האוהל השכור פורק, ההומלסים נשארו ברחוב: "ישנו ליד הפח, וקר"

בזמן שאנחנו חגגנו את השלג בירושלים ובחרמון, נאלצו דרי הרחוב בדרום תל אביב להימלט מהקור לאוהל שכור, שהוצב שם על ידי מתנדבים. אבל בשבוע שעבר הוא פורק בהוראת העירייה, שטוענת שהציעה פתרונות אחרים. "שם הרגשתי בטוחה", אומרת אחת מחסרות הבית, "אתם יודעים מה זה לשרוד בחוץ בלילה, כשכל מי שעובר יכול לגעת בך או לשדוד אותך?"

אופיר אמינוב מגיע גם הבוקר לשביל עכו שבדרום תל אביב. בין החנויות של נווה שאנן מתפתל רחוב צר, שביל מוזנח וחשוך שבו מנסים דרי רחוב רבים מרחבי האזור לשרוד. אמינוב, גבר צעיר ולבוש היטב, מכיר בשמם את כל ההומלסים והנרקומנים בסמטה שמחכים לבואו.
 

ביום שני שעבר נאלץ אמינוב לפרק את האוהל הזמני שהקים עבורם בסמטה כדי להגן עליהם מהקור ומשאר סממני החורף, זאת לפי החלטת בית משפט שנענה לבקשת עיריית תל אביב להוציא צו הריסה לאוהל. אבל פירוק האוהל, שהספיק לפעול במשך חודש וחצי, לא מרפה את ידיו. גם לאחריו, הוא מגיע על הבוקר עם מתנדב נוסף מהעמותה שהקים, “קורת גג" שמה, כדי לחלק לדרי הרחוב ארוחת בוקר, גרביים חמים ומוצרי היגיינה. לכל אורך הסמטה כורעים הדיירים הקבועים - נשים וגברים צעירים יותר ופחות. חלקם מזריקים סמים, חלקם מנסים להתחמם ולהסתתר מהמבטים של העוברים והשבים המעטים ברחוב.
 

מזג האוויר החורפי, ובמיוחד בעתות קרה או סופות, גובה לא פעם קורבנות בנפש, כשאנחנו שומעים על דרי רחוב שמתו בשל החשיפה לקור ולטמפרטורות נמוכות במיוחד. הארגונים החברתיים מעריכים כי מספרם של דרי הרחוב בישראל הוא מעל 3,000 . 13% מדרי הרחוב בישראל הן נשים והחיים ברחוב עבור נשים מסוכנים באופן משמעותי מלגברים.
 

אמינוב הוא מתווך דירות מקריית שלום. אביו מפעיל את בית התמחוי הגדול ברחוב הכינור בקריית שלום. “את הנתינה למדתי בבית", הוא אומר. את עמותת “קורת גג" הקים ב-2007 . כיום פעילים בה עשרה מתנדבים, שמסייעים לדרי רחוב בדרום תל אביב ובשנה וחצי האחרונות הם פעילים בשכונת נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית. בחורף הנוכחי הם הבינו שיותר מכל, דיירי הרחוב זקוקים למחסה, ושכרו עבורם אוהל. וכך את לילות הסערה הקשים שעברו עלינו בתחילת החודש, בזמן שהמדינה כולה עסקה בשלג בירושלים ובטמפרטורות הצונחות, העבירו דרי הרחוב באוהל שכור, שהוצב שם למענם. האוהל נטול חימום וחשמל, והם מתחממים באמצעות שמיכות ושקי שינה.
 

אמינוב מציג ערימת מסמכים, שחושפים את ההתנהלות מול עיריית תל אביב ובית המשפט מאז תחילת דצמבר, אז שכר והקים את האוהל במגרש חניה סמוך. העמותה ביקשה להותיר את האוהל על כנו וצירפה לבקשה מסמכים רשמיים של גורמי רווחה בעיריית תל אביב, שמפנים דרי רחוב לקבלת סיוע מעמותת “קורת גג".

