הכל התחיל בשיעור פילוסופיה שנערך עם מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, ד"ר זאב דגני. השיעור עסק בחיבור שאלות תיאורטיות למציאות. אחת התלמידות העלתה את סוגיית הרעב: כיצד ייתכן שיש בעולם די והותר אוכל, אבל יש אנשים ובעיקר ילדים שעדיין מתים מרעב? תלמידי הכיתה החלו לחשוב על פתרונות אפשריים, והגיעו לעולם האצות.



ההתעמקות שלהם בנושא הביאה אותם לספירולינה - מיקרו אצה המוכרת על ידי האו"ם וארגונים בינלאומיים נוספים כ"מזון על" בשל ערכיה התזונתיים יוצאי הדופן. אבל שיטות הגידול התעשייתיות של ספירולינה יקרות ומורכבות, ולכן היא נצרכת באופן כמעט בלעדי על ידי עשירים ולא על ידי אלה שצריכים אותה כדי לשרוד.



התלמידים החליטו שלא בכך יסתיים המפגש שלהם עם האצות, ויצאו לדרך. "פיתחנו בעזרה של מומחים בנושא שיטות גידול יעילות, פשוטות וזולות לגידול ספירולינה", אומרת תלמידת כיתה י"א, אנוק סביר קדמון (16). "השאיפה שלנו היא ללמד בתי ספר אחרים, וכך הידע הזה יעבור הלאה. הרעיון שלנו הוא שהידע והעזרה יעברו באופן בלתי אמצעי ולא מתנשא דרך בני נוער ולא דרך מבוגרים. בתי ספר יש בכל מקום, גם בפינות הנידחות בעולם. אנחנו מקווים שבדרך זו של העברת ידע נוכל להגיע לכל אדם שסובל מתת-תזונה בעולם. חשוב לנו לתת לאנשים את הכלים כדי שהם יעזרו לעצמם ולא יהיו תלויים באחרים".



לב לבו של הפרויקט הזה הוא תלמידי כיתות ט' עד י"ב ."לאו דווקא תלמידים מהמגמות המדעיות אלא מי שרוצה להשתתף. כל הפעילות שלנו היא בהתנדבות. אנחנו לא מקבלים על זה ציונים", מסבירה סביר קדמון. "כמו הרבה חברים בפרויקט, גם אני לא לומדת במגמה מדעית, אלא משתתפת בפרויקט כי אני מרגישה שאני יכולה להשפיע על העולם. המעורבות בפרויקט גורמת לי כל הזמן לרצות להיות אדם טוב יותר, ואני חושבת שזה מה שמחבר בין כולנו. האנשים שאני פוגשת דרך הפרויקט הם אנשים שרוצים לעשות משהו בשביל שהעולם יהיה מקום טוב, הוגן ושוויוני יותר. להיות בחברה של אנשים כאלה זאת חוויה שממלאת אותי באופטימיות".



מה המהלכים שננקטו עד כה?
"השלמנו את המחקר ואת פיתוח שיטות הגידול, וכבר התחלנו בהפצה. בארץ לימדנו בתיכונים עינות ירדן ומג׳דל שמס וגם קבוצה של פליטים מסודן והפיליפינים. ביקרנו בדרום אפריקה וברואנדה, שם לימדנו איך לגדל ולצרוך ספירולינה בבתי ספר, בבתי יתומים ובמרכזי בריאות קהילתיים. אנחנו מקווים, בעזרת הכסף שאנחנו מנסים לגייס, להגיע לעוד מקומות שבהם כבר מחכים לנו, למשל באוגנדה ובאתיופיה - שם יש רשת של בתי יתומים שמאוד מעוניינת להיכנס לפרויקט, ורק מחכים לנו שנבוא.



אנחנו גם עתידים לארח קבוצה של 12 בני נוער מדרום סודן, שיגיעו אלינו לגימנסיה למשך חודש וילמדו את נושא הספירולינה, וכשיחזרו לארצם יפיצו את הידע הזה. במקביל, אנחנו משתפים פעולה עם מכון ויצמן ועובדים בשותפות עם ארגון המזון של האו"ם".



״הזכירו לי את אחי הקטן"


בדרך נרשמו אי אלו מהמורות. "לא תמיד כל המורים קיבלו בהבנה את ההשקעה שלנו בפרויקט, לפעמים כעסו עלינו כשנעדרנו בשביל להדריך או לטפל בספירולינה, והמון פעמים קורה שאנחנו צריכים להשלים חומר שאנחנו מפסידים בזמן שאנחנו עסוקים בפרויקט". למרות זאת, סביר קדמון מרגישה שהיא עושה את הדבר הנכון. "אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת הבנתי שאנחנו עושים משהו משמעותי הייתה בדרום אפריקה.



באחד מבתי הספר שבהם הדרכנו היו ילדים יחפים, לפעמים עם בטן נפוחה. הם היו מקסימים ונגעו ללב, הם הזכירו לי את אחי הקטן. בדרום אפריקה הדרכתי עם בן ברגר, שגם הוא פעיל בפרויקט מההתחלה. לא כל הנערים שהדרכנו ידעו אנגלית. בן ואני לימדנו דרך ציורים, פנטומימה ובדיחות. היה שם חיבור אנושי כיפי ומרגש, ולמרות הפערים הכל כך גדולים בינינו - בסביבה ובהזדמנויות - יצרנו קשר חברי אמיתי. אנחנו שומעים את אותה מוזיקה ורואים את אותם סרטים. חובבי הכדורגל שבינינו ראו איתם יחד משחקים מהליגה האנגלית. כולנו עדיין בקשר עם החבר'ה שלימדנו שם".



מה השאיפה הגדולה מאחורי הפרויקט ומה נדרש כדי שהיא תתקיים?
"אף על פי שאנחנו יודעים שזו שאיפה גרנדיוזית, היינו רוצים להגיע לכל ילד שסובל מתת-תזונה בעולם. כדי להתקרב אל השאיפה הזאת, אנחנו צריכים להגיע אל המקומות שבהם אנשים סובלים מתת-תזונה, ולהקים שם מרכזי הדרכה ותמיכה. לכן אנחנו מבקשים את עזרת הציבור דרך מימון המונים באמצעות אתר הדסטארט. הפרויקט נקרא: "Just Spirulina Project".