אנשים בחזית: מסע בעקבות האנשים שמאחורי קו הגבול בגולן

עלינו לגולן יומיים לפני הסערה. ליד מעיינות הבניאס פרחו השקדיות. ורידי שלג צילקו את גב החרמון. צל צהריים ירד על הדרך לנווה אטי״ב. באתר סולטן איברהים, המתין השומר עלאם א-דין מעין קיניה. דיברנו ליד העץ שתחתיו התפלל לפני 900 שנה איברהים ה״צדיק״, "שהוא קצת פחות מנביא". מפחד הצלבנים ברח לסוריה שבה נקבר. "אחריהם הטורקים לא הפריעו לנו, גם לא הצרפתים, גם לא הבריטים, גם לא הישראלים״.
 

עלאם א-דין היה בן 18 כשפרצה מלחמת ששת הימים. הוא לא רוצה לדבר עליה בנימוק המשכנע ש"לא כדאי לי". לפני שיענה על צרות דאע״ש, עלאם א-דין רוצה להסביר לי משהו בסיסי. "אנחנו הדרוזים עדה ללא אלימות", הוא אומר, ״הנשמה שאלוהים נתן לך - רק הוא ייקח אותה״.
 

"אנחנו לא חושבים שמדינת ישראל תיתן לאנשים כאלה לעבור את הגבול".

איך דאע״ש מסכן אתכם?

״הוא לא רוצה לקבל אותי בתור דרוזי, אותך בתור יהודי ומישהו אחר בתור נוצרי. הוא רוצה להיות לבדו בכל העולם״.

יחסית למצב בסוריה, התמזל מזלך להיות תחת שלטון ישראל?

"הסיפור הוא לא המצב של 20 אלף דרוזים בגולן, אלא של שני מיליון דרוזים בסוריה. אנחנו דואגים להם. בשבוע שעבר נהרגה תיירת יהודייה בניו זילנד. בתור יהודי לא דאגת לה?״.

האיש של עלאם א-דין הוא בשאר אסד. ״בעזרת השם ינצח. כמו ישראל, גם הוא לוחם בטרור״. ״אבל הורג בגזים את העם שלו״, אני מעיר. עלאם א-דין לא קונה. ״לא ישתמש בחומר כזה. אם ישתמש, ייפול אחרי יומיים״.
 

ליד הכיכר המרכזית במג׳דל שאמס אנחנו פוגשים את עטא (שם בדוי). עד לפני כמה שנים עבד בחברה ישראלית. גם הוא תומך באסד. טוען שבימים האלה החזית מתייצבת. צבא סוריה שולט באזורים עם ריכוזי אוכלוסייה גדולים, המורדים בכפרים שדבוקים לגבול עם ישראל. ״נצמדים לעמדות של הצבא הישראלי כי יודעים שאותן הסורים לא יעזו לתקוף״. הסיוע של ישראל למורדים נראה גם לעיוור. אוטובוסים שלהם מגיעים קרוב לבית החולים הקדמי שנסגר והולך בימים אלה, כי הפצועים מועברים ישירות לבתי החולים בארץ. עטא לא מקבל את טענתי שמדובר במעשה הומניטרי. ״סיוע לילדים אני יכול להבין, אבל אלה עם הזקנים הם לוחמים. היום הוא איתך, מחר הוא נגדך״.

ואולי ישראל עוזרת גם לאסד?

״אין סיכוי. כשמתחילה האש ישראל עוזרת למורדים לתקוף עמדות של הצבא הסורי״.

אסד נואש?

״ממש לא. יהיה נואש רק כשהצבא שלו ייחלש. בינתיים זה לא קרה״.

