חמש בבוקר בשבת קרה של ינואר. פקחי רשות הטבע והגנים עושים את דרכם לאזור לכיש, שם יחברו לפקח האזורי שנמצא שם וינסו במשך שעות לאתר ולעצור ציידים בלתי חוקיים. שבוע קודם לכן הפקחים קיבלו אינפורמציה על ציד בשמורת עדולם ועל שרידים של צבי שנמצאו במקום. לכן, את סוף השבוע הזה הם מבלים בניסיון ללכוד ולהרתיע את הציידים, שמגיעים דווקא בימים האלה, שבהם כמעט אין מטיילים, כדי לצוד צבאים.



הצבאים וגם הדורבנים, החוגלות, החוחיות, הצבועים וחתולי הבר עלולים להיעלם מהנוף שלנו בתוך כמה שנים. הציד הבלתי חוקי, התמעטות שטחי המחיה, כלבי הבר המשוטטים ותאונות הדרכים מצמצמים במהירות את אוכלוסיית בעלי החיים בטבע.



1,500 שקל לצבי


מעת לעת מתפרסמים סיפורים על חילוץ חיות מידיהם של ציידים. בערב יום הכיפורים האחרון חולץ צבוע, המוגדר כחיה מוגנת, מידיהם של שני פלסטינים שעל פי החשד לכדו והתעללו בו. בתחילת החודש מצאו שוטרי מחוז ש"י עופר בבית בחברון וחילצו אותו. על כל סיפור שמתפרסם, יש מקרים רבים שאינם מדווחים, בהם בעלי חיים מוצאים את מותם בידי הציידים. גם ניסיונות ההסברה והמאמצים שמשקיעה רשות הטבע והגנים בשיתוף גורמי אכיפה אחרים לא תמיד עוזרים.



בשנים האחרונות הוחמרו האיסורים על פעילות של ציידים ונאסר ציד של חו־ גלות וארנבות, שבעבר הותר לפרקי זמן מוגבלים. כיום מתירה המדינה מדי שנה לצוד במשך חמישה חודשים בלבד, מתחילת ספטמבר עד סוף ינואר, מגוון מצומצם של בעלי חיים, בהם בעיקר ברווזים וציפורים מסוגים מסוימים. ציד יונקים אסור לחלוטין.



על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בישראל רשומים כיום כ־ 2,400 ציידים. אבל אלפים אחרים פועלים באופן בלתי חוקי ומשקיעים משאבים רבים בציוד ציד מתקדם, כולל נשק וציוד לראיית לילה. רק כדי להבין את המוטיבציה להשקעה, יש לציין כי מחיר לצבי שלם בשוק הציד הבלתי חוקי מגיע ל־ 1,500 שקל. וכשפקח רשות אחד אחראי על שטח של כמיליון דונם וכשהענישה מגוחכת, אין פלא שהציידים הבלתי חוקיים מנסים שוב ושוב.



אורי קייזר, פקח שפלה דרומית, מגיע לשמורת עדולם מלווה בכלבתו שיבא. הפקחים עובדים לרוב לבד, והכלבה היא בת הלוויה שלו בבקרים הקפואים. בשטח הענק שבאחריותו הוא מכיר כל שביל וכל גבעה, ולמרות הגשם שהפך את השטח כולו למגרש החלקה ענקי, הוא מצליח להקיף את כל השמורה.



לדבריו, תנאי מזג האוויר, שמרחיקים את המטיילים מהשמורות, דווקא לא מרתיעים את הציידים. “בדיוק לזה הם מחכים – לקור", הוא מסביר. “הצ־ באים כמעט ולא זזים בקור, אפשר לטווח אותם בקלות מהרכב. הציידים בכלל לא יוצאים מהמכונית שלהם. יש מקרים של קור קיצוני שמאפשר להם אפילו לאסוף את הצבאים הצעירים בידיים.



הקור גם מבריח מהשטח מטיילים ורוכבי אופניים ומאפשר לציידים לפעול בלי להיראות. בשטח החברים הכי טובים של הפקח הם המטיילים והתושבים המודעים, אלו שיודעים שציד כזה הוא בלתי חוקי ומתקשרים אלינו גם במקרים של רכב חשוד וגם במקרים שהם מוצאים צבי שנפצע בתאונת דרכים. שיתוף הפעולה הזה קריטי עבורנו".



