"אם חיים פרי לא קיבל את פרס ישראל למפעל חיים או לחינוך, אז נראה שבפרס ישראל יש גם שיקולים זרים״, אומר חבר הכנסת אלעזר שטרן על הבמה במסיבת ההפתעה שארגנו תלמידיו של איש החינוך ד״ר חיים פרי לכבודו, ומוסיף כי ״עוד אפשר לשנות את זה״.
המקום: בית אבי חי בירושלים, הזמן: יום שלישי שעבר. המשתתפים: מאות תלמידים לשעבר של ד״ר פרי, היום בני 30-60, בהם גם חברי כנסת, ראשי ערים וקציני צבא בכירים.
כולם התכנסו במסיבה לכבוד מי שהם מכירים כ״המורה חיים״. הסיבה למסיבה היא זכייתו של פרי בפרס ״world of children״, הנחשב ״נובל של החינוך״, ומלווה במענק כספי בסך 50 אלף דולר, אשר הוענק לו בחודש נובמבר במטה יוניצ״ף בניו יורק. הפרס הוענק לפרי על התפיסה החינוכית שפיתח, ״דרך כפר״, שעיקרה הוא שחינוך אפקטיבי לילדים שנולדו בשולי החברה אפשרי רק בסביבה חינוכית ״המעוצ־ בת באופן שיטתי כתבנית מוקטנת של חברה עתידית מתוקנת״.
"הצליח לו״
פרי (73), יליד תל אביב ותושב זכרון יעקב, ניהל במשך שלושה עשורים את כפר הנוער ימין אורד, הקים את עמותת ״דרך כפר״ שפיתחה והפיצה את תפיסתו החינוכית ואף הקימה את כפר הנוער ״אגהוזו שלום״ ברואנדה ליתומי רצח העם שהתחולל במדינה בש־ נות ה־90. את עשייתו החינוכית התחיל בסוף שנות ה־50 בשדרות. בצבא שירת כמורה חייל, ולאחר שחרורו קיבל לידיו ניהול בית ספר יסודי בבאר שבע. בהמשך הקים גרעיני נח״ל של נוער עולה, מרכז היגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך ומכינה קדם צבאית בחצור הגלילית. מ־1979 עד 2006 עמד בראש כפר הנוער ימין אורד בכרמל כשבמהלך כל השנים הוא מפתח את תפיסתו החינוכית המיוחדת, שעליה ועל פעולותיו האחרות זכה ב־1996 בפרס ראש הממשלה.
הפך ילדים עולים למובילים בחברה. פרי באירוע. צילום: מרק ישראל סלם
״פרי גיבש תפיסה חינוכית המתמקדת בזיהוי צורכיהם הרגשיים של מתבגרים ובמתן מענה המנתב אותם לכוח בונה״, הסבירה ועדת הטקסים הממלכתית בנימוקיה לבחירתו להדלקת משואה ביום העצמאות ה-57 למדינת ישראל. ״בכפר הנוער שלו מאות תלמידים, מגן ילדים ועד בית ספר תיכון, ורובם עולים ממדינות חבר העמים, מאתיופיה ומדרום אמריקה ולצדם ילדים ישראלים מרקע של מצוקה. הם חיים בכפר, מהווים קהילה חמה וחזקה התומכת בצעירים בתקופת הלימודים ואחריה ופועלים ברוח עליית הנוער ההיסטורית, שהפכה ילדים עולים למובילים בחברה״.
מארגני מסיבת ההפתעה מספרים כי ההיענות הייתה כה רבה, עד שהם נאלצו להגביל את מספר המשתתפים. ואכן, מאות רבות של תלמידים נרגשים מילאו את האודיטוריום של בית אבי חי בירושלים, בהם אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר. ״אחרי ההורים זה חיים״, אומר מויאל בהתרגשות, ״אמצע שנות ה-50, שדרות היא מעברה, משפחה קשת יום, עשרה ילדים, פחון, כלום. פתאום המלאך הזה מגיע ונהיה המורה שלי ואחרי בית ספר הוא היה בא איתנו הביתה לראות אם יש לנו מה לאכול והיה עושה איתנו שיעורים, והוא בלבל לנו את המוח שלא נהיה פושעים. זה הצליח לו״.
מי היית אלמלא חיים פרי?
״אני לא יודע אם היית יכול לראיין אותי. מרבית הילדים בכיתה שלנו, איך נגיד את זה, מתו בנסיבות לא טבעיות. זו הייתה שדרות של אותם ימים, את החיים הביולוגיים אני חייב להורים שלי, את החיים אני חייב לו. כשהוא קורא לי לבוא, גם אחרי 40 או 50 שנה, אני ואחי יוסי עוזבים הכל ובאים. אנחנו קוראים לו עד היום 'המורה חיים', לא ד״ר ולא שום דבר, הוא היה המורה לחיים״.