כאן לא עזה

חאמד עווידאת הוא כתב הטלוויזיה האיראנית בגולן. העברית שלו רהוטה וקולחת. נותן תחושה שמאוקיינוס המידע שלו הוא ניאות להזליף לכיוונך כמה טיפות. שועל שטח תחבולני. בתקרית שבה נחטפו החיילים מפיג׳י דיברו כולם עם אנשי האו״ם. הוא דיבר עם המורדים למיניהם וחזר עם כותרת. אנחנו נפגשים במשרדו שבמג׳דל שאמס בערב שבו עווידאת מרוצה במיוחד. לא מכבר נחתמה בהצלחה שותפותו במבצע חשאי שהשיב לביתם סטודנטים מסוריה. ולא דרך מעבר קוניטרה שהוא ״מעבר מת שרק לפני שעה מזל״טים של חיזבאללה טסו מעליו״. המלחמה פוררה את תנועת הסטודנטים מהגולן לסוריה.

כשפרצה, חדלה ההרשמה. כשהתמשכה, חזרו רוב הסטודנטים שכבר למדו. 11 סטודנטים לרפואה התעקשו להישאר ונלכדו. אחת ההצעות הייתה להעבירם הביתה דרך שער בגבעת הצעקות לאחר שהשטח ינוקה ממוקשים. ואולם ההצעה הזאת נפלה מחשש שהמורדים בגבול יקטלו את הצעירים המזוהים כתומכי אסד.

באישון לילה חמקו הסטודנטים מדירותיהם המופגזות בדמשק, באישור הנשיא עלו על מטוס שהביאם לעמאן, במצוות המלך הוסעו למעבר שייח׳ חוסיין, באמצעות תעודת מעבר ישראלית המשיכו לגולן, לזרועות משפחותיהם שלא ראו אותם כארבע שנים. ״אני עובד בסוד״, אומר עווידאת, ״מה שמצליח - מספר. מה שלא מצליח, לא מספר״.

הוא עובד עבור הטלוויזיה האיראנית הממשלתית. התחנה משדרת באנגלית ומתחרה ב- CNN וב-BBC. כתבות יו-טיוב של עווידאת צוברות לעתים בין מיליון למיליון וחצי צפיות. הוא בן 31, יליד מג׳דל שאמס ותודעתו חפה מעקבות סוריים. ״נולדתי לתוך השלטון הישראלי״, הוא מספר, ״כשאני אומר ׳מרכז׳ אני מתכוון לתל אביב, לא לדמשק״. הדבר המרכזי שלמד מהישראלים הוא ׳כסף׳ ו׳זמן׳. ״אתה צריך לכבד את הזמן של האנשים שעובדים איתך ואת הכסף שלך. יש לך שקל - אתה שווה שקל. יש לך מיליון - אתה שווה מיליון״. לצד הערכים שקיבל מהוריו, הוא מנסה לאמץ התנהלות שעיקרה יוזמה וראש פתוח. ״הפטנט הישראלי״, הוא קורא לו. ״זה שאתה יכול להדביק אותו גם למטוס וגם לביסקוויט״.

איך הסתדרת עם הכיבוש?

״שמעתי הרבה את המילה ׳כיבוש׳, אבל לא הרגשתי לא צבא, לא מחסומים, תיירים תמיד הגיעו לפה״.

כשהיה בן 18 יצא לדמשק ללמוד טכנולוגיית תקשורת. הלימודים בסוריה שינו אותו. ״פתאום הבנתי מה זה ערבים״, הוא אומר.

מה זה ערבים?

״אין להם חוויית ייצור. החיים של רובם זה לאכול, לישון, סקס וטלוויזיה. ובעיקר כדורגל״.

90% מהסורים כלל לא ידעו, לדבריו, ״שיש אדמה סורית כבושה תחת ישראל״. החוויה הזאת עוררה אותו. נתנה לו להבין שהעתיד לא נמצא בצד הסורי של הגבול. הוא חזר לרמה בלי להמתין לסיום הלימודים בדמשק, המשיך לתל אביב ללימודי הנדסת תוכנה. בזכות ציוניו הגבוהים הצליח לקבל עבודה, אבל לאחר שנחטף גלעד שליט, בסוג של פטריוטיזם נקמני, נאמר לו לעזוב. ״בגלל שאני דרוזי גאה החלטתי לא לעבוד יותר בחברה ישראלית״, הוא אומר.