"הם הורגים חוגלות, צדים חוחיות כדי לשים אותן בכלובים ורוצחים דורבנים במכות בראש כדי שהבשר לא ייהרס". ממונה האכיפה און ולנסי




לא מסוכן לעבוד לבד?
“לפעמים כן. אתה מתעמת עם ציידים לא חוקיים, שחלקם עבריינים, לא חובבים, והם לא מעוניינים להיתפס. יש מקרים של אלימות כלפי פקחים, יש מקרים שבהם נשלפים סכינים ונשק, ויש ניסיונות בריחה תוך כדי נסיעה מטורפת באזורים מסוכנים. אני מנסה לעבוד בשיקול דעת וגם לתת כבוד. אז גם כשאני עוצר ציידים או חשודים בציד אני מנסה לדבר איתם בצורה מכבדת כדי לא להגיע לעימות פיזי".



השמש מתחילה לעלות ובשביל מדלגת קבוצת צבאים. “זה אחד המקומות היפים בארץ, אבל בשביל לעבוד כאן אתה צריך להיות קצת משוגע", אומר


קייזר בחיוך.



און ולנסי, ממונה האכיפה במחוז מרכז, נלחם בציידים כבר עשר שנים. “נתקלנו בניסיונות תקיפה לא מע־ טים במהלך השנים", הוא מספר. "רוב הציידים הם עבריינים לא רק בתחום הציד והם יודעים שברוב המקרים לא יקרה להם כלום. לפקחים של רשות הטבע והגנים יש סמכויות מעצר ואנחנו גם עובדים בעת הצורך עם המשטרה ועם מג"ב, אבל בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בבית המשפט. אנחנו מתעקשים להגיע למשפט אבל מתוך מאות רבות של אירועים בשטח, אנחנו מצליחים לפתוח רק 300 תיקים בממוצע בשנה".



ומה קורה בבית המשפט?
"יש מקרים של ציידים שנתפסים פעם אחר פעם ואף שהחוק קובע שניתן להטיל קנס של עד 150 אלף שקלים, הם מקבלים בסוף קנס של אלפי שקלים בודדים. בכל התקופה שאני עובד ברשות, היו רק שניים שקיבלו מאסר בפו־ על. זה מגוחך ועדיין, אנחנו מתעקשים כי עבורנו זה לא רק לתפוס עבריינים, זה גם עתיד הטבע שלנו. הציידים האלו הורגים נקבות בהריון, זכרים, בכלל לא אכפת להם אם המין הזה ישרוד. הם הורגים חוגלות, צדים חוחיות כדי לשים אותן בכלובים ורוצחים דורבנים במכות בראש כדי שהבשר לא ייהרס. מעבר לעובדה שמדובר בעבירה, אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם ראוי שב־2015 יתקיים כאן ציד לשם ספו רט. הציידים האלו לא רעבים לבשר, הם צדים בשביל הכבוד, בשביל כסף וחלקם גם בהתרסה כנגד המאמצים שלנו".



תפקידם של הפקחים לא מסתכם רק במבצעים כאלו אלא גם בעזרה בחילוץ מטיילים, שיתוף פעולה עם חקלאים שהשטחים שלהם גובלים בשמורות, אכיפה בנושאים של השלכת אשפה וזיהום סביבתי וכן חינוך והסברה. במבצע הזה משתתף גם רועי שטראוס, שמשמש גם כפקח אזורי וגם כמנהל הגן הלאומי נחל אלכסנדר. את הערב הקודם למבצע בילה במפקד ציפורים, וגם במוצאי השבת הוא עוד עשוי למצוא את עצמו עוסק בפעילויות פיקוח. בעבר ניהל את שמורת גמלא ועד היום הוא מתקשה לשכוח את ההרעלות שהביאו למותם של נשרים בשמורה ואת השריפה הגדולה בשמורה ב־ 2010 . "כל חיה כזו שמורעלת או ניצודה היא אבידה", הוא אומר.
 
כשהם נשאלים על תגובת המשפחות לעבודה האינטנסיבית, הפקחים עונים בחיוך ש"חייבים לאהוב את הטבע ולהבין את השיגעון לדבר, אחרת אין לזוגיות סיכוי לשרוד". נשים בתפקיד פקחיות אזוריות אין ברשות הטבע והגנים. “זה לא מתוך אג’נדה", הם מסבירים. “המקצוע הזה דורש הקרבה עצומה ויש סיכון מסוים בעבודה לבד מול אוכלוסייה עבריינית, והוא עלול להיות סיכון גבוה יותר עבור אישה".

