בבוקר למחרת הבחירות ניעור הדרום משנתו, ולנוכח תוצאות האמת נחלקו תושביו בין אלו שהקיצו עם הנגאובר של שמחה לאלו שחשים ייאוש קודר. שדרות הצהירה אמונים לראש הממשלה, כש־4,614 מצביעים, שהם 42.9% מהתושבים, הכניסו לקלפי פתקי מח"ל. ליברמן הגיע שני, נפתלי בנט והבית היהודי אחריו. למחנה הציוני, שביקשה להציג אלטרנטיבה לימין, הצביעו רק 806 תושבים - 7.5% מהתושבים.
חצי קילומטר בקו אווירי משם, בקיבוץ ניר עם, שאף הוא מוכה קסאמים, זכתה המחנה הציוני ב־56.6% מהקולות. 12% מפתקי המצביעים נעו שמאלה משם למרצ, והליכוד קיבל רק 8.3% מקולות התושבים. שני עולמות כל כך שונים ומנוגדים באזור שרק לפני כמה חודשים נאנק תחת מתקפות טילים וחשש מאנשי חמאס שיצאו ממנהרות תת־קרקעיות.
זה לא היה רק ניצחון סוחף לבנימין נתניהו בשדרות, אלא התעלמות מוחלטת מעמיר פרץ, ראש העיר לשעבר שעמד במקום השמיני ברשימת המחנה הציוני, שר הביטחון לשעבר וזה שהביא לידי פיתוח את כיפת ברזל שהצילה את חייהם של המקומיים.
"אתה יודע איך עמיר פרץ קרע פה את התחת?", שואל ששון שרה, בעל חנות העיתונים שנחשב כבר שנים לברומטר של שדרות. "הוא הזיע בשביל פחות מאלף קולות, וזה אומר שקרנו לא נמצאת בשיא".
אבל הוא האדריכל של כיפת ברזל.
"היה עדיף שלא תהיה כיפת ברזל, ככה היו גומרים את הלחימה בשלושה ימים ולא ב־50 יום. כיפת ברזל רק נותנת אפשרות למשוך. ובכלל, מה הוא כבר תרם לעיר? אתה מכיר את תרבות המזגנים? אנשים שיושבים במזגן, גם אם בחוץ תהיה סערה, אצלם חם. הם לא קולטים מה קורה ברחוב. קח את הבן אדם הכי דלפון, רק הוא יודע מה היה מצבו לפני עשר ו־20 שנה, אם התחרבן או השתפר. אז כשאני רואה שקיות ניילון עם לחמניות שלמות בפנים, אני מבין שאין כאן עוני".
"קרנו לא נמצאת בשיא". עמיר פרץ. צילום: מרק ישראל סלם
לשרה יש הסבר פשוט לניצחון הסוחף של הליכוד: "טענתי שהליכוד לא צריך להתעסק עם האינטרנט. זו תנועה של שטח. אנשים צריכים צ'פחה, לחיצת יד, תחושת סכנה. ברגע שהליכוד גרם למצביעים להבין שעומדת לקום ממשלה של ערבים ושמאל, אנשים רצו לקלפי. אני מכיר עשרות אנשים שלא חשבו להצביע, ובשנייה האחרונה מיהרו. יש לי חמישה ילדים. חוץ מאחת שהתנדנדה עד לסגירה, כולם שמו 'מחל' ובסוף גם היא".
מה פשר ההתגייסות?
"הבינו שכל הגרבוזים והליצנים שהפכו אותנו לנטולי תרבות רוצים לקחת את המדינה מהידיים שלנו. ההורים שלי באו מעיראק. אתה יודע מתי אמא שלי הלכה לראות הצגות? רק כשהפסיקה לעבוד. גם את התרבות לקחו מאיתנו, הפכו אותנו לישראלים בעל כורחנו. אמרו 'אל תדברו עם ההורים בערבית, כי זה פרימיטיבי'. אז נמשיך לנשק מזוזות ושיגידו שאני פרימיטיבי".
ובכל זאת הצבעת בעד אשכנזי שגר בקיסריה.