עווידאת שב למג׳דל שאמס לימים ריקים ומשמימים. ״ואז שני תיירים מאירלנד ראו אותי בלונדיני כזה, התחילו לדבר והצעתי להם עזרה״. שני האירים עסקו בעשיית סרטים דוקומנטריים והוא היה הנהג, המתרגם ומורה הדרך שלהם. את לילותיהם סיימו שרועים לצד בקבוקי הגינס בפאב של קיבוץ דן. ״אחרי חודשיים קיבלו תקציב והתחילו להעסיק אותי בתור מפיק״. כשסיימו בגולן לקחו אותו לאירלנד. תוך כדי כך למד עריכה וחזר לארץ ״עם קופה טובה של כסף״. הוא תפס שרק האש המתפרצת מעלה עיתונאים לגולן. ״חשבתי למה לא לעשות פוקוס על האזור כל הזמן?״. הוא קנה ציוד והמתין שיתקשרו אליו, אבל איש לא התקשר. ״התחלתי לחשוב בראש ישראלי: ׳מי בעצם רוצה אותי? הסורים רוצים, חיזבאללה רוצים והאיראנים רוצים׳״.

רמי לנר. צילום: יוסי אלוני
 

הוא פנה אל האיראנים דרך האינטרנט. הם חזרו ויזמו פגישת סקייפ. לאחר פיילוט החל לשדר עבורם. בעקבות האיראנים פנו הסורים, ובעקבות הסורים פנו מחיזבאללה. עווידאת מקפיד לומר שהוא מתקשר עם תחנת השידור של הארגון, אל-מנאר, לא עם חיזבאללה עצמו. שלא יואשם במגע עם סוכן זר. ״העבודה שלי איכותית משל כתבים אחרים, כי לא באתי מעולם החדשות, אלא ואם יש כתבה שתזיק לך - אל תעשה אותה״.

ברצינות.

״כן. אומרים שהם רוצים אותי חופשי, לא בכלא. הם בסדר גמור. מעבירים כסף בזמן דרך הדואר הישראלי. אף פעם לא שמעתי מהם ׳לא׳״.

לא נותנים לך הוראות להוציא את הישראלים רע?

״לא. פעם העברתי כתבה על חיילים ישראלים שעוזרים לילדים פלסטינים והם שידרו אותה. הם לא מכתיבים כלום, אבל יודעים הכל״.

כדוגמה הוא מספר על תקריות ב-2:00 בלילה. הוא כמובן ישן, אך התורן בתחנה צלצל ואמר לו: ״חאמד, מתרחש משהו באזור קוניטרה, צא לשם״. הוא הספיק להגיע עוד לפני השוטרים הישראלים. כשאחד מהם שאל אותו איך ידע, הוא השיב לו: ״הקפיצו אותי מטהרן״.

זמן מה עבד גם עם הסורים, ״אבל הם טיפשים בתקשורת. לא מבינים שתקשורת היא חלק מהמלחמה״. הסורים רצו להכתיב לו. דרשו שישקר. אחרי שהשתלטו על מעבר קוניטרה והורידו את הדגל הסורי, ראה את אנשי ג׳בהת אל־נוסרה שוחטים חיילים של הצבא. אבל הסורים תבעו ממנו לעלות לשידור ולספר שהם שולטים. הוא סירב לשקר. לאחר התקרית הזאת חדל לעבוד איתם. כעדות לכך הוא מבקש מאלוני לעקור את סמל הטלוויזיה הסורית מדלת משרדו. ״אנשים שלא מכבדים את חיי העם שלהם, אני לא עובד איתם״.
 

את המצב בשטח הוא מגדיר: ״ספירה אחורה למלחמת הגולן״. חיזבאללה, האיראנים, הסורים, הישראלים. כולם בעניין. השטח, המערך המודיעיני, הם שמספרים את הסיפור. ״אנחנו חיים בהרים, מכירים את כל האזור״. הוא עצמו גילה שתי מנהרות של חיזבאללה. אחת חשף, לדבריו, שעה וחצי לפני התקרית בהר דב. ״צילמתי, אבל לא שידרתי״. חוץ מזה, לכולם יש די נשק וממש לא צריך חיילים. ״כאן לא עזה״, הוא מבטיח. מתי תפרוץ המלחמה? ״לפני הבחירות בישראל, נתניהו צריך אותה״.

