כולל שירות: הדילמה הלא פשוטה של גדוד הסיור המדברי של צה"ל

"הייתי אז חייל חדש", נזכר סולי באירוע טראומתי שחווה בעבר. "אני ועוד חבר החלטנו לצאת למועדון באשקלון אחרי ארוחת ערב של צום הרמדאן. בכניסה באו אלינו מאבטחים ואמרו 'אתם לא נכנסים'. שאלתי 'למה?'. 'לא רוצים', ענו לי. ניגשתי לרכב משטרה שעמד בצד והתלוננתי. אמרתי לשוטרים 'אני חייל, למה אסור לי להיכנס?'. כח הבילוש נפל עליי עם מכות וגז מדמיע. השוטר דרך את הנשק ואמר לי 'עוף, יא בדואי מעפן'. לא שתקתי. דיברתי עם המ"פ. אחרי שידעו שאני חייל, שחררו אותי, אבל בחקירה אמרו שירקתי עליהם ותקפתי אותם. אמרתי לחוקר 'אם תקפתי, יש מצלמות במועדון, שיוכיחו'. בסוף הודיעו 'מעצר בית שבוע', וכשאמרתי שאני צריך לחזור לבסיס, אמרו 'לך לבסיס'. לא יעזור כלום, אני מרגיש ישראלי לכל דבר".

מפקד הגדוד, סא"ל זאהי רחאל, מכיר היטב את הקונפליקט. לא פעם חייליו מגיעים עם תלונות על היחס שהם מקבלים מהמדינה, והוא צריך להסדיר להם את הנשימה ולהרגיע. "בדרום יש הרבה צעירים שלא מתגייסים לצה"ל, גם בגלל הריסת הבתים והיחס", מסביר המג"ד. "אני חושב שהמדינה מזניחה אותם. הורסים בית של חייל לפני שהורסים בית של מישהו שלא שירת בצבא. זה משפיע. באים חיילים ואומרים 'מה המדינה נתנה לי?'. אם הם מזהירים בזמן, אנחנו מנסים לעזור, כבר השפענו לא פעם ומנענו, אבל רק למשך תקופה קצרה והאיום חוזר".

כשאני מעמת אותו עם חוק הלאום, הוא מעדיף להתמקד בדרך המג'עג'עת שלפני הג'יפ ועונה בדיפלומטיות של קצין בכיר: "לא מדבר אליי. לא נכנס לזה".

מה אתה יותר, בדואי או ישראלי?

"נשארתי בדואי. הצבא נתן לי את אהבת הארץ ואהבת המסלול, אבל בדואי הוא בדואי. אפשר לשלב אותו בחיים העירוניים. יש את רהט, חורה, תל שבע, שגב שלום. אנשים עברו לגור שם מהפזורה, אבל יש את הבדואים שקשה להם מאוד לעזוב את השטח, את העדר, את המנטליות ואת המסורת. אתה מעביר אותו לבית והוא יבנה אוהל ליד. יש גם עניין של קרקעות. אם יש קרקע שרכש מהאבא או מהסבא, גם אם יהיה הכי עני, לעולם לא יוותר עליה".

בחודש נובמבר, העמיס גדוד הסיור המדברי בראשות רחאל את המכולות, הניע את הג'יפים וזז צפונה לאזור כיסופים, אחרי שנים שבהם ישב בדרום הרצועה, נחבא אל הכלים. עכשיו הוא גדוד נייד, ובקרוב יגיע גם לאזור ג'נין ואולי סוף-סוף יקבל את הכבוד הראוי ולא יידחק כמו הבדואים לשולי החברה הישראלית.

הג'יפ של המג"ד רחאל עוצר על גבעה, נקודת תצפית שמשגיחה היטב על הנעשה בדיר אל בלאח. רק לא מזמן היה צריך לעמוד שם עם שכפ"צ וקסדה, ואילו עכשיו הירוק מגיח מהאדמה הרטובה, אפשר להבחין פה ושם בכלניות, אבל רחאל מזהיר שהצד השני כל הזמן מטפטף עצבנות, ושלא כדאי להיכנס לשאננות. רק לפני כחודש נפצע עבד הייב, חייל מהגדוד, מירי צלף, אחרי שאבטח עבודות בגדר.

