פחות משבוע אחרי התאונה הקטלנית בכביש 31, ליד יישוב להבים שבנגב, שגבתה ברגע אחד את חייהן של שמונה נשים ופצעה כ-30 מנוסעי האוטובוס, ביישוב הבדואי חורה שורר אבל כבד. העיירה שקטה, מועקה עוטפת את הבתים, אין כמעט אנשים ברחובות.
שמונה אוהלי אבלים הוקמו באותו לילה בחורה וביישובים הסמוכים לזכרן של הנשים שנספו בתאונה, כולן בעשור השישי או השביעי לחייהן: פאטמה ומאנווה אבו אל-קיעאן, סמירה א-נבא- רי, כפאיה אבו שקרה א-סאייד, נורה אל-אטרש, וזאנה אבו טראש, נעמה אבו שחטה וכפאיה אל-עסיבי. שמונה קברים נכרו בארבעה בתי קברות. עובדים סוציאליים מקומיים, רובם צעירים שהתנסו באסון כזה לראשונה בחייהם, יצאו לבתי המשפחות שאותן הם מכירים כדי לנסות ולסייע בשעות הקשות ביותר.
במסגרת התאונה, שאירעה ביום שלישי שעבר בשעות הצהריים, משאית שנשאה טרקטור פגעה בצדו של אוטובוס ששב מתפילה בירושלים. נעמה אבו שחטה, שישבה באוטובוס ליד בתה שנפצעה גם היא באסון, השאירה מאחוריה 13 ילדים יתומים; מאנווה אבו אל-קיעאן, אם ל-11 ילדים, נסעה מדי שבוע באוטובוס לתפילה במסגד אל-אקצא עם בעלה. היא נהרגה והוא ניצל; פאטמה אבו אל-קיעאן, אם לשבעה ילדים וסבתא, נהרגה גם היא; כפאיה אל-עסיבי, שנהרגה גם היא בתאונה, הייתה אם לשמונה. למרבית הזוועה, היא איבדה את בנה לפני כ-20 שנה בתאונת דרכים שאירעה גם היא בכביש 31.
״הכביש הארור״, כך קוראים לו כאן. כביש 31 מתחיל בצומת להבים, חולף דרך לקיה, חורה, כסייפה וערד, ומסתיים בצומת זוהר סמוך לים המלח. אורכו כ-70 קילומטר. צר, עמוס וגובה קורבנות ללא הפסקה. על פי נתוני עמותת ״אור ירוק״, מדובר ב״כביש אדום״ שגובה בממוצע בשנה את חייהם של תשעה בני אדם ונפצעים בו יותר מ-200 נהגים, נוסעים והולכי רגל. בעשור האחרון קיפחו את חייהם בכביש לא פחות מ-87 בני אדם, ומאות נפצעו בו בדרגות שונות.
לטענת עדי ראייה ששוחחו עם ״מעריב המגזין״, בזמן האסון ליוו שתי ניידות משטרה את המשאית הקטלנית, אחת מאחור ואחת מלפנים. ״כנראה הם ידעו שזה מטען חורג, שאסור לו בכלל להיות על הכביש הזה״, אמר ס', שראה את המשאית ואת התאונה. ״זה כביש צר ואין בו מקום לשום טעות, לשום הסחת דעת, הוא פשוט נכנס באוטובוס, לא היה להן שום סיכוי. כל מי שישב בצד מאחורה ליד החלון - נהרג מיד. זו הייתה תאונה מחרידה, אחת הקשות והמזעזעות שראיתי בחיי״.
לדברי המשטרה, רשלנותו של סאלם אבו ראנם, נהג המשאית שהובילה את הטרקטור וגרמה לתאונה, שלו רשומות כ-100 עבירות תנועה קודמות, היא שגרמה לתאונה. ״הקמנו צוות חקירה מיוחד לטיפול וחקירה״, אמר סגן ראש אגף התנועה במשטרה, תת-ניצב אלברט אוחיון, בעקבות התאונה. ״אנחנו בראשית החקירה יחד עם מהנדסי האגף ומתגברים את הצוות כדי להגיע לממצאים. אין ספק שהייתה פה טעות אנוש. אנו בודקים את זה ומקווים לממצאים בהמשך״.
מנכ״ל משרד התחבורה, עוזי יצחקי, מינה מיד ועדת בדיקה מיוחדת שתחקור את נסיבות התאונה הקטלנית, ובמשרד התחבורה גם הוסיפו ואמרו: ״הממשלה משקיעה בימים אלה 1.3 מיליארד שק¬לים בהארכת כביש חוצה ישראל, מקריית גת ועד שוקת ומשם באוטוסטרדה חדישה עד ערד. זה למעשה המענה האמיתי ל'כבישים האדומים' והצורך לחבר את הנגב למרכז. עם השלמתו יהפוך הכביש לאחד הכבישים הבטוחים ביותר בארץ״.