אז זה עומד לקרות עוד מעט.

״כבר שמתי במשרד שלי Uplink כדי להיכנס ישר לשידור״.

ביבי של הגולן

דולן אבו סאלח, ראש מועצת מג׳דל שאמס, הוא איש אלגנטי ורהוט. כשנפגשנו לראשונה לפני כשנתיים כיניתי אותו ״ביבי של הגולן״. גם הפעם דולן אהב את הכינוי. ״וחוץ מזה אני קשור לביבי דרך ההיסטוריה״, חייך. הסבא של אשתו, סלים שופי, שירת בסיירת מטכ״ל והציל את חייו של קצין אלמוני, בנימין נתניהו. על הפעולה ההיא הוא רק מוכן לומר שהיא ״התנהלה בסיטואציה של שלג״. את הפרטים השלים פעם עוזי דיין שהיה אז מ״פ. 36 שעות עלה וירד עם צוותו את החרמון הסוער, אך לא חילץ את ביבי ואנשיו. בסוריה פגש את שופי והודות לו נתניהו ואנשיו חזרו לארץ.
 

שלא כחאמד עווידאת, דולן אבו סאלח לא חושב שמלחמת הגולן יושבת על הגדר. אף שהוא עד לתגבור כוחות בצד הישראלי, ייתכנו לדעתו רק ״זליגות״. בעיקר נפילות פצמ״ר. אולי גם יוזמות ״גורמי טרור״ לגרור את ישראל לתקוף את סוריה. את הנוכחות האיראנית הוא מכנה ״תקופתית״, כזאת שבאה בגלים. ״יסודות איראניים״ חוברים לעתים לחיזבאללה כדי לגייס כפרים דרוזיים מהצד הסורי. אחד המגייסים, לדבריו, הוא סמיר קונטאר, שהשתתף ברצח משפחת הרן בנהריה. לאחר 29 שנים בכלא הישראלי שוחרר תמורת גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר. ״כיום הוא איש חיזבאללה בכיר שפועל בקרב הדרוזים שמעבר לגבול״, אומר אבו סאלח. במסרים מהצד הזה הם מוזהרים שלא להיענות לקונטאר ולפגוע בכך בישראל שמסייעת להם.

איך ישראל מסייעת?

״כשיש מצוקה בכפרים, יש דרכים לעזור וישראל לא חוסכת״.

כשהוא מדבר על היערכות התושבים, נשמע דולן כראש מועצה מעוטף עזה. שוזר את דבריו במושגים כ״פיקוד העורף״, ״היערכות התושבים״ ו״תרגול התלמידים״. ״אנחנו בטווח אפס״, הוא מסביר לי, ״לנו אין אפילו 15 שניות להגיע למרחב המוגן״.

בקיץ 2013 ליחכה המלחמה את הגדר של עין זיוון. בבוקר כבשו המורדים את הצד הסורי במעבר קוניטרה. העבודה במטעי הקיבוץ הופסקה והחברים התכנסו בבתים. אבל לאחר ארבע שעות לחימה אנשי אסד החזירו לעצמם את השטח. למחרת שבו החברים לשביל התפוחים. עכשיו תכף סערה והקמינים הדרוזיים מחממים את בתי היהודים. למרות השלווה שמשרה ניחוח ההסקה האירופי, אתה מבין שלא מלחמת מחמד מתחוללת מעבר לגבול. לא התכתשות צייתנית שעונה על כמיהה יהודית עתיקה בנוסח ״שרק יהרגו זה את זה״.

אנשי היישובים יטענו שהכל כרגיל, שאנחנו העיתונאים בונים את הפאניקה. ייתכן שהם צודקים. איני יודע לנתח היערכות ברוח הארקטית שמטיילת בשבילים הריקים של עין זיוון, מחכה שי כספי. כספי, באר שבעי במקור, היה צלם של ״מעריב״ בדרום. כיום הוא מגדיר את הקולגות לשעבר ״חבורה שרוטה״ שממנה הצליח להיחלץ. ״היה לי קשה עם השכול מעזה ומלבנון, כל יום הייתי בבית קברות. שיגע אותי״.