 לוחמי גדוד הסיור המדברי. צילום: דובר צה"ל

סא"ל רחאל מסתכל על הנעשה ממול. "זה ממש אירוע היסטורי שהגדוד שלנו סוף-סוף עבר מקום", הוא אומר, "היה קשה מאוד לשכנע את הקודקודים. בקלות הייתי יכול להגיד שאני מסיים את התפקיד בעוד חצי שנה ומעדיף להישאר בגזרה הקודמת. לא צריך את כאב הראש. בעבר לא האמינו שאנחנו מסוגלים. היה נוח להם שהגדוד נמצא כמו תמיד בפינה, ליד קיבוץ כרם שלום. יש להם שקט, אנחנו מכירים את הגזרה כמו שצריך, את השטח, את הישובים ואת התושבים, אבל מרוב שהחייל מכיר, הוא נכנס לשגרה. הוא יודע שאירוע יקרה 'פעם ב-'. השגרה הזו שוחקת".

לעבור כמה קילומטרים, זה מה שמשנה?

"עברנו לשטח חדש. צריך ללמוד את השכונות של הצד השני. אויב חדש. חמאס עובדים בצורה מסודרת עם גדודים וחטיבות, ופה יש חטיבה אחרת".

גדוד מיוחד הוא הגדס"ר המדברי. שורשיו הולכים ומגיעים עד לפני קום המדינה, אז איש הפלמ"ח, יגאל אלון, כרת ברית עם שיח' אבו יוסוף חוסיין מוחמד מטובא, וביחד הם יצרו את פלוגת הפלהיב. היו שם 70 לוחמים, שעשו פעולות הסתערבות בלבנון ובסוריה, ואספו מודיעין. רבים מהם הגיעו מרומת אל היב, כפר בדואי שליד נצרת, משם גם מגיע סא"ל רחאל. הפלוגה פורקה בשנות ה-70, ובשנות ה-80 הוקמה מחדש, אבל כשהביקוש גבר הוחלט בשנת 1992 להקים גדוד באופן רשמי. 

הבדואים לא חייבים להתגייס לצה"ל. מי שמגיע בדרך כלל הם בני משפחה של אלה ששירתו בעבר, או מכפרים בהם יש מסורת, אבל אם מדברים במספרים אז כ-150 מתגייסים מדי שנה, אחוזים ספורים מהאוכלוסייה.

"אחד התפקידים שעשיתי בעבר היה פיקוד על המרחב הבדואי בדרום", מספר רס"ן דודי אזואלוס, שמשמש היום כקצין חינוך באוגדת עזה. "הייתה לי נגיעה  ממש קרובה לסיפור הגיוס. מעולם לא הגענו לפריצה של מעל עשרה אחוזים. מדובר בין אחוז לשניים. המוטיבציה קיימת, אבל אחד הדברים שאנחנו צריכים להשקיע בהם יותר זה בחשיפה. הרבה פעמים הנוער לא מכיר, לא יודע ולא חשוף. כשאני התגייסתי, ההורים שלי היו בצבא וגם המשפחה המורחבת, ויש את המסורת, אבל אצלם רוב המשפחות לא כאלה. ברגע שהם נחשפים לצבא מדובר בשלושה צעדים משמעותיים קדימה".

צה"ל שולח את אנשיו לכפרים ולישובים בפזורה בתדירות של פעם בשבוע, בכדי לעשות חוגי בית ולנסות לשאוב את הצעירים, להראות להם שיש אפשרות לעתיד טוב יותר, מאחר ורבים נותרו תקועים, חלקם אבודים. וגם מתוך רצון לקרב אותם למערכת ולא ליצור פתח למהומות כמו שהיו בשבוע שעבר ברהט. 

