרגלו, לא יכול שלא לירות לעצמו ברגל ואפילו לא לשים לב לפצעי החדירה.

היורה התורן ברגל, יאיר גרבוז. צילום: יח"צ

כשיאיר גרבוז נשא את משנתו הפילוסופית וזרק על מצביעי הימין כמעט כל פשע אפשרי, מרצח רבין ועד גל ההטרדות המיניות, איש לא שרק, איש לא מחה, איש לא שם לב לעובדה הפשוטה שעם כל האכזבה והאובר־דוז מנתניהו, הנפיחות של גרבוז מזכירה לכל כך הרבה ישראלים את מה שהמחנה הנאור והשבע באמת חושב עליהם. שאם אתה מזרחי מנשק מזוזות, השמאל הישראלי לעולם לא יוכל להיות הבית שלך. 
 

מעט אחרי זה עלה לדוכן מאיר דגן, הקלף הלא צפוי של מערכת הבחירות. מיואש כמעט כמו ההמונים, גם הוא ביקש רק לא ביבי. להבדיל מגרבוז, היו לו כמה נימוקים טובים. כשסיים ונעלם אי שם בים האדם, אלפים רבים החלו להתפזר בשקט אל הרחובות והשדרות. נהיה כבר מאוחר, ותפילות חרישיות אפשר למלמל מכל מקום. במרץ 2015 אנשים כבר לא צריכים עצרות המוניות בשביל לפרוק. בשביל זה יש להם רשתות חברתיות.

נפתלי בנט בלחץ, והוא כמעט מצליח להסתיר את זה. מול כ־300 סטודנטים במגרש הביתי שלו, בנט לא נדרש להקדמות מיותרות. "עוד שבוע, 5 שעות ו־40 דקות הקלפיות עומדות להיסגר", הוא פותח, מעל ראשו שעון עצר דמיוני, תיק תק, תיק תוק. "מעולם לא ראיתי מערכת בחירות כזאת, שבה כ־ל המערכות מתגייסות להפיל את הימין ולהעלות את השמאל. לא ראיתי דבר כזה. אם כתב חסר חשיבות אומר משהו חסר טעם נגד אלמנת צה"ל, זה עולה לכותרות ראשיות. אבל אם לי קוראים נאצי, שום דבר". 
 

הוא נראה כמו נפתלי בנט, אבל נשמע קצת כמו ביבי נתניהו. בתפריט: עמותות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים והתקשורת העוינת. "זיהו הזדמנות בשמאל, שאחרי עשרות שנים יוכלו למסור את יהודה ושומרון ולהקים מדינה פלסטינית. אני אומר לכם, אתם טועים: אנחנו ננצח". 
 

הסטודנטים שממלאים את אולם שלייפר עד אפס מקום מוחאים כפיים מכל הלב. בנט מבטא את מה שהם חושבים והוא מדבר איתם בגובה העיניים. יחד עם לפיד, נראה שהוא מנהיג המפלגה היחיד בישראל שהציבור שלו היה רוצה לשבת איתו על בירה, או על איזה יין קידוש טוב במקרה הזה. מה הקסם? אולי היכולת לשלב בין רטוריקה על יהדות וארץ ישראל לבין סלנג נוסח "אחושילינג, מדהים", בין הסטארטאפיסט הרציני והמתודי לחברמן מהסיירת שדופק חיוך של מיליון דולר כשמישהו בשורות הקדמיות מציין שהוא "ממדעי הדאע"ש". 
 

צחוק צחוק, אבל בינתיים הבית היהודי תקועה בסקרים על 11־12 מנדטים. פארסת אלי אוחנה לא הועילה, גם לא העברת התמיכה של רבנים מהזרם האמוני ליחד של אלי ישי וברוך מרזל. עבורם בנט מתון מדי, חילוני מדי, ולך תילחם בפסיקה של רבנים. בהתחשב בסקר ערוץ 2 שהעלה כי 100% ממצביעי יחד נעולים הרמטית על הפתק, בנט יצטרך לקחת מנדטים ממה שנמצא שמאלה ממנו; אבל אם הבית היהודי תנגוס במנדטים של הליכוד, היא תמצא את עצמה בוודאות באופוזיציה. מה עושים? מנסים להתנפל על הליכודניקים של כחלון, שלפי בנט "תומך במדינה פלסטינית". רגע, מה?
 