המצלמה לא הייתה חיץ?

״היא חיץ כשאתה מצלם, אבל בלילה אין חיץ. זה רק אתה והחלומות שלך״.

יש לזה תיקון?

״התחלתי לצלם ילדים במים״.

את התיקון חייב כספי לאשתו ימית נוי. ימית, ילידת ראשון לציון, מצדיקה בגדול את השם שלה. מגיל 14 הייתה בנבחרת השחייה העירונית, מצילה בבריכה ומדריכת שחייה. ״למרות שגדלתי בין המשטרה לתחנה המרכזית״, היא אומרת לי, ״הייתי בנשמתי ילדת טבע״. ב-1987, כשהיא בת 17 וחצי, נבחרה למלכת היופי. התואר גרר קריירה של דוגמנות עם כל ההבזקים שכרוכים בכך. את כספי הכירה ברשפון, החתונה הייתה בסיני, בין האורחים היו גנרלים מצרים שבדיוק חלפו בגבול. לזוג שלוש בנות: ליאור (14 וחצי) ליהיא (11 וחצי) וליבי-הודיה (7 וחצי).

"ישראל לא תיתן לאלימות לעבור את הגבול". למעלה: מבט ממג'דל שאמס לעבר סוריה. במרכז: עמדת צה"ל החולשת על האזור. למטה: מתוך הפגנת תמיכה בנשיא סוריה בשאר אסד שנערכה ברמת הגולן. צילום: יוסי אלוני
 

הם גרו בכפר שמואל שמדרום לרמלה, הפעילו בריכה טיפולית לילדים בנצר סירני. נוי, בוגרת לימודי הידרותרפיה, עבדה עם הילדים במים. כספי צילם אותם. לפני שנה וחצי מכרו ונחתו בגולן.

למה הרחקתם עד לפה?

כספי: ״תמיד היה לי חלום לעבור לצפון. לירוק. לצאת מהרעש. אני נכנס לתל אביב ומרגיש מתח בכל הגוף״.

נוי אומרת שזה בגלל האינטימיות, קצב החיים השפוי והאפשרות לבנות בית במחיר מתון. אני שואל אם לא חסרות המצלמות, הקוקטיילים וכל ה״גלאם״. המלכה בדימוס, בת 45, אותו הילוך מסלולי, אותה זקיפות קומה, אותו ברק בעיניים, עונה: ״הלכת רחוק מדי. החלק הפרסומי בקריירה צלל מזמן לבריכה״. אבל הרעיון להקים בגולן מתחם עם בריכה שתהיה גם אתגרית־תיירותית - תקוע. עניין של אישורים ושטחים לא נגישים. בדונמים שכבר הוקצו להם יש, למשל, מוצב שצה״ל עדיין לא פינה. ״בקיצור״, אומרים לי שניהם, ״אנחנו מחפשים משקיע עם חזון״.

אי הוודאות הכלכלית מתחברת לזו הביטחונית. ״מלחיצה העובדה שהאנשים מעבר לגבול בלתי מוכרים״, אומרת נוי, ״שאתה לומד עליהם מסרטי הזוועה המשודרים״. יש אמונה במה שהצבא עושה, אך החשש הוא מפני חדירה. יש רבש״צ מעולה וצבא מסור, ״השאלה היא עד לאן ייקח אותם השיגעון? קשה מאוד לטפל באי הוודאות״. תחושת אי הוודאות אינה רק של ימית. בקיבוץ התגבשה קבוצת וואטסאפ ושמה ״עין זיווניות״, שהחברות בה מעבירות ביניהן עצות וגם בדיחות מהווי המקלטים. כל עוד הילדות איתה, נוי מסוגלת לקבל כאם את המצב. ״אבל בתקרית האחרונה (בהר דב) הרגשתי את הדופק שלי, כשהלכתי לאסיפת הורים והבנות היו מפוזרות״.
 