אמינוב מעיד שביקש מהעירייה להשאיר את האוהל עד אמצע מרץ כדי שלדרי הרחוב יהיה מקום לשהות בו בלילות הקרים ואף הציע להעניק ערבות אישית לפירוקו לאחר מכן. לדבריו, לא פלש לשטח, שכן בעל החניון נתן את הסכמתו לשימוש בו ללא תמורה. עיריית תל אביב מסרה בתגובה לטענות כי "העירייה מציעה פתרונות חלופיים לדרי הרחוב בכל ימות השנה, כגון אפשרות ללינה בגגוני 'לשובע', ואף מסייעת בהסעתם לגגונים במידת הצורך. אין מקום לקשור בין הדאגה לחסרי הבית, שעיריית תל אביב-יפו משקיעה רבות בסיוע להם, לבין הבנייה הלא חוקית ללא היתרים, תוך פלישה לשטח פרטי, שעלולה לסכן את השוכנים במקום.

בית המשפט פסק באופן חד-משמעי כי דינה של בנייה זו להיהרס. יודגש כי העירייה מפעילה יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב, המעניקה טיפול מערכתי, הכולל ניידת המבצעת סיורי רחוב יזומים לאיתור דרי רחוב החשופים לסיכון, הפניה לגמילה או ליחידה לתחזוקת מתדון, מיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי ומשרד השיכון ועוד. בעניין הותרת המבנה עד סוף החורף, קבע בית המשפט כי 'החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיה אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה מתן היתר דה-פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונות השנה ובניגוד לדין".
 

בפסק הדין מצוין כי בבקשתה לפרק את האוהל פעלה העירייה בין היתר מתוקף חוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון). אך מבט אל הסמטה מגלה כי הסדר והניקיון ממש לא נשמר שם: ערימות לכלוך וריחות שתן עזים עולים מהמקום. מהאוהל נותר רק שלט על הרצפה שעליו כתוב "קורת גג". “כל לילה ישנו באוהל 25 הומלסים ובלילות של הסערה הרבה יותר, ממש אחד על השני, וזה כשהעירייה מציעה 'פתרונות'", אומרת טלי, דרת רחוב מזה 23 שנים. "לא השתמשנו בסמים בתוך האוהל, ממש הקפדנו על זה, ואם מישהו רצה להזריק - הוא יצא החוצה".
 

אחרי שפורק האוהל העבירו טלי ולימור את הלילה מכורבלות על כיסאות בסמטה הצרה, שהפכה בשנים האחרונות למוקד של חסרי הבית והנרקומנים באזור, בין מגרשי חניה מטונפים, בתי מלאכה וחדרים המושכרים לפי שעות. למרות הכל, טלי ולימור מתעקשות לשמור על צלם אנוש, ולהסתדר קצת לפני שהן יוצאות מהחצר הקטנטנה שבה מצאו מקלט ללילה.

לימור שורדת ברחוב כבר מעל שני עשורים לסירוגין, ואורח החיים הזה לא היטיב עמה. היא איבדה את רוב שיניה וכיום נעזרת במקל הליכה. "גדלתי במשפחת אמנה ומשם התגלגלתי לרחוב", היא מספרת. החתולה של לימור מגיעה ולימור שולפת גביע יוגורט ששמרה עבורה. גבר צעיר מדדה לכיוונן יחף ואמינוב נותן לו זוג גרביים. רגע אחרי הוא קורס כמו מעולף בסמטה.
 

אף שהעירייה מציעה פתרונות לדרי הרחוב, חלקם בוחרים לא להיעזר בהם. כך למשל נרקומניות לא יכולות לבלות את הלילה בגגון של עמותת “לשובע" כיוון שלשם מקבלים רק נשים שנמצאות בהליך גמילה. חלקן אינן מעוניינות בשירותים של “סלעית" - פרויקט המסייע לנשים נרקומניות העוסקות בזנות להשתקם, וחלק מדרי הרחוב חושש משירותי הרווחה.
 