בנט לא משחית זמן על עניינים מדיניים - על העובדה שאין על מה ואין עם מי לדבר, גם כך יש קונצנזוס באולם: ויתורים לפלסטינים זה רע, ועדיף בכלל לכנות אותם "ערבים". אז לבר אילן בנט מגיע חבוש בכובע שר הכלכלה. אל תיתפסו לקטנות, הוא מבקש, תשכנעו את ההורים שלכם ואת החברים שלכם שאין פתרונות קסם, שלא יתפתו למפלגות אווירה, ושאנחנו - אני וביבי - נוריד את המחירים. הוא משדר שכל מה שכחלון יודע גם הוא יודע, אבל להבדיל, הוא גם ישמור על ארץ ישראל ועל הערכים.

 

"יש פה אליטה ותיקה, שבעה", הוא אומר, "שבזה לאנשים שמנשקים מזוזות, לאנשים שמתרגשים כשהם רואים את דגל ישראל, שבזה לתקווה, שבזה למי שמתרגש בכותל... יש להם מטרה אחרת, מדינת כל אזרחיה. אנחנו צריכים, בשבעה ימים שנותרו, לשכנע את כל עם ישראל להצביע ימין. אם אתם כועסים על ביבי תצביעו לי, אם אתם כועסים עלי, תצביעו  ביבי - לא משנה, תצביעו ימין!". נראה שכולם השתכנעו.
 

משם הוא ממשיך להורדת המחירים שהוביל (לא כולל דיור - זה על יאיר), לביטול הקרטל של המתווכים החקלאיים ("לובי של מפלגת העבודה"), ולתפיסותיו לגבי פיקוח על מחירים (טעות) והפתרון למשבר הדיור ("לבנות, פשוט לבנות"). לבנט יש תשובה להכל, גם לסרטון ההומופובים שהציג חלק ממועמדי המפלגה כמו שמרנים חשוכים מהמאה ה־15. 
 

"העמדות שלנו לא שונות מאלה של איווט או של המפלגה הערבית, אבל איתם אף אחד לא מתעסק", הוא עונה לשאלה של סטודנטית בנושא, "אנחנו בעד שוויון מלא בזכויות האזרחיות, אבל אני לא יכול לקבל הכרה פורמלית בנישואים חד־מיניים, כי זה נוגד את ההשקפה ואת הערכים שלנו. הסרטון הזה הוא אמבוש שעשו לנו והוא פגע בנו מאוד. זה לא קמפיין של הלהט"בים, אלא של השמאל, שנועד להדביק לנו את 'החשוך הזה'". 
 

בדרך גהה מוצבים שלטי חוצות ענקיים, אפלים ומאיימים, "עם ביבי ובנט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח", וגם בנט הבחין בהם. "שמו אותי בפרונט, לפני ביבי", הוא אומר, ספק מתגאה, "כיוון שהם מזהים שהליכוד בלי בית יהודי חזק יעשה מה שהוא תמיד עשה - יתקפל. הליכוד מסר את סיני, מסר את עזה, הליכוד עשה את אוסלו". שמעון פרס מעודכן? 
 

"נתניהו לא בנאדם רע", מקנח בנט עם עדות אופי, "לדעתי, הוא בנאדם טוב. אני מכיר אותו יותר טוב כמעט מכולם במדינה, אבל תחת לחץ מטורף של השמאל והעולם, אני חייב להיות שם. זה הסיפור". ובשביל זה, יודע גם בנט, "אני צריך הר של מנדטים". 
 

בינתיים הוא יסתפק בהר של סטודנטיות נרגשות למדעי המדינה ופילוסופיה יהודית שנראות קצת כמו נערות בת מצווה, ממתינות לו לסלפי משותף על המדשאה. שני מטרים משם מחכה גם צעיר חובש כיפה עם תרמיל על הגב, כאילו הגיע בטרמפים היישר מהסלע האדום. בנט כבר בתוך הקרייזלר גראנד וויאג'ר השכורה כשהוא זועק לעברו, בקורטוב של זעם: "מה ההבדל בין אוטונומיה לאוסלו?!". 
 

האמת היא שהפלסטינים הם הדבר האחרון שמעניין את נפתלי כרגע. הוא חייב שביבי יקום לפתע מהקרשים. אחרת הלכו משרדי השרים, הלכה ועדת הכספים, מבחינתו אולי הלכה ארץ ישראל. "אין מדינה, זה ההבדל", השיב בנט בפשטות נטולת חיוך, נעלם מאחורי סטוק של חולצות מגוהצות התלויות על ידית האחיזה. שבוע לבחירות, הוא יזדקק לכל אחת מהן. 

יום שלישי

בזמן שבנט מתקשה להתרומם, האח לשעבר שוב משגשג. 12, 14, 17, 19 מנדטים - לך תדע. מה גם שלפיד טוען לאורך כל מערכת הבחירות שהסקרים לא יודעים לדגום את יש עתיד, מהסיבה הפשוטה שלרבים ממצביעיה אין אפילו טלפון בבית. 2013, מישהו?
 