כספי קורא לאנשים שמעבר לגבול ״דש-ניקים״. מספר שהראיון הזה הוא בעצם פעם ראשונה שבה בני הזוג מדברים על הנושא. הוא חבר בכיתת הכוננות. ממה שהוא שומע הוא מסיק שאין מתח. יש כמובן תדרוכים ומטווחים מדי פעם. כשהגזרה מקבלת מכת חום - מחלקת חי״ר פורשת שקי שינה ביישוב. ״בשנה וחצי שאנחנו פה, זה קרה רק פעמיים״. אבל הוא יודע שלעתים הצבא נמצא בלי שייראה. ״וזה טוב, כי אם אתה רואה יותר מדי צבא, אתה מאבד את הביטחון״.

מעבר לזה, יש שיתוף פעולה בין אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, לחיים ילין, ראש מועצת אשכול. ואולם כספי מבהיר: ״פה זה לא עוטף עזה, צה״ל מגיב״. שלא אבין שהוא מבקר את הצבא. פה פשוט התנאים שונים. ״אין אוכלוסייה אזרחית צפופה, יש מרחבים עצומים ללא אף בית וללא הוואדיות של סיני״.

וזה משתיק חרדות?

״כשאני מתנתק מהתקשורת אני חי בשקט״.

בלי זרנוקים וקצף

בימים האלה מתנתק רמי לנר מתפקיד מנהל ״מי גולן״, שמזרימה מים חקלאיים ליישובים. יותר מ-40 שנה הוא חי בקיבוץ מבוא חמה, אך הסיפור שלו עם הרמה התחיל עוד קודם. אביו, אלוף דן לנר, היה ראש המטה של דדו, כובש ״הרמה הסורית״ בששת הימים. ביום הכיפורים פיקד על אחת מאוגדות הגולן. גנרל בלי גינונים ובלי ריפודים. תמיד חייל. בלילות הקרים שלאחר המלחמה ההיא, נהג להתחמם מניירת שהצית בפחי שימורים. באותה מלחמה נפגע בנו, סא״ל במיל', מטיל בציר עכביש. נפגשנו לפני כשנתיים. לנר האמין שבסוף ישראל תחתום עם סוריה על הסכם שלום, שיתבסס על חלוקת המים שזורמים מזרחה. אני שואל אם הוא עדיין חושב כך. התשובה היא ״כן״. הוא מודע, עם זאת, לצורך שההסכם ייחתם עם נשיא סורי יציב.
 

האם הוא חי בתחושת ביטחון מוחלטת? לנר עונה שוב ב״כן״. במבוא חמה נרשמה פעילות ביטחונית ששואפת לאפס. חוץ מעדכון רשימת הניידים לא קרה דבר. היו ימים בודדים שצה״ל הצמיד ליווי בשאיבות של ״מי גולן״ בגבול, אבל מאז חזרו לשאוב מים בששון והמטיילים חזרו לרמה. בשובו הביתה במוצאי שבת הוא רואה שיירות - טמבון מתחכך באורות בלימה - יורדות מהגולן.
 

לנר אוהב את חייו בגולן אף שלא הגיע בגלל דבקות ב״ארץ ישראל השלמה״. אביו היה אומנם חבר ב״חוג עין ורד״ (נאמני ארץ ישראל השלמה בתנועת העבודה), אך אין הוא מוכן לזרוק אף חייל מהגג כדי להישאר במקומו. ״אין לי קצף ואין לי זרנוקי מים כמו בימית״.
 

אני יורד מהרמה חסר כל יומרה לדעת מה באמת עומד לקרות. מריץ בראש תמונות, שיחות, דיאלוגים מקוטעים. היו דרוזים שסיפרו שההתנגשות הבאה היא רק עניין של זמן. אחרים טענו שיארך הזמן. האם הרוגע שעלה מהדיבורים עם חלק מאנשי היישובים אכן אמיתי? ואולי זה השיח הלאומי המקובל על ״שליטה במצב״, שמטשטש את הראייה? בדיוק כמו האובך שמערפל את הדרך היורדת מהגולן.