"למה הפרענקים מזדהים עם ביבי? גם אבא שלו היה מקופח. פרופסור שהממסד לא חיבק. וגלעד ארדן, הוא בא מהשכונה באשקלון. הם אשכנזים אסלי, אבל בצד המקופח. תבין, הליכוד לא יחזור לימים של פעם. אני מכיר רק ראש ממשלה אחד שהיה טובל את הפתי־בר בכוס התה שלו וזה היה מנחם בגין. הזמנים השתנו, ואני מקבל בהכנעה שראש הממשלה שלי נהנתן".
סוגרים את המדינה
בזמן הביקור בשדרות התנהל ברשתות החברתיות קמפיין "לא לתת", שבו קוראים מאוכזבי הבחירות להפסיק עם הסולידריות והתרומות לעניים ולנזקקים בשל הבחירה שלהם בנתניהו. "אנחנו ילדים גדולים, כבר מזמן נפטרנו מהטיטול והמוצץ", עונה שרה בתגובה. "אנחנו יודעים מה טוב לנו, ומה לעשות שאנחנו לא חיים במדינת תל אביב. מעולם לא קיבלתי משום שמאלן דבר. משפחת שרה המורחבת נתנה למדינה מעל ומעבר. אנחנו לא צריכים להתנצל, בטח לא על הבחירה. איך אמר גדי יגיל, 'סוגרים את הים מחליפים את המים?' אז שיסגרו את המדינה ויחליפו את האנשים. עוד מעט הם יגידו שהם מתחרטים שהביאו את ההורים שלי בשנות ה־50 לישראל".
צ'רלי אבוטבול, תושב שדרות שבדיוק עבר במקום, נקרא להצטרף לשיחה כמי שיכול להסביר מהו הדנ"א האמיתי של מצביעי הליכוד. "אני לא יכול לבגוד", הוא מסביר. "כשהגענו לארץ ממרוקו אמרו 'זה ליכוד', ומאז אנחנו שם. תיתן לי 5,000 שקל בשביל שאצביע למישהו אחר, לא אקח. יש לי תשעה ילדים, 23 נכדים. מה רע פה?".
אולי צריך שלום עם הערבים?
"יימח שמם וזכרם. יש דבר אחד שאומרים במרוקו, 'גם אם הוא בקבר 40 שנה, אין אמונה בו'".
אדריכל הניצחון של הליכוד בשדרות הוא ללא ספק ראש העיר, אלון דוידי. כרזת בחירות שנתלתה ממש בכניסה לעיר הציגה את תמונתו יחד עם ראש הממשלה. למחרת הניצחון היה דוידי עייף ותשוש, בכל זאת חזר רק לפנות בוקר מהחגיגות בגני התערוכה. "הניצחון הוא גם באחריות ראשי העיר של הליכוד", ממהר דוידי לתת את הקרדיט. "מאשדוד דרומה, דרך אשקלון, קריית מלאכי, קריית גת, נתיבות, שדרות, באר שבע ודימונה בחרו ליכוד. זה אומר על מי התושבים שם סומכים. רוב המפלגות שנבחרו שם הן ימין מובהקות, מנשקי מזוזות".
המחנה הציוני הייתה מפקירה אתכם?
"אני יכול לומר שהתפיסה שלהם לגבי מה עושים עם טרור שמגיע מהרצועה שונה לגמרי. יש הבדל גדול בין ראש ממשלה שבמקרה של נפילת קסאמים מרים את כל המדינה ומנסה לפתור את הבעיה, מאשר מישהו שיגיד שהולכים למשא ומתן. היו תקופות כאלה לפני שבע ושמונה שנים. שבתי רעב במשך עשרה ימים כי ירו על הבית שלי. 50 קסאמים, 100 קסאמים, ולא שלחו צבא. כיום יש תחושה שאכפת. בעבר שדרות הרגישה שהיא לא חלק, שיש מדינת ישראל והיא בצד".
אלון דוידי. אדריכל הניצחון
המלחמה הבאה בפתח
בסך הכל קילומטרים אחדים מפרידים בין שדרות לניר עם, אבל איזו תהום פעורה ביניהם. אידיאולוגית, כלכלית, עדתית. ממש עולם אחר. למרות האיום הביטחוני הדומה, בניר עם האווירה הייתה שונה לגמרי. "יכול להיות שלאנשים לא כל כך רע", אומר מיכה בן־הלל, מורה ומחנך שנמצא כעת בפנסיה. "אם אלה שמעבר לכביש יכולים ללכת למכולת ולראות שהמחירים גבוהים, ואם הם לא מסוגלים לקנות דירה לילדים, אבל עדיין מסתובבים עם גאווה לאומית ושיר בלב שהכנסנו לאובמה ושהכנסנו שוב לשמאלנים - אז הכל בסדר".