את קמפיין הבחירות של יש עתיד מכנה בנט "אחת ההונאות הגדולות בתולדות הפוליטיקה הישראלית", אבל הציבור כנראה חושב אחרת. שר האוצר לשעבר, שקיבל את חייו הפוליטיים בחזרה בזכות פיטוריו והרבה מאוד עבודת רגליים, מפציץ מדי יום שלל ססמאות, פתרונות והצהרות.

הוא הצליח לנתק את עצמו מכישלונות הממשלה, אדם שכאילו מחק שנתיים מהרזומה ושוב מביט למינה צמח ולקמיל פוקס בלבן של העיניים. יו יו, ליל המדגמים, הנה אני בא.
 

לזכותו, ספק אם הייתה כאן מפלגה כל כך מאורגנת ונגישה לתקשורת: הודעות דובר למכביר, עדכונים מסודרים, לו"ז אירועים של היו"ר ושאר המועמדים לכנסת, קבצים לשימושכם - אמריקה. ביום שלישי המטה איפשר אפילו הצצה אל תרגיל דמה של יום הבחירות, וגם בתחום הזה לפיד עומד להשאיר אבק לחלטוריסטים. 
 

עשרות פעילים, מתנדבים ואנשי קמפיין ממלאים את החללים ברחוב יגאל אלון. בחמ"ל ישובים כ־15 איש מול טלפונים, מסכים ומצגות שונות - דיאגרמות, נתוני הצבעה, פילוח מצביעים, נתוני שיחות. מוטי, מנהל התרגיל, מסביר שהוא יימשך ארבע שעות, וכל רבע שעה מדמה שעה ב־D DAY. מה מתרגלים? קודם כל בלת"מים ביום הבחירות, וכאלה לא חסר: מחסור בפתקים, אירועים משפטיים, מכות בין פעילים, תעמולה לא חוקית, בעיות תקשורת, חשדות לזיופים. לא פיקניק. אחד המסכים, "תכנון וביצוע", מרכז את שלל הבעיות, בהן "אירועים חריגים" שעוברים לעורך דין שיושב בחמ"ל, ומשם לוועדת הבחירות המרכזית. 
 

בלת"ם בעייתי הרבה יותר הוא מצביעים שעדיין לא שלשלו את הפתק "פה". המערכת - היקרה להחריד, כך נמסר - מזהה אונליין כמה מהמצביעים הרשומים בספר הבוחרים ומזוהים עם המפלגה הגיעו לקלפיות. איך? ובכן, חברת הטלפוניה שיש עתיד עובדת איתה עשתה קופה יפה: המפלגה הוציאה בחודשים האחרונים יותר ממיליון שיחות, וביום הבחירות נציגים מטעמה יישבו ב־5,000 קלפיות מתוך 10,119 ברחבי הארץ (באזורים הרלוונטיים יותר עבור המפלגה). הם יתקתקו למטה את מספרי הבוחר, ואלה יוזנו למערכת ויושוו עם הדאטה־בייס. המתמהמהים יועברו מיד לטיפולו של "מרכז ההמרצה", 200 איש שיושבים על הטלפונים ומנדנדים לבוחרים. 
 

יותם, מנהל יום הבחירות, מצביע על שתי דיאגרמות פאי: "במשך יום הבחירות אנחנו נעקוב אחר מספר המצביעים באוכלוסייה הכללית ואחר מספר המתפקדים שהצביעו. ברגע שאחוז ההצבעה בקרב התומכים שלנו גבוה משיעור המצביעים הכללי, יש לזה השפעה דרמטית על מספר המנדטים. המטרה שלנו היא לנצח את אחוז ההצבעה". 
 

בסך הכל תפעיל יש עתיד יותר מ־15 אלף פעילים ומתנדבים שיישבו בקלפיות ויעבדו כמשכנעים, יסדרו הסעות ויתלוו לסיורים של המועמדים. איך נראתה האופרציה ב־2013? אנשי המטה משתדלים לא לגחך. "היום אנחנו בפרופורציות אחרות לגמרי. המערכת משודרגת, חזקה יותר, בנויה לנפחים אדירים", אומרים שם. במטה לא מסגירים את כל המספרים, אבל מישהו זורק הערכה לגבי המספר היחיד שבאמת חשוב: "לפחות 20". נשמע כמו הגזמה פראית, אבל גם "שר האוצר יאיר לפיד" נשמע פעם כמו הגזמה פראית