שופטת בית המשפט העליון דחתה את בקשתו של סולימאן אל עביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס ז״ל, לקיום משפט חוזר.



את נימוקיה פתחה הנשיאה בעובדה כי התיק עבר גלגולים רבים: ״העניין נושא ההליך העסיק עד כה את מערכת המשפט במשך ארבעה גלגולים, אשר במסגרתם ישבו בדין תריסר שופטים; פורסמו תחקירים רבים; ונתקבלה חוות-דעת משפטית לקראת בקשה לחנינה שהגיש המבקש. אכן, לא לכל השאלות שהועלו יש תשובות. אולם – וארחיב על כך את הדיבור בהמשך – מתן תשובה לכל שאלה בעניין התשתית העובדתית אינו תנאי להרשעה״. 

הנשיאה השיבה לטיעונים ביחס למחדלי החקירה כי: ״אף אם אניח כי היו מחדלים חקירתיים - ואינני קובעת שכאלה אכן אירעו - אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר״.

טענה דומה עלתה במשפטו של עמוס ברנס, שטען לחפותו במשך שנים, ורק שהיה על ערש דווי התקבלה טענתו והתברר כי לא רצח. סיפורו של ברנס הוא ההוכחה הניצחת של הסנגוריה בישראל לכך שיש חשש ממשי שבגלל העוורון של שיטת המשפט, חפים מפשע יושבים מאחורי סורג ובריח. 

אחת הנקודות המרכזיות הייתה הודאתו של אדם בשם ניסמיאן,  שניתנה לפני שנמצאה הגופה של חנית, שטען כי הסיע את חנית טרמפ מאופקים לאזור בו נמצאה גופתה. סולימאן טוען כי הוא ״החוליה החסרה״ - סיפור היעלמותה וכי כיוון חקירה זה לא נבחן. החוקרים סברו, מנתונים שהיו אז, כי נסימיאן טעה בחושבו כי אסף את חנית, וכי היה מדובר בצעירה אחרת.
הרצח שהסעיר את המדינה

ב- 18 ליוני 1993 נעצר אל עביד. שבוע קודם לכן, חנית קיקוס, תושבת אופקים, הייתה כבת שבע-עשרה כאשר אבדו עקבותיה. בערב ה-10.6.1993 יצאה חנית מביתה, ושמה פעמיה לכיוון באר-שבע, בטרמפים, לחגיגת יום-הולדתו של חבר שלה, אורן כהן.

האחרון שראה אותה היה חבר מבית הספר, מיקי שכיני, בשעה 20:10, בתחנת הטרמפים ביציאה מאופקים. היא לא הגיעה באותו ערב לביתו של אורן. למחרת בבוקר החלו חיפושים נרחבים אחריה בהשתתפות שוטרים ומתנדבים. החיפושים העלו חרס. לבסוף היא הוכרזה כנעדרת. שנתיים לאחר העלמותה גילו מספר פועלים שרידי שלד בבור, שנמצא בקו ניקוז בצידי הכביש, באזור ״נאות חצרים״ שליד באר שבע.

אל עובייד. לא יקבל משפט חוזר. צילום: ראובן קסטרו

בשרידים שנמצאו היו חסרים מספר רב של עצמות, ועליהם היו חולצה וחזייה. הנעלים, המכנסים והתחתונים לא נמצאו. השרידים נשלחו לבדיקות מקיפות בחו"ל. תוצאות הבדיקות אִשרו כי אלה הם אכן שרידי-גופתהּ של חנית.
אל עביד, שסבל וסובל מפיגור קל, היה כבן 42 באותה העת, והתגורר עם אשתו וילדיו ברהט. הוא עבד במטמנת האשפה ״דודאים״ כנהג שופל. תפקידו היה לסדר את האשפה שמגיעה מהאזור ולכסותה באדמה. בבית המשפט המחוזי שדן ברצח נקבע כי הפיגור הוא תוצאה של הסביבה בה גדל. 
את ההודאה ברצח גבה מדובב ש״הושאל״ מהשב״כ. המדובב שהוצג בפני סולימאן כגנב רכב, ואף הוכה על ידי השוטרים בכדי להקנות אמינות לסיפור. בתחילה הכחיש סולימאן גם בפני המדובב כל קשר לרצח, אולם, עם התמשכות מעצרו ושל השיחות עם המדובב, הודה ביום 23.6.1993 בפני המדובב בכך שאסף בחורה ברכבו, שאנס אותה ושהשליך אותה מהרכב "בתוך בורות ליד הכביש."