כל חוחית חשובה


יריב מליחי, אקולוג מחוז המרכז של הרשות, מקווה שנתעשת בשנים הקרובות, לפני שנוכל לראות את הצבי הארץ־ישראלי בתמונות בלבד. “בישראל קיימים שלושה מינים של צבאים: בדרום יש את צבי הנגב, באזור החי בר ביטבתה נותרו אולי 20 פריטים של צבי השיטים, ובמרכז ובצפון נמצא הצבי הארץ־ישראלי שממנו נותרו לפי הערכות שלנו כ־ 3,000 פריטים בלבד", הוא אומר. “ברמת הגולן למשל נותרו היום רק 250 צבאים, מעדר שמנה רק לפני 20 שנה כ־ 5,000 פריטים".

האם זהו סוף ימיו של הצבי?
“המקום האחרון שבו נותר הצבי הזה הוא כאן, בישראל, והסיבות להתמעטות שלו ושל חיות בר בכלל הן מגוונות: גודל השטח קובע את כמות הצבאים ושטחי המחיה הולכים ומתמעטים בגלל בנייה וסלילת כבישים. צבאים סובלים מפגיעה מתמשכת: כל שנה נהרגים מאות מהם מדריסה וציד. מכיוון שהיכולת שלהם לנדוד מוגבלת, הם גם לא יכולים להתרבות עם צבאים אחרים מחוץ לקבוצה שלהם. אנחנו מנסים להילחם כל הזמן על העתיד שלהם, להקים מסדרונות מעבר מתאימים, להרתיע ולעצור ציידים, להתדיין עם רשויות על בנייה, לנסות ולהסביר ליישובים שזריקת זבל ופגרים מגדילה את אוכלוסיית התנים שצדים גם הם את הצבאים. אבל בסוף היום לאנשים אין מספיק מודעות".
 
לא תמיד זה היה כך. פרופ’ יורם יום טוב מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב מספר כי אוכלוסיית הצבי הארץ ישראלי מנתה עם קום המדינה רק
5000 פריטים, שהתרבו בזכות הגנה שקיבלו והחקלאות שסיפקה להם מזון במשך כל השנה. “בשנות ה־ 80 נאלצו ברשות לחלק רישיונות ציד בפיקוח כדי להתמודד עם הגידול העצום באוכלוסיית הצבאים בישראל שהתרבו כמעט באין מפריע והגיעו לכ־ 10,000 פריטים",
 
הוא אומר. “הנזק שהסבו לחקלאות היה עצום והלחץ על הרשות לצמצם את מספרם בהליך מבוקר, כמו שנהוג במדינות רבות בעולם, היה גדול. בהליך הזה ניצודו כ־ 3,000 צבאים. באותן שנים, הרשות נאלצה לבצע הליך דילול בגלל מחלת הפה והטלפיים שהתפרצה ברמת הגולן, אבל אחרי שהסתיים הדילול אוכלוסיית הצבאים לא הצליחה להתאושש. אז הבינו ברשות שהם מחויבים לעשות כל מאמץ כדי להגן על הנותרים. מדינת ישראל היא מדינה צפופה ביותר, והגידול באוכלוסייה מחייב בנייה ותשתיות שמאיימות גם הן על אוכלוסיית הצבאים. החיכוך בין האדם והחקלאות לטבע, הציידים הבלתי חוקיים, הכלבים המשוטטים והגדרות בכל מקום מהווים איום על עתידם של הצבאים".
 
הבוקר עולה על חבל לכיש. כל מכונית שעוברת בשטח מקפיצה את הצוותים. מטוס קל חג בשמיים ומנסה לסייע באיתור חשודים. בדרך הבוצית אנחנו מבחינים בלהקות של חוגלות, זוג צבאים זכרים שמתבוננים בנו בלי לברוח וחתול בר אחד. אבל ציידים אין. אחרי שעות ארוכות בקור ובתנאי ראות קשים, אנחנו יוצאים משם ועוצרים בגן הלאומי בית גוברין. גם עכשיו הפקחים לא שקטים.

בדרך הביתה ולנסי ושטראוס עוצרים למראה רכב החונה בשדה, במקום שבו הם חושדים שמתקיים ציד חוחיות. למתבונן מהצד המרדף שלהם נראה סיזיפי, אבל הם לא מתכוונים לוותר. “זה אולי נראה אידיוטי לרדוף אחרי ציידים כשיש כל כך הרבה דברים אחרים על סדר היום הציבורי, אבל בשבילנו כל חוחית חשובה", הם אומרים.