דנינו לא ידע: יעקב טרנר מדבר על פרשת ההטרדות במשטרה

לאחר ההפסד הצורב בשנת 2008, בחר טרנר לחזור למטוסים הישנים ולמוזיאון שהקים לפני 37 שנים. אף על פי שמאחוריו קריירה ארוכה ומרשימה בחיל האוויר, כהונה כמפכ"ל העשירי של ישראל, שתי קדנציות כראש עיריית באר שבע ומשפחה המונה עשרה נכדים, הוא ממשיך לדבוק בפעילות ההתנדבותית, הכוללת גם את נשיאות איפ"א המקומית, הסניף הישראלי של ארגון השוטרים הבינלאומי.

העבודה האינטנסיבית מפיחה חיים בגופו של טרנר. אומנם הבלורית המרשימה התדלדלה מעט והשפם המוכר הפך צח כשלג, אך נראה כי פרט שולי, כמו גיל כרונולוגי, אינו מונע ממנו להפגין ויטליות, הומור וטמפרמנט כשל נער מתבגר. רק הטלפון הסלולרי המיושן מסגיר כי מדובר באדם מאותגר טכנולוגית, שנכנס כעת לעשור התשיעי של חייו ורואה באייפון 6 הפופולרי סוג של מטרד.
 

אלא שדבר אחד מעיב לאחרונה על הסיפוק מהמוזיאון ועל שמחת החיים של טרנר. 20 שנה אחרי שהציב בראש מעייניו את רווחתם של כחולי המדים, הוא בוחן בדאגה את פרשות ההטרדות המיניות בצמרת המשטרה, הנחשפות לאחרונה כמו צונאמי עצום, המאיים להטביע את שארית כבודו של הארגון.  

“תדמית המשטרה נמצאת היום בתחתית, ויעבור זמן רב עד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו", הוא אומר בזהירות. “אין לי חלומות בעתה על המשטרה, אבל כמפכ"ל לשעבר וגם כאזרח, המצב מדיר שינה מעיני. מחריד אותי שבתוך גוף האמון על החוק נעשים מעשים פליליים". 

“לא הייתי פועל בצורה שונה ממנו, וטוב עשה המפכ"ל כאשר פיטר מיד את הניצבים והקצינים הבכירים שסרחו. הם שהביאו את המשטרה למצב הזה וגרמו לשוטרים הזוטרים להרגיש מבוזים. אני מאוכזב וכואב. אותם קצינים פגעו באורח אנוש בגוף שאני אוהב". 

“לפני כמה ימים שוחחתי עם המפכ"ל ותהינו יחד איך נוצר ריכוז כזה של הטרדות מיניות בתוך המשטרה. אין כאן נוסחת פלא להבראת המערכת, ולדעתי, דנינו פעל בדיוק כמצופה ופיטר אפילו את סגנו. התרשמתי שהפרשות גורמות לו לסבל רב, והוא מודע לכך שהן פרצו במשמרת שלו, למרות שרבים מהמעשים נעשו טרם זמנו. מדובר בחוסר אונים, מי יודע אם במשטרה לא מסתובבים עוד כמה קצינים כאלה שטרם נחשפו". 

“המפכ"ל צריך לנהל את המשטרה ולא להתעסק עם רכילויות. כרגע הוא אוכל את החצץ שהשאירו קודמיו. בעוד כמה ימים, בפורום של מפכ"לים וניצבים לשעבר, אפגוש את דנינו, והוא יעדכן אותנו בדרך שבה נלחמת המשטרה בהטרדות המיניות. אני מאמין שחלקנו ינסה לסייע עם פתרונות".

“בשיחה עם דנינו אמרתי שלדעתי, מדובר באנשים שקיבלו ביטחון יתר במעמדם, כאלה הבטוחים שמגיע להם כל דבר עד כדי שימוש בכוח. הסמכות שנמצאת בידי הניצבים והקצינים הבכירים מעבירה אותם על דעתם. רק השוטרים רשאים להורות לכל אדם באשר הוא לעמוד בצד ולעצור אותו. זו סמכות שאין אפילו בידי אלוף פיקוד בצה"ל. השימוש הקלוקל בעוצמה הזו מתגבר, לצערי, ככל שעולים בסולם הדרגות. לטעמי, כל קצין כזה צריך לעמוד בפני בית המשפט, ואם יימצא אשם להיענש בחומרה, משום שמדובר באנשי חוק". 