״לא היה תיכון בשדרות, והוא בא ופתח תיכון. בלעדיו היינו פועלי בניין״, אומר האח יוסי מויאל, ״הוא הקים את סניף בני עקיבא בעיר, לפניו לא היו תנועות נוער בשדרות, הוא הכניס אותנו להוויה הישראלית״.
כאמור, פרי עסק רבות בשילוב בני נוער עולים בחברה, וגם בימין אורד אחוז ניכר מהתלמידים היו עולים חדשים, רבים מהם מאתיופיה. אחד מהם היה דני אדמסו, לשעבר מנכ״ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ואיש חינוך בעצמו. ״כל בוגר ימין אורד יודע שימין אורד זה תחושה של בית״, הוא אומר, ״נדירות הן הפנימיות בארץ שהפרטים והמקומות, המיטות,החדרים והמרחבים הציבוריים שבהם הילדים משחקים הם ברמה של בית של משפחות שיש להם, אם לא יותר. הוא אדם שמשקיע בדשא, בסביבה המרחבית, בגני משחקים של ילדים. הוא אדם שרואה את הילד במובן השלם שלו, זה אדם שמסוגל להסתכל על הילדים כמו על הילדים שלו. הוא לא היה מנהל שעסוק רק במערכת החינוכית ובניהולה ובבירוקרטיה״.
משהו שאתה זוכר ממנו במיוחד?
״כשהייתי בצבא, יום אחד חיים התקשר ואמר לי 'דני, איפה אתה? אין לנו כתובת שלך', אני לא יודע איך הוא הגיע אלי. אני רק סיימתי את הפנימייה ואמרתי: 'עזוב אותי, תן להתגלגל', ואני אומר לו בטלפון 'חיים שחרר, עזוב אותי באמאש׳ך, אני ילד בוגר', והוא אומר לי: 'תן כתובת, אני רוצה לשלוח לך חבילות'. ואני אומר לו 'בתור מה אתה שולח לי? אני בוגר'. בסוף הוא אומר לי 'לא חשוב, תן לי את הכתובת, אבל אתה יודע מה, אתה צריך אותי בשביל שיהיה לך למי להגיד תעזוב אותי אני ילד גדול'. זו הייחודיות של חיים. כל שנייה בחיים שלו הוא מצוי במצב פילוסופי, עושה רפלקסיה על השיחה תוך כדי השיחה עצמה״.
בעל מעוף
כאמור, גם חבר הכנסת שטרן כיבד בנוכחותו את האירוע וכך גם חבר הכנסת שמעון סולומון (יש עתיד), בוגר ימין אורד.
אף שמעולם לא למד אצל פרי, שטרן מגדיר את עצמו כתלמידו. הוא הכיר אותו בעת הקמת היישוב הושעיה בעמק יזרעאל, שבו מתגורר שטרן. ״לחיים היה רעיון להקים את היישוב יחד עם ילדי עליית הנוער מאיראן, אז הכרנו, וכל השנים, בכל האתגרים שהיו לחברה הישראלית כמו קליטת יהדות חבר העמים ואתיופיה, תמיד ראית שם אותו״, הוא אומר. לדברי שטרן, יש בפרי ״שילוב נדיר של מחנך בעל מעוף, שמחבר את כל החזון הזה לצרכים הנוכחיים והעתידיים של החברה הישראלית. תסתכל על שמעון, וכל מה שאמרתי מיותר, זה התגלמות ההצלחה של חיים, תראה לאן הוא הגיע״.
שמעון, הלוא הוא חבר הכנסת סולומון, מספר: ״באתי לימין אורד כילד חסר ביטחון, בלי עברית, רחוק מהבית, וחיים נתן לי להרגיש שאני לא בודד ושאני יכול. במקום להתמקד בלימודים הוא מתמקד באישיות ובהעצמה״.
יש מחנכים רבים שנותנים יחס אישי ומתמקדים באישיות. מה בכל זאת מייחד אותו?
״אני מדבר היום על ימין אורד כאילו סיימתי אתמול, כי החיים לא נגמרים בתיכון או באוניברסיטה, ואם בכל שלב בחיים אתה יודע לנצל את מה שלמדת אצל חיים, זה מה שמיוחד״.
סולומון, עובד סוציאלי במקצועו, שאף ניהל את המערך החינוכי בכפר הנוער שהקים פרי ברואנדה, מוסיף ואומר: ״אני כמחנך משתמש בכל הערכים ובאותם כלים שלמדתי אצל חיים״.