"אנחנו קודם כל מסתכלים על המשימה הצבאית, כי החייל עושה פה פעולות מאוד מורכבות", אומר רס"ן אזואלוס. "זו הגזרה הכי חמה שיש, אבל בד בבד אנחנו מסתכלים גם על איך החייל הבדואי משתחרר מצה"ל, ואיך הוא הופך לאזרח שמשתלב בחברה ומועיל לה. אזרח שמבין באיזו מציאות הוא חי, ולא רק מכיר את גרעין המשפחה. יש כאלה שעוזרים בבית ועולמם צר. בעצם הגיוס יש אפשרות פיתוח ברמה הפיקודית וברמה האישית".

סיור קצר בגדוד מגלה מציאות שקשה לקלוט אותה בצד המשכיל של ישראל, אבל מסתבר שיש גם צד אפל - תושבים רבים שלא יודעים קרוא וכתוב, עברית וערבית, שלא לדבר על ידע כללי, שכמעט ולא קיים.

"בבית הספר למדנו עברית, אבל כשכולם מסביבך מדברים ערבית, קשה לתפוס את השפה", מספר ודיה סלמן, חייל בגדס"ר שמגיע מהכפר אעבלין שבצפון. "לי היה קשה מאוד באזרחות. הייתי נכנס לחנות, מנסה להסביר למוכר מה אני רוצה, וכשלא הצלחתי, הייתי יוצא בעצבים".

עם הכניסה לגדוד, חיילים כמו ודיה עוברים אבחון בכדי לדעת באיזו רמה הם נמצאים מבחינת כתיבה, קריאה וידע כללי. הם מחולקים בסוף לשתי קבוצות 'אנא' (אנאלפביתים) ו'אלפא' (שלהם ידע בסיסי). ויש גם כאלה, אומנם לא רבים, שממשיכים במסלול רגיל. את אלה שמופנים לקורס ההשכלה, מקבלות מש"קיות, חיילות צעירות, בנות גילם, שחיות באותה הארץ, אבל נמצאות בקצה השני של הסקאלה - מלומדות, מחונכות, עם עתיד ורוד לאחר שישתחררו.

"בהתחלה זה קשה", מספרת אור דר, אחת ממש"קיות ההשכלה. "אנחנו מגלות חיילים שלא יכולים לשבת כל היום וללמוד, כי הם לא רגילים, לא היו בבית ספר. אבל הם יודעים שצריך לעבוד קשה, כי פתאום הם חייבים ללמוד תיאוריה בשביל רישיון ואי אפשר בלי עברית טובה".

"זו מבחינתם הזדמנות שנייה", מוסיפה עמי בן צבי, גם היא ממערך ההוראה בגדוד. "יש חיילים שהיו בבית ספר עד כיתה ז' והפסיקו, או שלימודים לא היו בראש שלהם, או שהיו צריכים לעזור למשפחה. לא כולם בני 18. יש פה חיילים יותר מבוגרים. לפני כמה זמן היה אחד שהתגייס בגיל 28. יש להם מוטיבציה משוגעת".

החיילים נלקחים לקורס שנמשך שלושה חודשים. לא תורנויות, לא שמירות, לא פעילות מבצעית. רק לימודים. מ-8.00 בבוקר ועד 20.00 בערב ורק בעברית. מעבר לערבית גורר עונש קל.

המהומות ברהט. צילום: דוברות המשטרה
 

נאסים מרהט, ישב מול מעיין אנג'ל מרעננה. היא ביקשה ממנו לפרק את המילה 'שולחן' להברות, אחרי זה שאלה באיזה צבע הכומתה שעל כתפו. נאסים התנצל, אמר לה שהוא לא מכיר צבעים, והיא אמרה לו 'סגול' וביקשה שיחזור אחריה. לפני שעזב, הוא אמר שהוא רוצה להתקדם עם הקרוא וכתוב, ומעיין הרגיעה אותו ואמרה שהם בדרך הנכונה.

בחוץ ישב סולי קרנאווי, חברו של נאסים. הוא הגיע לבסיס ללא כל יסוד. עזב את בית ספר בכיתה ו' ולא זכר כלום. התגייס לצבא בגלל אביו ששירת, ובגלל הטנקים שהיו מביאים לכיכר העיר בימי העצמאות ועשו עליו רושם רב.