יעקב טרנר הגיע למשטרה בשנת 1985 לאחר שירות של 32 שנים בחיל האוויר. בתחילה שימש כראש אגף כוח אדם, לאחר מכן הפך למפקד מחוז מרכז. בשנת 1990 הוא נבחר למפכ"ל, תפקיד שאותו מילא שלוש שנים. במהלך כהונתו הקים טרנר את משטרת התנועה הארצית, את המחוז הדרומי ואת היחידה האווירית, אולם את מלוא תשומת הלב הוא הקדיש לשוטרים עצמם.

טרנר היה זה שיישם החלטה ישנה שהעלתה אבק והשווה את שכר קציני המשטרה לזה של קציני צה"ל. “לעולם לא אשכח כיצד נאלצו השוטרים להגיע בלילה לסניפי הביטוח הלאומי כדי לקבל הבטחת הכנסה, משום שהאוצר לא העלה את תקציב המשטרה", מתגנבת נימת כעס לקולו, כאילו סיים לנהל את המאבק אך אתמול. “זה היה מביך. הרי השוטרים נמצאים תמיד בחזית".

“בסקרים שנעשו, היינו תמיד במקום השלישי אחרי צה"ל ובית המשפט העליון. הרגשתי באותם ימים שאני מחזיר את הכבוד לשוטרים. הקמתי עבורם חנויות מכר, שלצערי כבר לא קיימות, והנהגתי יציאה לנופשונים כמו החופשות המבצעיות בצה"ל". 

“לא ידעתי על כך, ולדעתי אסור שנושא ההטרדות המיניות יהפוך למרכזי בהתנהלות המשטרה. הדברים האלה קיימים גם במקומות אחרים, ורק עיוור לא יראה זאת. שלא יישמע חלילה שאני מצדיק את הקצינים שסרחו, אבל המעשים האלה לא קיימים מהיום ולא רק במשטרה".

“לא שאני יודע. אני זוכר שכאשר התגייסתי למשטרה, שמעתי לראשונה את המושג ‘הורה גליל' ולא הבנתי את פשרו. המושג התייחס לשוטרי המחוז הצפוני ומשמעותו היה שבמקום לרקוד הורה עם הידיים על כתפי חברך, הידיים מונחות על איברי המין. זו הייתה תקופה שבה הדיחו המון קצינים. פיקוד המשטרה היה ער לנושא ולא נתן לבעיות לטפס למעלה לצמרת". 

"אני מכיר את כולם, וחייב לומר שהופתעתי. לא האמנתי על ניסו שחם, שעומד למשפט פלילי, ולא על הסמפכ"ל ניסים מור. אם החשדות נגדו נכונים, ולא מדובר בעלילה של שוטרות, אז גם הוא צריך לעמוד לדין. המדינה שלנו שפטה כבר נשיא על עבירות מין, אין סיבה שלא תדון במעשיו של סמפכ"ל".  

“דיברתי עם אחד מהם, והוא שאל אותי מה דעתי על הדברים שאמר לאחת השוטרות. הוא טען שלא התכוון ברצינות, וכי חלק מהאמירות שלו הושמעו בנוכחות אנשים אחרים. אמרתי לו שלא כל דבר אפשר לומר, בטח לא הערות מיניות. זה אכזב אותי, האם הקצינים באמת חשבו שהדברים יישארו מוסתרים לנצח? הלשון שבה התבטאו חלק מהם זולה בעיני. מי מציע לקצינה בהריון לשכב איתו? זה מחריד. אני לא אומר לאנשים איך להתנהג בחייהם האינטימיים, אבל זה בטח לא צריך להיות נחלתם של האחרים". 

 “לעולם לא אסכים עם אמירה כזו. רוב הקצינים עושים את עבודתם המקצועית והקשה, כולל דנינו". 

מדוע אתה מגן על המפכ"ל? הוא שמינה את הקצינים לתפקידיהם הנוכחיים.
“בעיני הוא קצין מצוין, ואף המלצתי על מינויו לשר לביטחון הפנים. אני מכיר את דנינו מקרוב, וגייסתי אותו למשטרה ביחד עם יואב סגלוביץ', מי שהיה ראש אגף חקירות ומודיעין. שימשתי באותם ימים כראש אכ"א והם היו רבי פקדים צעירים, שהגיעו אלי מהמשמר האזרחי.