“אני נרקומנית אבל אני לא מזיקה לאף אחד מלבד לעצמי", אומרת לימור. “ב’סלעית’ אני צריכה להיכנס למסגרת של שעות, וזה קשה לי. כאן באוהל הרגשתי שייכת, הרגשתי בטוחה. את יודעת מה זה לשרוד ברחוב? בלילה? כשכל מי שעובר יכול לגעת בך או לשדוד אותך? כמה זה מפחיד להיות בחוץ? הלילה ישנו כאן, על הכיסאות, ליד הפח. וקר".
 

עוד ועוד דרי רחוב מגיעים, אוספים שוקו בשקיות ומאפים מהארגזים שסידרו המתנדבים וממשיכים הלאה. חלקם מתכרבלים בשמיכות בצדי הרחוב, מנסים לישון בביטחון היחסי שמעניק אור היום, מותשים מעוד לילה מקפיא. “אומנם יש רצף של מענים אבל בהרבה מקרים חסרי בית מעוניינים בעצמאות שלהם ולא בפתרונות שמפעילים עליהם יחסי כוח", אומרת רעות גיא, מנהלת תחום קצה ונערות בעמותת "עלם". “הם צריכים מישהו שיפתח איתם יחסי אמון וגם יאמין בהם כי מי בוחר להיות דייר רחוב? צריך לחשוב אולי על גישה שונה לטיפול ושיקום של דיירי רחוב. הזכות לקורת גג צריכה להיות זכות בסיסית ללא קשר לשיקום".
 

“אנשים רגילים לא מבינים למה הם בוחרים לחיות וגם למות ברחוב כשעל פניו יש אופציות לשיקום, אבל לדייר רחוב ותיק או לנרקומן פעיל חלק מהאופציות האלו נראות לא נגישות בכלל, ואז בעצם המדינה אומרת להם - תעבדו לפי השיטה שלי או שתמותו ברחוב", מוסיף גורם העוסק בסיוע פרטני לנרקומנים מוסיף. “האנשים האלו זקוקים לסיוע הלא ממסדי כמו אוויר לנשימה. חלקם עולים ותיקים, שהגיעו ממדינות שבהן לא יכלו לבטוח בשירותי הרווחה הממוסדים והם ממש פוחדים מהם גם היום. קל להגיד שזו בעיה שלהם אבל זה לא הפתרון. הפתרון חייב לקחת בחשבון גם מענים וולונטריים, כמו זה של אופיר, שלא כופה שיקום או גמילה". 

מה יהיה עכשיו לאחר פירוק האוהל?

"לא יודע עדיין", אומר אמינוב. "ביקשנו מאנשים לתרום אוהלים אישיים ולהציב אותם בחניון כדי שיהיה להם מסתור לחודשיים הקרובים. את כל הציוד - מיטות ושקי שינה - אחסנו בינתיים, אבל אנחנו יכולים בכל רגע להוציא אותם ולהציב באוהלים. אם נקבל אישור להקים מחדש את האוהל נוכל לעשות זאת תוך שעה וחצי. אנחנו משלמים 5,000 שקלים לחודש עבור שכירת האוהל, הוא לא שייך לנו. זה לא מבנה קבע".
 

בבוקר למחרת הפירוק מספר מתנדבים מחלקים ציוד ומזון. למרות הודעה בפייסבוק, שבה התבקשו מתנדבים לנדב אוהלים אישיים ואף שכ-100 איש אישרו את הגעתם, עד כה הגיע רק מתנדב אחד. “רצינו שיגיעו אנשים כדי לדבר, להכיר, לראות שמדובר בבני אדם, שלא צריך לפחד מהם", אומרת גיא.  “זה לא מעניין", מסבירה דיירת הרחוב טלי. “אנחנו לא מעניינים אף אחד".
 

בינתיים לימור פותרת תשבצים בעיתון ומבקשת מהמתנדבים מחברת כתיבה ועטים. לצדה מתכרבלת אישה צעירה, כמעט מעולפת מתחת לשמיכה. גם את הלילה הקרוב יעבירו בסמטה. “צלמי אותנו", היא אומרת לי, “אנחנו לא מתביישים".