מאות אלפי מסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן החטופים נחשפו היום (רביעי) ע"י גנזך המדינה. חלק גדול מהמסמכים שנחשפו לציבור לקוחים מדיוני ועדת החקירה הממלכתית, שקבעה בשנת 2001 שכאלף ילדים נעלמו בין השנים 1948-1954. הטענה הייתה שרובם מתו ממחלות וכמה עשרות גורלם לא ידוע. בדוח של הוועדה לא נמצאו ראיות לכך שהייתה חטיפה ממוסדת ומאורגנת, אך על ממצאיה הוטל חיסיון, שהוסר היום. משפחות הילדים שנעלמו טענו כל השנים שהמדינה מסתירה מהם את האמת. אולם גם כעת, בתוך המסמכים הרבים, לא נמצא "האקדח המעשן" שיעיד על חטיפה ממוסדת של ילדים.
מזל ורדה, מילדי תימן החטופים, גוללה הבוקר בשיחה עם גבי גזית ב-103FM את סיפור חייה ואמרה: "אני לא מאמינה למדינה, זו התכחשות. הם לא מודים במה שהם עשו. לדעתי נחטפו מאות". ורדה סיפרה כי עלתה לארץ מתימן ביחד עם משפחתה בשנת 1949 כחלק ממבצע 'מרבד הקסמים'. "הייתי בת שלוש, מבטן המטוס הרימו אותנו ישר למשאיות. את ההורים שלי לקחו למחנה עולים בראש העין ואנחנו, הילדים, נלקחנו לבית החולים דג'אני ביפו. עד היום לא ברורה הסיבה שהפרידו בינינו לבין הורינו. אני זוכרת מצוין שהיינו שם המון ילדים. לא הבנו את השפה, לא ידענו איפה ההורים וכל הזמן בכינו לאבא ואמא. היינו לבושים בגדים שאיתם באנו מתימן".
"במשך שבועיים החביאו אותנו בשירותים"
בהמשך תיארה מסכת התעללויות קשה: "לבית החולים היו מגיעים מגוון של אנשים, שנראו מסודרים ולבושים יפה, באו בקבוצות ולקחו משם ילדים, שלא חזרו יותר. הם היו אומרים על הילדים 'זה טוב', 'זה לא טוב'. את ה'לא טובים' היו לוקחים לעשות עליהם ניסיונות רפואיים. היו מזריקים לנו זריקת לתוך האישון של העין. עד היום אני ואחותי לא רואות בעין שמאל וסובלות מכאבים, סיוט".
"אבא שלי התחיל לבכות במחנה שחטפו לו את הילדות והוא לא ידע לאיפה. ערבי אחד אמר לו שהוא יודע איפה אנחנו אז הוא הגיע לבית החולים והתחיל לקרוא לשתינו בשמות. אחותי שמעה אותו, וברחנו שתינו דרך החלון. במשך שבועיים אבא החביא אותנו בשירותים שהיו בחצר במעברת העולים, כי הוא הבין שיחטפו אותנו שוב. באותה הדרך אבא שלי הציל אותנו ואת הבן של אחיו, ישראל".