"ראיתי מולי שני קצינים איכותיים וידעתי שהם יגיעו רחוק. אחרי שהם יצאו מהשיחה איתי, הרמתי טלפון למפכ"ל דאז, דוד קראוס, ואמרתי לו שגייסתי עכשיו למשטרה שני ניצבים לעתיד. צדקתי. לצערי, סגלוביץ' פרש לאחרונה למרות שאמרתי לו שהוא יכול היה להיות המפכ"ל הבא". 

לא להצניח מפכ"ל
 

ב־1 במאי 2015 יסיים דנינו את תפקידו כמפכ"ל, אולם המשטרה תמשיך ללקק את פצעיה עוד תקופה ארוכה בעקבות פרשת הניצבים הבלתי נגמרת. מבחינת טרנר, התנפלות התקשורת על דנינו היא מיותרת והוא מתכוון לסייע למפכ"ל כמיטב יכולתו. “אין ספק שנדרשת הסברה מקיפה במשטרה", הוא אומר. “אני מאמין שהתגובות החריפות והפיטורים של הניצבים יוצרים את ההרתעה". 

“פוליגרף אינו אמין, ויש סיבה לכך שהוא לא קביל בבית המשפט. יש לו טווח טעות שעומד על 5%־10%, וזה מסוכן. אפשר להרוס חיים של אדם. גם אני יכול להיכשל בפוליגרף, והחשש מטעות מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. החובה לחתום על תצהיר בפני עורך דין טובה בעיני מפוליגרף. זהו אמצעי הרתעה לא פחות יעיל". 

“השאלה אם הוא ידע או לא היא טובה, אולם בהכירי את דנינו סביר להניח שלא היה לו מושג על המעשים. דברים כאלה, מטבעם, מתנהלים בסתר". 

“חד־משמעית, לא. זו תהיה הבעת אי אמון במערכת. רק פעם אחת הביאו מפכ"ל מחוץ למשטרה, את הרצל שפיר, והכהונה שלו החזיקה מעמד בקושי שנה". 

“כיהנתי בשני תפקידים בכירים לפני שהפכתי למפכ"ל. קשה להגיד שאני הצנחה מבחוץ". 

לו היית שר לביטחון הפנים שעומד בפני מערכת משטרתית קורסת, לא היית מפטר את המפכ"ל?

“יכול להיות שהייתי שוקל צעד כזה, תלוי בתפקודו של המפכ"ל". 

“לא, הייתי מפטר מיד את הקצינים שסרחו". 

אף על פי שסיים את תפקידו כמפכ"ל בשנת 1993, מתקשה טרנר להתנתק מהמשטרה, וב־12 השנים האחרונות הוא משמש כנשיא הסניף הישראלי של ארגון השוטרים הבינלאומי. בארגון חברות 64 מדינות, וישראל נחשבת לאחת הבולטות בהן עם 23 אלף חברים.

סגניתו של טרנר, גל שרון, אף נבחרה לפני כשנתיים גם לסגניתו של נשיא הארגון העולמי. בתפקידו זה שוב דואג טרנר לרווחת השוטרים, לאירועי תרבות ולקשר בין שוטרי ישראל לבין הקולגות ברחבי העולם. לפני כחודש הוא נבחר לקדנציה הרביעית, ולראשונה התמודדו מולו ארבעה שוטרים לשעבר, שלטשו עיניהם לכיוון כיסאו. טרנר ניצח עם 70% מקולות המצביעים. 

“הם ניגנו על נושא הגיל, כי לא היה להם משהו רע לומר על התפקוד שלי. אמרו שאני בן 87 למרות שעוד לא הייתי בן 80". 

“זה לא מעניין אותי ולא מטריד אותי. אני בטוח במעמדי בקרב השוטרים. משתמשים בגיל שלי רק כדי לנצח בבחירות במקום לבחון את העבודה שאני עושה. גיל הוא רק מספר. אני צלול, בריא ומוכן לחיות עד 120. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. אפילו את הספר שלי עוד לא סיימתי. כבר שנתיים שאני מעלה על הכתב את קורות חיי, ומאמין שעוד חודש אסיים אותו. במהלך השנה הזו הוא יצא לאור". 

על אף חיבתו למשטרה, אהבתו העיקרית של טרנר הינה מטוסים. בשבילם הוא ממשיך לגור בגפו בבאר שבע, בגללם הוא רואה את נכדיו רק בסופי השבוע, אז הוא מצפין לכיוון ביתו ברמת השרון, שבו הוא מתגורר עם אשתו אריאלה.