ביום רביעי ישב בן–הלל ליד חדר האוכל והאזין להרכב שהתאמן בנגינת מוזיקת בארוק נעימה. האווירה הרגועה הייתה בניגוד לאכזבה שאפפה אותו מרגע היוודע התוצאות. "אני לא יכול להבין איך אחרי שלושה סבבים של לחימה הם לא שואפים למשהו אחר מאשר 'מה שהיה הוא מה שיהיה'. הם לא מנסים לצעוד קדימה בדרך אחרת, לנרמל את היחסים בינינו לבין עזה. ישראל פועלת בדרך הכוח ולא בהידברות אמיתית".
באולם ישבה גם עדנה מיזליץ, שהשגיחה על נכדה התינוק. בתה ניגנה באותם רגעים בהרכב המוזיקלי. היה קשה לה להסתיר את האכזבה. "ציפינו, קיווינו והתאכזבנו. יש כל כך הרבה צעירים שהצטרפו בשנים האחרונות לקיבוץ דווקא בגלל המצב הביטחוני, ביניהם הבן שלי, אב לשלושה ילדים קטנים. זה המקום היחיד שבו הם יכולים לבנות בית ולהגיע למשהו. אז חיכינו לאיזה שינוי במדינה. הרי המצב לא יכול להימשך".
האכזבה מהתוצאות מובנת בקיבוץ ניר עם, השייך לתנועה הקיבוצית. אבל דווקא במושב נתיב העשרה, הממוקם ממש צמוד לגדר, זו הייתה הפעם הראשונה שהשמאל זכה בבכורה: 40.4% מצביעי "אמת" מול 16.2% של "מחל".
מיזליץ. "חיכינו לאיזה שינוי במדינה"
ליד המכולת פגשתי את עדי, ממצביעות המחנה הציוני, מתווכחת עם גברי מנשה בן ה־77, שגם הפעם בחר בליכוד. "אני כבר חצי שעה יושבת איתך ומנסה להבין איך עשית את זה?", היא אמרה למושבניק. "זה רק עניין של זמן עד שאני וילדי שוב ננדוד כשתתחיל כאן המערכה הבאה. אין תקווה".
מנשה ישב על הקלנועית ופרש בפניה את משנתו הקודרת. "מה לעשות עם האויב? לדבר, לשנות אותו? ברגע זה הוא הגיע לרמת אימון של גדוד, ולידיעתך הם עובדים חזק על קומנדו ימי, כמו שייטת 13. יש להם את הכסף ואת הציוד. הצבעתי לליכוד מסיבה פשוטה, כל היתר מבטיחים ולא מקיימים, ונתניהו בחלק מהדברים קיים. בשביל לקיים את ההמשך צריך זמן".
עדי סיפרה שבפעם שעברה היא הצביעה ליש עתיד. "הפעם התלבטתי. אמרתי שאם אני רוצה להחליף את השלטון, צריך ללכת על האלטרנטיבה. לא הייתי שלמה במאת האחוזים, אבל אמרתי שדי, נמאס. אני רוצה תקווה לשלום. קדימה, גברי, תן לי תשובה".
מנשה מיד מצא אחת מוכנה. "כשהאנגלים כבשו את צפון צרפת והחזיקו בשליש משטחה, הצרפתים לא נשברו עד שהאנגלי האחרון גורש מעבר לתעלת למאנש. אז אחרי 66 שנים כבר אין סבלנות? הם ייאלצו לחיות איתנו ולהכיר בנו. העם שלנו לא טיפש".
עדי לא השתכנעה. "אני מרגישה כמו אישה מוכה שלא עוזבת את בעלה כי היא מפחדת משינוי. אני מקווה שביבי לא יתנקם בנו על התוצאות שהושגו עכשיו ביישוב".
צילומים: אריאל בשור