אלא שבחורה לא מוכנים לעבור לסדר היום או להשלים עם האמירות האלו, שמגיעות לטענתם מאוחר מדי. ״זה כביש נורא, והוא כאן בעיקר כי הוא משרת את הבדואים ואת תושבי הד¬רום״, אומר סאלים, תושב חורה. ״כביש כזה בחיים לא היה עובר במרכז הארץ, רק כאן בפריפריה. זה אפשרי שבמשך עשרות שנים כביש כזה יגבה כל שנה חיים של בני אדם? למה בדיוק הם חיכו שם כל השנים האלו?״. חלק מהתושבים אף טוענים כי הם שוקלים לתבוע את משרד התחבורה על הרשלנות וההפקרה לדבריהם.
"אנחנו לא לבד"
חורה הוא יישוב קטן, בן פחות מ-20 שנה, שמאגד שבעה שבטים בדואיים. 15 אלף איש בסך הכל גרים בחורה, כמעט חציים מתחת לגיל 14. מדי שבוע יוצא אוטובוס מחורה למסגד אל-אקצא בירושלים, לתפילות. גם שמונה הנשים המבוגרות שנהרגו היו כמדי שבוע בדרכן חזרה מהתפילה השבועית באל-אקצא. אין כמעט בית אחד בכפר שהאסון לא נגע בו.
במשרדו הצנוע שבספרייה העירונית מספר ראש המועצה המקומית, ד״ר מוחמד א-נאברי, על היום והלילה הארו¬רים בחייו ובהיסטוריה של חורה. ״ביום של האסון היינו בהיערכות לקראת חירום, כחלק מבניית חוסן קהילתי עם הקואליציה הישראלית לטראומה, ואז הגיעה הידיעה״, הוא מספר. ״בהתחלה חשבתי שזה אוטובוס של תלמידים בדרך מרהט לחורה, אבל מהר מאוד הבנו במה מדובר. הנשים האלו כולן אמהות, סבתות, ולחלקן יש אפילו נינים. יצאתי מיד לבית החולים סורוקה לסייע בזיהוי. בסיוע של הנהלת בית החולים הצלחנו לצמצם את הרשימה של השמות.
״זה דבר נורא. כולם מכירים את כולם, אנשים יודעים שיקיריהם היו באוטובוס, אתה מוצא את עצמך מול כמעט 10,000 איש שמחכים לשמוע מה קורה. הצלח¬נו לצמצם את הרשימה לעשר משפחות אחרי שלוש שעות של לחץ וכאב אדיר. הנורא מכל היה שבגלל האופי של התאונה והמיקום, לפני שהמשטרה חסמה את הכביש, היו אנשים שחלפו במקום, צילמו את ההרוגות שעדיין היו לכודות באוטובוס והפיצו את המידע. שמעתי מקרובי משפחה שאמרו לי: 'ראיתי את אמא שלי באינטרנט, בפייסבוק'. זה מזעזע. מי עושה דבר כזה?
״החלטנו על יום אבל כללי בכפר ביום רביעי״, מוסיף א־נבארי, ״השבתנו את כל החנויות ואת מערכת החינוך, הזמנו את המורים והגננות לקבל הדרכה מקצועית לגבי הטיפול בילדים ביום המחרת, איך מתמודדים, איך מדברים על האסון. עשינו מאמצים לוגיסטיים עצומים לארגן את הלוויות ואפילו לארגן אישורי הגעה לקרובי משפחה של אחת ההרוגות המתגוררים בעזה. הם הצליחו להגיע ללוויה בזמן״.
א-נבארי, ד״ר לכימיה אורגנית במקצועו, הגיע לראשות המועצה כמעט במקרה, אבל כבר 11 שנים הוא עושה הכל כדי להצעיד את חורה קדימה. שישה תיכונים יש בחורה, שניים מהם נמצאים במקומות הראשונים ברשימת התיכונים בנגב כולו, חדר בקרה עירוני, ספרייה ענקית, מיזמים מתקדמים לתעסוקת נשים, שיתוף פעולה עם בזק ועם סטף ורטהיימר ו-13% השתלבות בלימודים אקדמיים. כל אלו לא עולים כמעט לכותרות. גם האסון הנורא ירד מהרדאר התקשורתי יחסית מהר.