מהרטה ברוך, שהתפרסמה בתוכנית ״השגריר״ ומשמשת היום כסגנית ראש עיריית תל אביב, עברה גם היא בימין אורד ויש לה זיכרונות טובים מאותה תקופה. ״כמו רוב החבר׳ה האתיופים פה, גם אנחנו עלינו ארצה בלי ההורים ונקלטנו בפנימיות של עליית הנוער״, היא מספרת. ״כשהיה צריך לעבור לתיכון ביקשתי להגיע לימין אורד כי זו הייתה הפנימייה בה״א הידיעה. חיים הוא מורה הדרך שלי. התחנכתי בפנימייה במשך שנתיים והוא ליווה אותי גם בהמשך, למשל כשהשתתפתי בתוכנית 'השגריר' והייתי צריכה להביא דמות שהשפיעה עלי ומשמעותית בשבילי - הבאתי אותו. אז הוא אפילו הופיע ב'שגריר' יחד איתי. אני לא אשכח את השיחות של חיים בשבתות, שהמסר שלהן היה 'אל תהיו מדוזות, תדעו מי אתם ותהיו אתם עצמכם'. מה שמייחד אותו זה שהוא עשה את העבודה מהלב והוא פשוט מהמחנכים האלה הנדירים, שיש להם תורה, כוונה ודרך, וכשאתה מקבל את זה, זה משפיע עליך מאוד״.
״אם היו לנו הרבה חיים פרי, מערכת החינוך במדינת ישראל הייתה במקום אחר״, אומר עו״ד ציון אמיר, מבכירי הפליליסטים בארץ, גם הוא תלמיד של פרי. ״זה לא מורה שנכנס ומסמן וי על מה שצריך, אלא מורה שממשיך ומלווה אותך הרבה שנים״.
״ב־1984 הגעתי לכפר הנוער וארבע השנים האלו היו השנים שמעצבות אישיות״, חולק ראש עיריית טבריה יוסי בן דוד את רשמיו, ״בגיל 14 מחנכים אותך לעצמאות, להתמודד ולהאמין בעצמך. וחיים לימד אותנו לדעת שאהבה גדולה מניבה תוצאות״.
חוליה קטנה בנצח
החינוך, כצפוי, נכנס גם לתוך הבית. ״כשהייתי בן 14 אבא שלי נכנס לעניין של כפרי נוער ואז העבודה נהייתה 24/7, הוא היה הרבה מחוץ לבית והרבה מהעבודה נכנסה לתוך הבית״, מספר עדי, בנו הבכור. ״זה היה לגדול בתוך מציאות שבה ילדים נכנסים לאכול איתנו או לדבר עם אבא בכל שעה ובכל מצב כי זה מה שצריך לעשות ולפעמים זה היה לשים את המשפחה אחרי העבודה, אבל זה לא היה משהו שפגע בנו אלא משהו שלמדנו לכבד ולהעריך״.
מה הכוח שמניע אותו?
״במקום שבו הייתה מצוקה - שם הוא היה, וזה משהו שהוא התפתח איתו ובנוסף - האמונה שלו בחיבור אמיתי של כל הערכים שהוא מאמין בהם של יהדות, אוניברסליזם, תיקון החברה, מדינת ישראל וציונות״.
מישהו מכם הלך בעקבותיו ועוסק היום בחינוך?
״אנחנו חמישה ילדים ואף אחד לא עוסק בחינוך, אבל כולנו כן. כל אחד הלך הכי רחוק מלהיות מחנך וכל אחד מאיתנו בדרכו שלו עוסק בחינוך. אחי הצעיר הוא משורר ואיש רוח והתעסק לאורך שנים בהוסטלים של נערים בוגרים עם אספרגר ותמיכה בבעלי צרכים מיוחדים; אח נוסף הוא טבח, שעוסק בסדנאות לקבוצות עם צרכים מיוחדים; אח אחד הוא צלם, שעבודותיו קשורות לחינוך; יש אח היסטוריון שעוסק בהוראה ומלמד באוניברסיטה; ואני פסיכולוג״.
אחרי דברי ההוקרה של התלמידים עולה לבמה ד״ר פרי בעצמו ואומר בהצטנעות: ״אני חוליה קטנה בנצח״.
״מכולכם למדתי״, אמר. ״בשדרות למדתי אהבת אדם, הרגשנו צנועים ליד האנשים האלה, ואותה מחשבה ואותם רעיונות היו בשדרות ובימין אורד וב-רואנדה. זה לא סיפור שלי, זה סיפור של המורים שלי שאני מעביר אליכם ואתם מעבירים הלאה, אנחנו היום כפר שמפיץ דרך. פה באולם יושבים כמה נערים מוסלמים, בוגרים שלנו, אני מאוד אוהב אותם. כשהם הגיעו לימין אורד אמרו לי 'מה אתה מכניס אותם למוסד דתי?' ואמרתי 'כן, זו היהדות, מדינת ישראל צריכה לחבק את הילדים האלה שעברו זוועות במקום שבו נולדו', זה עושה אותנו אנשים גדולים יותר״.