זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יארוז ויחבר שניים מהנושאים הרגישים ביותר בחברה הישראלית - יחסי מזרחים-אשכנזים ויום השואה - ויצית סערה ציבורית.
מי שעשה את זה הוא מאור זגורי, יוצר הסדרה המצליחה של הוט ״זגורי אימפריה״. בפרק שפתח את העונה השנייה של הסדרה ושודר בשבוע שעבר, אב המשפחה אלברט (המגולם על ידי משה איבגי), יליד מרוקו, שופך את מררתו ואומר שהשואה היא שלהם, ומכוון כמובן לאשכנזים. ״מישהו דיבר על השואה שלנו?״ הוא שואל ומקשה: ״גם לנו עשו דברים נוראים כשעלינו, אתה רואה אותי בוכה כל היום?״ השיא הדרמטי של הפרק נרשם כשהאב מסרב לעמוד בצפירה של יום השואה עד שלא יוכרז יום המעברות.
כצפוי, הסערה לא איחרה לבוא לאחר שידור הפרק: היו שטענו כי העמדה של אב המשפחה עושה עוול למזרחים ומנגד מי שסברו שהוא דווקא צודק בסירובו לעמוד בצפירה; היו מי שחשבו שבכך הסדרה מציגה עמדה חתרנית ומעניינת והיו מי שחשו שיוצריה עברו לגמרי את הגבול.
עוררה סערה. זגורי אימפריה. צילום: יח"צ
השראה בריטית
מדוע סוגיית הצפירה מעוררת כל כך הרבה אמוציות? הצפירה היא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית וחלק בולט בעיצוב הזיכרון, כמו הדלקת המשואות. ההתחקות אחר עקבותיה ההיסטוריים מפגישים, כצפוי, הסתעפויות של ביורוקרטיה וההתדיינויות. ועדות מיוחדות, ישיבות ממשלה ופעילות של המועצה הציבורית להנצחת הנופלים היו חלק בלתי נפרד מגיבושה בסוף שנות ה-50 של ההחלטה על השמעת הצפירה שלוש פעמים בשנה - פעם אחת ביום הזיכרון לשואה ופעמיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
״מטרת הצפירה היא לזכור ולכבד את הנספים ולהזכיר שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה והשמדת עם עלולה להתרחש בשנית״, אומר מנכ״ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה רוני קלינסקי. ״חשוב ביותר לשמר את נוהג הצפירה על מנת להעביר את הכאב והזיכרון בצורה ממוקדת גם לדורות הבאים״.
את השראתו שואב המנהג הישראלי מנוהל בריטי מתקופת מלחמת העולם הראשונה להשמיע צפירות של ארובות בתי חרושת ואוניות על מנת להעביר הודעה פומבית.
בישראל הושמעו לראשונה צפירות מצופרי בתי חרושת בשנות ה-30 במהלך מסעות לוויה, כמו זה של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. צפירת זיכרון נשמעה לראשונה בישראל בנובמבר 1949 במהלך הלוויותיהם של חללי הקרבות וביוזמת מספר מועצות מקומיות, כפי שהיה נהוג בבריטניה. עם קביעתו של יום הזיכרון בד' באייר שולבה הצפירה בטקסים. בשנת 1958 קבעה הממשלה צפירה בת שתי דקות, שאותה אנחנו מכירים עד היום. בשנת 1959 התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וב-1963 התקבל חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אגב, בלשון החוק של שני החוקים מוזכרת הדומיה אבל אין אזכור לצפירה.
מבקשים נדבות
אף שהצפירה התקבעה כמסורת ישראלית, בקרב חלק מהאוכלוסייה היא שנויה במחלוקת. כך למשל, חלק מהציבור החרדי תופס את הצפירה כמנהג שמקורו בחוקות הגויים. גם בקרב ערביי ישראל יש המתנגדים לצפירה.
״הצפירה הפכה לפרמטר הבסיסי ביותר שבאמצעותו בוחן הציבור, ליתר דיוק התקשורת, מי מזדהה עם האתוסים הלאומיים המכוננים״, אומר פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל. ״אין יום זיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה שבו ערוצי הטלוויזיה לא מצלמים רחוב בשכונת מאה שערים או בבני ברק על מנת להראות את אי כיבוד הצפירה שם, כמו שאין יום שואה שבו לא מצולם רחוב בעיר ערבית על מנת להראות שגם שם רבים מהאזרחים אינם עומדים דום. זה ממש סוג של בקשת נדבות מהציבורים האלו - 'תנו לנו דקה אחת של כיבוד או הזדהות עם הערכים שלנו, מה כבר ביקשנו?'״.
אתה אומר בעצם שהצפירה הפכה לחלק ממיקוח.
״הצפירה הפכה לסוג של משא ומתן סמלי של מה שניתן לכנות ויקטימולו-גיה חברתית, כלומר קורבנות חברתית. בשנים האחרונות החברה עוברת תהליכי ויקטימיזציה. לא הגיבור, אלא הקורבן, הוא זה שזוכה בכרטיס כניסה לסדר היום הציבורי. לא מי שקידם את ערכי המדינה אלא מי שנפגע מהם. שיח של טראומה, של היפגעות, שבשמה קבוצות דורשות הכרה. בעידן כזה, שבו קבוצות חשות שעוצמתן תוכל להיבנות רק בזכות הנכחה של טראומת עבר, החלה סביב הצפירה, כסמל, סוג של התמקחות: 'תרצו שנעמוד בצפירה שלכם? תכירו בנכבה, תכירו בנפגעי הגזזת'.