בחקירה הודה בפני חוקריו בכך שאסף את חנית ברכבו בצומת גילת (המצויה כארבעה קילומטרים מתחנת-הטרמפים שבה המתינה חנית), שאנס אותה בחורשה בצד הדרך לכיוון באר-שבע ושבהמשך היכה אותה, חנק אותה והשליכהּ מרכבו לעבר גשרון בסמוך למחנה-הצבאי "שדה תימן", המצוי כ-8 קילומטרים מבאר-שבע לכיוון אופקים.

חקירה זו הייתה היחידה שלא תועדה באמצעות הקלטה, מבין כל חקירותיו של סולימאן. כשחזר לתאו סיפר סולימאן למדובב כי הודה בדבר שקר. גם החיפושים באזור עליו הצביע סולימאן העלו חרס. אף כי בנתיים לא נמצאה הגופה, הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בהתבסס על הודאתו. למרות זאת, הוא הורשע במחוזי ב״ש כשנה לאחר מכן, לפניש נמצאה הגופה, באינוסה וברציחתה של קיקוס. סולימאן ערער ואז - נמצאה הגופה, כאמור, לא באזורים עליהם הצביע סולימאן.
המשפט חזר לבית המשפט המחוזי ובמסגרת פסק-הדין השני – שניתן ביום 15.2.1996 – הורשע סולימאן ברוב דעות. השופט ניל הנדל סבר כי אין להרשיע אותו. היום הנדל הוא שופט בית המשפט העליון אגב. הוא כתב בשעתו כי סולימאן "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו." 
סולימאן שב וערער לעליון. בעליון סברו השופטים גולברד וקדמי שיש לזכות את סולימאן מעבירת הרצח. קדמי סבר שיש להרשיעו רק בעבירת האינוס. השופט לוין סבר שאין מקום להתערב בממצאי המחוזי. הוחלט להשיב בפעם השלישית את התיק למחוזי, ועונשו של סולימאן הועמד על 12 שנות מאסר רק על עבירת האונס. המדינה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אליה הצטרף סולימאן, ובשנת 1997 הורה הנשיא בדימוס אהרון ברק על קיומו של משפט חוזר. הדיון הנוסף נערך בפני הרכב מורחב בן תשעה שופטים, ודעת הרוב קבעה: סולימאן אשם.
בקשה לקיום משפט חוזר טוען עורך דינו של סולימאן, מאהר תלחמי 39 טענות שונות המפרטות את העילות לקיומו של המשפט החוזר. נָרָטִיב הבקשה הוא כי ל״סולימאן "נתפר תיק" וכי החקירה נוהלה מתוך ניסיון לדלות ראיות שתתמוכנה בהרשעתו ולא כחקירה אמיתית לאיתור האדם שרצח את חנית״.  נטען כי היו כיווני חקירה רבים שלא נבחנו. 
מסתברת מסקנת החוקרים כי מדובר בטעות בזיהוי כמסקנה סבירה והגיונית בנסיבות. עוד יש לציין כי הערכה זו נתקבלה שבוע לאחר גביית ההודעות מניסימיאן. במהלך שבוע זה נמשכה החקירה ונגבו הודעות ממספר אנשים נוספים שסברו כי ראו את חנית או שנתקלו בה – אשר בכולן נתברר כי אין ממש (ראו נספח ט' לתשובה). יתכן – ואינני קובעת מסמרות בדבר – כי עם גילוי הגופה היה מקום לבחון מחדש את הראיות הקיימות, ובהן את ההודעות של האנשים שטענו כי ראו את חנית – לרבות אלה של ניסימיאן. אולם, וזה הוא עיקר הדברים לענייננו: אף אם הייתה מבוצעת בחינה כאמור, ברי כי לא היה בה כדי לרפא את ההבדלים הרבים, אשר בשלם הוסק כי מדובר בטעות בזיהוי.