"כשנכנסתי לצבא העברית שלי הייתה חלשה", הוא נזכר בעברית, שעכשיו ממש קולחת ממנו. "בטירונות, כשהייתי מדבר, היו צוחקים עליי. הייתי ממציא מילים ועושה המון טעויות. אני זוכר שלפני הגיוס, אם הייתי רוצה לסמס לחבר, הייתי מחפש מישהו ברחוב שיכתוב בשבילי. פה אמרו שאני יכול ללמוד לקרוא ולכתוב. קורס כמו תלמיד חדש. בהתחלה לא הבנתי איך מסתדרים עם האותיות, לקח לי זמן, ובסוף זכיתי בתואר מצטיין".

לסולי, שנחשב לסיפור הצלחה ונמצא כעת במסלול תג"ת (תעודת גמר תיכון), לא היה ידע כללי מינימלי. הוא חשב שארצות הברית נמצאת באנגליה. חבר שלו לפלוגה קבע שעברית וערבית הן השפות המדוברות בעולם, לשלישי לא היה מושג שכדור הארץ עגול, ועל השואה רובם לא שמעו. אלה חיילים בצבא הגנה לישראל, שנת 2015. רהט הרי מרוחקת קילומטרים ספורים מבאר שבע. 

 "הדבר הראשון הוא הקניית קישורים שקשורים באופן ישיר למשימה שלהם", מסביר רס"ן אזואלוס, קצין החינוך האוגדתי. "אחר כך, איך להתנהל בבנק, איך פותחים עיתון, קוראים כתבה, ובהמשך לעשות היקשים והקשרים".

יש הבדל גדול בין הבדואים בדרום לבין אלה שבצפון, בטח מבחינת השכלה. המג"ד מספר שבתחילת הדרך כל אחד בגדוד יושב בצד שלו ואז הוא נוהג לתת להם מנת קרב, מחלק אותה בין צפונים, דרומיים, ערבים נוצרים ומוסלמים פלאחים, שגם הם נמצאים בגדוד. "כולנו פה יד אחת", מתגאה סולי על הגיבוש החברתי.

רק שמחוץ לצבא, בלי מדים, סולי ממשיך להיות הבדואי שהחברה דוחקת הצידה, והנה דווקא כאן המש"קיות מספרות שההיכרות פתחה להן דלת לעולם חדש. "יש לנו שיעור כזה 'מה אתם הייתם עושים?' בסגנון חיים הכט", מספרת קרן בן אברהם. "אנחנו מציגים, לדוגמא, קטע שבו ערבי בא לקנות בתחנת דלק והמתדלק אומר 'אני לא מוכר לערבים'. פיתחנו דו-שיח בנושא. כולם ישבו על הרצפה ושאלנו אותם 'מה אתם חושבים?' שמעתי סיפורים ותחושות שממש עשו לי כאב לב".

"הייתה פה פקידה פלוגתית שגרה בבאר שבע", מוסיפה עמי בן צבי, "היא הכירה את הבדואים וסיפרה שהם גנבים ועושים בעיות. לא סבלה אותם. כשאמרו לה שהיא באה לשרת פה, היא בכתה ולא יכלה להתקרב לחיילים. בסוף היא עברה שירות של שנתיים במסייעת, שזו פלוגה מיוחדת של אנשי קבע, לוחמים מכל מיני גילאים. היא גילתה את האנשים ובזמן השחרור לא רצתה ללכת. רצתה לחתום קבע. אז עכשיו היא חוזרת לבאר שבע, שם לפעמים יש מפגשים לא הכי טובים עם הבדואים, ומפיצה משהו חיובי. אנחנו שגרירים קטנים".