כל קהילה והטראומה המארגנת שלה, שעד שלא תקבל הכרה לא תכיר בטראומה של האחר. במסגרת זאת, שואת העם היהודי נתפסת יותר ויותר כעניין של קהילות שהולכות ומצטמצמות. בתחילה פרשו מההכרה בה, מציון יום השואה או מכיבוד הצפירה, האוכלוסייה הערבית. זה מסגור של השואה ושל הצפירה כעניין דתי-לאומי ולא אוניברסלי. כעת, כפי שעלה בסדרה 'זגורי', נראה כי בעקבות הוויקטימולוגיה של המזרחים בישראל, שחלקים מהם דורשים הכרה בטראומות שלכאורה הממסד הציוני-אשכנזי כפה עליהם, השואה לפתע ממוסגרת רק כעניינה של תת הקהילה האשכנזית״.
סוג של הפרטה של הצפירה
.״יום רצח רבין, עצוב לומר, התחיל כיום של קהילה פוליטית ישראלית. רק עם השנים, בעקבות שינוי המיקוד שלו - לא רק בתהליך השלום אלא במורשת ביטחונית ודמוקרטית - הוא הופך אט אט ליום של יותר ויותר רכיבים בציבור הישראלי. לעומת זאת, יום השואה עובר תהליך הפוך. לא הייתי אומר שמדובר באי־כיבוד אלא בהתניית כיבוד: בעידן של מיקוח מתמיד על האתוס התרבותי, של תחרות בין קבוצות על השאלה 'הטראומה של מי תזכה לבולטות', להכרה ולהוקרה. גם אם מדובר במשהו שאינו בר השוואה מבחינה אובייקטיבית״.
מה ההשלכות של התהליך הזה?
״אין יותר פרות קדושות לכלל החברה ויש מיקוח בלתי פוסק על הזהות התרבותית הכללית. ההסכמה לאמץ רכיבים תרבותיים מותנית. יש שאומרים: 'תרצו שנשרת בצבא? רק אם לא נישלח לשטחים'. יש שאומרים: 'תרצו שנכבד את יום הזיכרון? רק אם ייכללו בו עוד סוגים של חללים', 'תרצו שנעמוד בצפירה? רק אם תכבדו גם את הטראומה המזרחית'״.
"זגורי הוא תלמיד מצטיין"
נחזור לאקדח מהמערכה הראשונה. האם נכון החיבור שעשו יוצרי ״זגורי אימפריה״ בין השואה לקונפליקט העדתי?
״הדיון שעלה בפרק הוא שיח שקיים ומתנהל בישראל ולכן צריך לעלות לדיון״, אומרת ד״ר ליאת שטייר־לבני, מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר, וכן מרכזת קורסים ומנחה בתוכנית התואר השני בלימודי תרבות ובמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה. ״הרבה יותר חשוב לנסות להבין את התופעה, את שורשיה ואת הדרך שבה היא משתלבת בזיכרון השואה העכשווי. לטעמי הקישור בין הצפירה לבין טראומה אשכנזית, שמהדהד בפרק, משקף כשל חמור של מערכת החינוך. כאשר במסגרת הלימודים אין כל דיון בשואה בצפו ןאפריקה;
כאשר במסעות הנוער לפולין מתעלמים לחלוטין מבני נוער שאינם אשכנזים ואף תוהים בקול מה להם ולשואה; כאשר כל דיון במפגש הבעייתי ורווי האוריינטליזם בין אשכנזים למזר־ חים אינו מוצא את מקומו בתהליך הלימודי - 'זגורי' אינו מייצר נרטיב חדש. זגורי הוא תלמיד מצטיין של מערכת החינוך שלאורך השנים הבהירה לו - זה לא שלך ומה ששלך איננו רלוונטי״.
מערכת החינוך במשך שנים התמקדה בלקחים היהודיים והציוניים של השואה ודחקה לשוליים את המשמעויות האוניברסליות שלה.
״לכן הנרטיב שמכיר זגורי אינו רק חסר ובעייתי בהקשרים העדתיים אלא גם מפספס את המשמעויות העמוקות של השואה בכלל ושל הצפירה בפרט. דקת הדומייה הזו לא נועדה רק לזכור את הקורבנות היהודיים, שרובם אשכנזים. היא נועדה להזכיר לנו מה קורה כאשר נכנעים לשנאה עיוורת ולגזענות, ולכן חשיבותה עצומה.
העיסוק המועט, אם בכלל, של מערכת החינוך בתכנים אלה, הוביל לסיטואציה שבה זגורי, שמייצג קבוצה באוכלוסיה, חושב שבסירובו לעמוד בצפירה הוא מציב אצבע משולשת נגד הסמל המרכזי של המדינה האשכנזית. למעשה, בעצם סירובו לעמוד דום הוא ממשיך את המעגל ומשחזר אותו. אולי סוגיית הצפירה בפרק תטלטל את קברניטי מערכת החינוך ותעורר אותם לשינוי המרחיב את גבולות זיכרון השואה גם בהקשר העדתי וגם בהקשר האוניברסלי".