לחיל האוויר התגייס טרנר בשנת 1953 וסיים את קורס הטיס מספר 22. כטייס קרב הוא ביצע מאות גיחות מבצעיות מעבר לקווי האויב, ובמהלך מלחמת ששת הימים שימש כמפקד טייסת. בהמשך שירת טרנר כמדריך ראשי בבית הספר לטיס ואף כמפקד בית הספר. בתפקידו האחרון בצה"ל הוא שימש כראש להק אוויר, ולאחר מכן עבר למשטרה.

כשפרש מהמפכ"לות קיבל הצעות להתמודד על ראשות עיריות רמת גן ותל אביב, אולם טרנר בחר בבאר שבע. פעמיים הוא נבחר לראשות העירייה, אולם לקראת הקדנציה השלישית החלו ההתלבטויות. כשהחליט להתמודד, גילה כי דנילוביץ' כבר פתח בקמפיין מולו. למרות הפצרותיו כי יפרוש, החליט דנילוביץ' להמשיך וניצח בבחירות ברוב קולות. 

“אם אני לא טועה, רוביק התקשר לומר לי מזל טוב. מטבעי, אני לא נוטר טינה ולכן היה לי קל לשים את הבחירות לעירייה מאחורי. אומנם זה לא היה פשוט, גידלתי וטיפחתי את רוביק, אבל המרוץ היה נקי וללא השמצות הדדיות. היום אני מבין שיש לי חלק באשמה, כי לא הייתי חד־משמעי לגבי הריצה לראשות העיר. בעוד כמה ימים ניפגש שוב, הוא רוצה להראות לי את התקדמות העבודות של האצטדיון החדש, שהחליט לקרוא על שמי". 
 

ברוב ימי השבוע מתגורר טרנר בדירה שהחזיק כראש עירייה, המשקיפה ממרומי הקומה ה־14 על מתחם המשרדים של משטרת המחוז הדרומי. בכל בוקר הוא מגיע למוזיאון מוקדם ופותח את דלת המשרד העמוס לעייפה. תמונות של מטוסים, תעודות הוקרה ומגינים ממלאים את הקירות. המשרד חף מכל טכנולוגיה מודרנית. במקום מסך מחשב מונחים על שולחן עיתונים, הטלוויזיה נראית כמו קופסת מתכת מוכספת, רחוקה שנות אור ממסכי הפלזמה הדקיקים העכשוויים.

את הצבעוניות מספקים הבלונים העגלגלים המשתלשלים מהתקרה, זכר למסיבת יום ההולדת שערכו חיילי המוזיאון לטרנר.  “ההחלטה להקים את המוזיאון התקבלה בשנת 77', כשהייתי מפקד בסיס חצרים", הוא מספר בנוסטלגיה. “הרגשתי שצריך לעשות צדק היסטורי עם המטוסים ששימשו אותנו במלחמות. עד אז נתנו אותם לקיבוצים, לבתי ספר מקצועיים, או שהציבו אותם בכיכרות. לי היה חשוב לשמר אותם, ובהתחלה חנו המטוסים מתחת לסככה בבסיס. רק אחרי כמה שנים התרחבנו לכאן". 
 

טרנר אינו אוהב לשבת במשרד. אם אינו נדרש להעביר מערכי שיעור למדריכות החדשות, הוא מסתובב במגרש רחב הידיים וקופץ בקלילות מעל שרשראות המתכת הכבדות, התוחמות בין המטוסים למבקרים. מאחורי כל אחד מ־150 כלי התעופה ישנם קורות חיים ענפים, שאותם מכיר טרנר בעל פה. 

“כמה שאוכל. בינתיים אני מרגיש צעיר ואפילו משרד הרישוי חידש לי את רישיון הנהיגה לעוד שנתיים אחרי שמצאו כי הראייה והתגובות תקינות". 

"אני רואה אותם בכל סוף שבוע, ואריאלה, אשתי, יודעת שאין טעם אפילו לנסות להרחיק אותי מהמוזיאון".

“מאביו של החייל הבנתי כי הוא סובל מבעיות נפשיות. במקום לנקות את כתם הדלק שהצטבר מתחת למטוס, הוא הדליק אותו עם המצית. כאב לי הלב על המטוס, אבל לא בגלל שאני הטסתי אותו, אלא בגלל ההיסטוריה שלו. למרות שאני בספק אם יוכל לטוס שוב, עדיף להצית כלי תעופה במוזיאון ולא מטוס קרב פעיל". 