כך למשל ח״כ שלי יחימוביץ', שביקרה בחורה לאחר האסון, כתבה בפייסבוק: ״אי אפשר היה שלא לדמיין מה היה מתרחש כאן אם אותו אסון נורא היה יורד על יישוב יהודי מבוסס במרכז הארץ: שרים היו נוהרים לשם, צמרת המשטרה, עש־ רות צוותי טלוויזיה, שידורים מיוחדים, שיחות עם קרובים שמגיעים לנחם. אבל לאומי היה יורד על המדינה, ואילו כאן הסתופפו חברי המועצה המקומית לישיבה קטנה ומצומצמת בחדרו של ראש המועצה ד״ר מוחמד א־נבארי, עם נציג של המשטרה, וטיכסו עצה איך מתמודדים עם ממדי האסון״.
אלא שבניגוד לאמירות על בידוד ועל הפקרת היישובים הבדואיים, א־ נבארי מספר שדווקא בימים הנוראים האלו זכתה חורה לחיבוק ענק מיישובי הסביבה. ״בשעות שאחרי האסון קיב־ לתי טלפונים מכל ראשי הערים והר־ שויות באזור, בני ביטון מדימונה שלח צוות עובדים סוציאליים משלו לסייע, רוביק דנילוביץ' מבאר שבע, טלי פלו־ סקוב מערד, סיגל מורן, ראש המועצה האזורית בני שמעון, פיני בדש מעו־ מר״, הוא אומר. ״כולם התקשרו, רצו מיד לדעת מה אנחנו צריכים. לא רק מהדרום, אלא גם מהצפון התקש־ רו לסייע. הקרן לידידות הודיעה מיד שתעניק למועצה תקציב מיוחד לסיוע למשפחות. ההיענות המיידית הזו - מאות האנשים שבאו להביע תנחומים, חברי כנסת, עיתונאים וגם אנשים רגי¬לים מן השורה - גרמה לי להרגיש של־
מרות הקיטוב בחברה הישראלית, למ־ רות הקיצונים בשני הצדדים, אנחנו לא לבד״.
״ליווינו אותם בבית החולים סורוקה, בתל כביר, ביישוב, בבתי הספר, אנחנו נערכים עכשיו לסייע להם לסייע למ־ שפחות״, מספרת טלי לבנון, מנכ״לית הקואליציה הישראלית לטראומה, ״זה אירוע נורא, ואין לנו מספיק כלים עדיין לטפל באבל קהילתי, אבל אין לי ספק שהצוותים בחורה עושים את המ־ קסימום האפשרי. האירוע לא הסתיים. ברור לנו שדברים רבים יתגלו רק בי־ מים הבאים״.
"אדישים לסבל"
לא רק הצעות סיוע ומשלחות ניחומים הגיעו לחורה בימים האחרונים. האסון המחריד גרר בעקבותיו תגובות מחרידות לא פחות. כך למשל, בעמוד הפייסבוק ״ערבים מצייצים״ העלו הודעת השתתפות באבל בחורה, והתגובות היו מזעזעות: ״הרוב הם ערבים, מגיע להם, אבל ליהודים החלמה מהירה״, ״לא לדאוג, הם ערבים״ - אלו היו רק חלק מהתגובות שעלו שם ובעמודים אחרים ברשת.
״התגובות האלו באמת קשות ומגיעות מצד אנשים שכנראה אדישים לסבל של האחר״, אמר בתגובה מפעילו של העמוד ״ערבים מצייצים״ ל״מעריב המגזין״. ״העמוד שלנו קיים רק שלושה חודשים, אבל כבר אנחנו רואים שיש מגיבים שמסוגלים להקשיב. הדברים האלו קיימים לא רק אצל היהודים, יש תגובות כאלו גם אצל הערבים״.
״בהלוויות שלנו נשים לא משתתפות, גם לא כל כך מקובל לפרסם תמונות״, אומר סאלם, צעיר מהפזורה הבדואית, ״אבל יחד עם זאת אני מרגיש שההפרדה בינינו לבין היהודים עולה במקרה כזה. אני חושב שאם דבר כזה היה קורה ביישוב יהודי, ראש הממשלה וגם הנשיא היו באים. שמעתי שהנשיא דיבר בטלפון עם ראש המועצה של חורה. מתו כאן שמונה נשים, אזרחיות שלך, ביישוב קטן. זה לדעתי מספיק כדי להגיע לכאן. גם הכיסוי התקשורתי לא היה מספק. אני חושב שוב שאם דבר כזה היה קורה חס וחלילה ביישוב יהודי, לא היו מפסיקים לשדר לשנייה. הייתה קמה צעקה ענקית״.
בתגובה לשאלת ״מעריב המגזין״ את משטרת ישראל אשר להימצאות כלי הרכב החריג על הכביש, ומדוע לא נשלל רישיונו של הנהג, לאחר כ-100 עבירות תנועה, נמסר: ״צוות החקירה המיוחד שמונה לטיפול באירוע עוסק בימים אלו בחקירת התאונה, על כלל נסיבותיה״.