אורי חברי הטוב, שותפי היקר ומורה הדרך שלי.



מוזר לכתוב לך הספד. ברגע שכזה, האינסטינקט הבסיסי הוא להרים אליך טלפון ולבקש ממך להלוות לי כמה מילים, מתובלות בקורטוב של הומור ופלפל, שיספרו לעולם בחדות ובאופן נוגע ללב את מה שאני יודעת. מילים - זו הייתה המצוינות שלך. אך כנראה שכשאדם כמוך הולך מן העולם, רק השתיקה תוכל לרעום חזק מספיק על מנת לבטא את החלל שנפער בלב.



עכשיו, כשתורי ללוות אותך במילים, אני רוצה לומר תודה. תודה על הדרך שבה בחרת לחיות את חייך; איש אמת, צנוע וחכם, איש שהיה גשר של ממש בין עולמות כה שונים. דרכך השפיעה על עם ישראל ועלי ישירות; פורץ דרך בעולם התקשורת, עיתונאי, סטיריקן, כותב. מעבר לעשייה הפרטית שלך, דאגת לדרבן רבים וטובים מבני ובנות הציונות הדתית ומן הצד הימני של המפה להשמיע את קולם ולקחת חלק בקלחת הרותחת שנקראת “תקשורת”, כך שסדר היום הישראלי יהיה מאוזן ככל האפשר.
 

גם בעולם הפוליטי פרצת דרך. נלחמת במנגנון מפלגתי ישן וניערת מעליו אבק רב שהצטבר. לפני שלוש שנים, כשרק הכרתי אותך, היית מפד”לניק בעל חזון של שינוי. בחזונך רצית לרענן את שורות המפלגה, להציב אלטרנטיבה פוליטית ימנית ציונית אמיתית.
 
החלטת שהגיע הזמן שהציבור הדתי-ציוני יפסיק להיות מובל ויתחיל להוביל. אתה היית הגרעין שחולל את השינוי: פתחת את המפלגה לפריימריז, קידמת אותה ודאגת לשכנע את נפתלי ואותי להצטרף לדרכך. רצית לשנות, רצית להשפיע, לא ויתרת על התקווה מעולם, גם בזמנים שהיה קשה להאמין.

אורי, בכל משימה שניתנה לך ראו את היצירתיות והטוב שלך; בכל משימה שכזו לא שכחת להכניס את החן, הצניעות וההומור ה”אורבכיים”. נטול אגו וחדור במוטיבציה, ידעת להפיק לימונדה מלימונים; בתפקידך האחרון כשר לאזרחים ותיקים לקחת משרד קטן, דל תקציב, והוצאת ממנו את המיטב. הצבת אל מול עיניך את המצווה “והדרת פני זקן” ודאגת לזקוף את קומתם של האזרחים הוותיקים. המשרד עלום  השם נהפך לגליק של ממש.
 
בכל אשר עשית ובכל אשר פנית, דאגת איילת שקד נפרדת מאורי אורבך, להישאר שמח, לקחת את החיים בפרופורציה ותמיד לצחוק ולהצחיק, גם בעבודה הצינית והקשה של הפוליטיקה. 
“מפיח החיים במילים”, ידעת לקחת את המילה הכתובה והמדוברת אל מחוזות רחוקים ונהדרים, שרק מעטים מאיתנו מסוגלים לקחת. “מפיח החיים בשממה”, שבכל סיטואציה, משמימה או קשה ככל שתהיה, ידעת להעלות חיוך על שפתינו. מלך המילים הלך והשאיר אותנו מבולבלים, עצובים ובעיקר ללא מילים. נזכור אותך ונלך בדרכך. נזכור להסתכל על החיים בפרופורציה ותמיד להתהלך בעולם עם שביב של הומור עצמי. נוח בשלום, חבר.