נאסים מרהט עבר בין המש"קיות בסיום השיעור ולחץ את יד ימין שלהן. הן מספרות שזה מנהג של כבוד שלמדו שם. לא משנה אם יהיה לו מאג ביד, הוא יוריד הכל וילחץ, לא יעזוב בלי השלמת המשימה המסורתית. "החברה שלנו לא ממש מכירה את הבדואים", אומרת אור דר. "כשאנחנו מספרות על התפקיד שלנו, הרבה לא מבינים על מה אנחנו מדברות. קשה לתאר מה זה להגיע לביקור בית והחייל שלך קודם כל מכין לך כוס תה בגלל הכבוד".

ביניים: רמטכ"ל בדואי?

גדוד הסיור המדברי השתתף בלא מעט אירועים מאז שהוקם. ב-2002 נהרגו ארבעה מחייליו במהלך המתקפה על מוצב אפריקה שליד כרם שלום. הם נקלעו לחילופי האש בזמן חטיפתו של החייל גלעד שליט. ב-2012 היו מעורבים בעצירת המשוריין שחצה את גבול מצרים ועליו אנשי הג'יהאד העולמי.

"סומכים על הגדוד שלנו יותר מעל הרבה גדודים אחרים", משוכנע סא"ל רחאל. "בכרם שלום לקחו מאוד קשה את העובדה שעזבנו. היום בישובים באזור כיסופים, הרבש"צים מאוד שמחים. אומרים כמה הגדוד שומר עליהם ומשתף אותם".

בתחילת  החודש, צה"ל הוציא את כוחות האבטחה מהישובים שאינם סמוכים לגדר. כששאלתי את המג"ד, שמכיר היטב את הגזרה, לגבי הסוגיה מעוררת המחלוקת, הוא קצת התפתל במושב הנהג. בכל זאת איש מערכת.

"אני לא יודע מה להגיד על ההחלטה הזו", בסוף נסוג מקביעה החלטית. "כמג"ד אני תמיד אומר לאנשיי, גם בהערכות מצב, אנחנו צריכים לתת לישובים תחושת ביטחון ולא הרגשה שמפקירים אותם. אנחנו תמיד נהיה בישובים בשעות הקשות - בבוקר, בערב. יש לי פלוגה שמסתובבת במקומות האלה באופן קבוע. אני לא בדרג המחליט".

סא"ל רחאל, בן ה-36, מסיים בקרוב את תפקידו בגדוד הסיור המדברי. לשם התגייס, שם צמח, שם עשה את כל המסלול, אבל זהו, העולם הפיקודי הרחב קורא לו ובקרוב יתמנה לתפקיד בכיר בדרכו לפסגה הצה"לית. "יהיה קשה לעזוב את המקום שאני נמצא בו כבר 17 שנים", הודה. "בכלל לא פשוט, אבל חייבים להמשיך קדימה. לתת לאנשים אחרים שיתפתחו".

הרמטכ"ל הבדואי הראשון?

"קשה לי להאמין".

גדוד הסיור המדברי הוא עולם מרתק בתוך הצבא. אמנם רובו מורכב מבדואים, אבל יש גם ערבים נוצרים ומוסלמים פלאחים, ובמפקדה עולים מאתיופיה ורוסיה, והמש"קיות מתל אביב ומעתלית. לכמה שנים המחיצות נופלות, הפערים נמחקים, אבל לצערנו לא לתמיד. עם השחרור, חוזר הריחוק וכל אחד מסתגר בפינתו, יודע שפעם בכמה זמן הקיפוח והמרמור ירימו ראש, כמו לפני כשבועיים, בעימותים בין המשטרה לתושבי רהט.

אז נשארים רק הסיפורים והדוגמאות, כמו זה שמביאה המש"קית אור ד"ר. "ביקשתי מאחד החיילים 'ספר לי על המשפחה שלך'", היא נזכרת. "הוא אמר לי 'אני לא מדבר איתם. יש לי דירה בעכו, הם חושבים שאני עובד בתל אביב'. אז המשכתי וביקשתי לדעת מה בכל זאת הוא עושה כאן, זו לא חובה לשרת בצה"ל והוא ענה 'מה זאת אומרת? אני גר כאן, זו המדינה שלי'".