הם משרתים בצבא והולכים לבית הכנסת, אבל גם נהנים מצ׳יזבורגר, לא מפעילים פלטה בשבת, לא חוגגים חנוכה ופורים, לא מניחים תפילין, מתפללים ללא נעליים, ומתחתנים ומתגרשים בתוך הקהילה. אלו היהודים הקראים. לאחרונה קיבל בג״ץ החלטה היסטורית מבע חינת הקהילה, כשקבע שבית הדין שלה יקבל תעודות הנושאות את סמל המדינה, וכי תעודות הגירושים של העדה תקפות. בכך, הופכים הקראים לבני הקהילה הלא האורתודוקסית היחידה שלה ניתנה האפשרות לבצע רישום נישואים בטקס דתי המוכר על ידי המדינה. וזאת לאחר סחבת של שנים.



עו״ד נריה הרואה (32), יו״ר המועצה העליונה של עמותת היהדות הקראית העולמית, מסביר כי מדובר בהכרה מפורשת של המדינה בכך שהקראים לא כפופים לבית הדין הרבני, ומכאן הכרה מפורשת של המדינה בעצמאות ובייחוד של העדה. זו משמעות הצהרתית עצומה, שכן בארבע השנים האחרונות לא מעט בעיות נחתו על הקהילה הקראית: הטלת קנס על איטליז וניסיון לאלץ את העדה להפסיק להשתמש במילה ״כשר״, הפחתת תקציב העדה בתהליך הדרגתי, הערמת קשיים עם תעודות נישואים ואחר כך עם תעודות גירושים. ״העניינים האלה לשמחתי נפתרו. כרגע המצב טוב יותר, למרות הקשיים״, אומר הרואה.

למה עכשיו קיבל בג״ץ את ההחלטה?

"יש הרבה עיוותים בתחומים של דת ומדינה בישראל. איך זה לא קרה עד היום? בעבר היה קצת היגיון במדינה. אף אחד לא העלה על דעתו לבוא ולאלץ ציבור שלם לנהוג בניגוד לאמונתו. הדבר הזה עולה מתוך פסק הדין. לצערי, בעקבות תהליכי משפטיזציה בחברה הסתכלו על העניינים בצורה יותר פורמלית. אולי יש פה עוד עניינים סמויים מהעין, כמו אינטרסים של הרבנות, וניסיון להפר את הסטטוס קוו ולפגוע בזכויות שלנו, אם כי קשה לי להאמין שיש רצון לפגוע בנו במזיד".

בלי סגידה לרבנים

אז מיהי הקהילה היהודית הקראית? היהודים הקראים מהווים חלק בלתי נפרד מעם ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. במשך הגלות ארוכת השנים, הרב דניאל אלקומסי, במכתביו שנכתבו בשפה העברית לאחיו בגלות, קרא קריאה נרגשת להתיישב בירושלים, ואף קיים זאת בעצמו ונמנה על ״אבלי ציון״, קבוצה מהיהדות הקראית שחיה במאה התשיעית והתיישבה בירושלים.
 
כיום, הקהילה מונה למעלה מ-40 אלף איש בישראל עם ריכוזים גדולים ברמלה, באשדוד, בירושלים, בבת ים, בראשון לציון, בקריית גת, באופקים, בבאר שבע ובמושבים מצליח ורנן. כעשרת אלפים קראים נוספים חיים בחו״ל, וכולם נוהגים לפי המסורת הקדומה של קיום מצוות התורה הכתובה ללא תוספת או השמטה.

היהדות הקראית, כשמה כן היא, מבוססת על המקרא ועל השאיפה לקיים את חוקי התורה, על פי התורה שבכתב. היהודים הקראים דוחים כל הענקת קדושה או תוקף מחייב לכל דבר מאוחר יותר, כדוגמת התורה שבעל פה, אך בד בבד מקבלים את התלמוד והמשנה כדברי חכמים, וכחלק מהמורשת התרבותית וההיסטורית של עם ישראל, אשר נכתבו במשך השנים ואינם מהווים מקור מחייב.
 
בסיס התפיסה של היהודים הקראים מעמיד את האדם כרציונל במרכז. קיום המצוות הוא בין האל והאדם ולכן אין סגידה לרבנים. על פי תפיסה זו, עדות אישה שווה לעדות גבר בפני בית דין, וגם האישה חותמת על הכתובה, ובניגוד לנהוג ביהדות האורתודוקסית, הכתובה נכתבת בשפת הקודש (עברית) ולא בארמית כביהדות האורתודוקסית. כמו כן, מכיוון שחג החנוכה אינו מהתורה הקראים אינם חוגגים אותו. בנוסף, אכילת בשר וחלב מותרת, שכן בתנ״ך כתוב ״לא תבשל גדי בחלב אמו״.


בית הכנסת של הקהילה

איסור זה, על פי הקראים, חל רק על האם והצאצא שלה, ולא כדעת הרבנים שאסרו אכילת כל בשר עם חלב. עיקרון מרכזי נוסף הוא שבשבת אסור להשתמש בפלטה: התורה ציוותה במפורש איסור כל מלאכה וכל עבודה בשבת, הן בשכר והן ללא תמורה ולכן אסור לחמם את האוכל על ידי אש או על ידי מכשיר חשמלי. המאכלים המסורתיים של הקראים לימי השבת הותאמו לאכילה ללא חימום.
 
לאחר הקמת מדינת ישראל עלו רוב היהודים הקראים ממצרים, מעיראק ומטורקיה לארץ ישראל. עלייתם לארץ התבססה על חוק השבות (המתיר לכל יהודי לעלות ולהתיישב בישראל), והתרחשה בשלושה גלים: הראשון מתחילת 1949 עד אמצע שנת 1950, השני בשנת 1955 והשלישי בשנים 1970-1969.
מנהיגה הראשון של הקהילה שעלה לארץ בגל הראשון היה הרב עמנואל בן משה מסעודה זצ״ל, שהיה גם הרב הראשי של הקהילה בארץ ישראל. הוא ארגן את העולים להתאגד כגוף אחד, אשר הוכר על ידי מדינת ישראל, במטרה לספק את כל צרכי הדת של היהודים הקראים באופן עצמאי ואוטונומי, ולהנגיש עבורם את חופש הדת והמצפון. שר הדתות דאז, ח״כ יהודה לייב מימון, אישר את הסדר ארגונם הדתי במדינת ישראל.
 
הקהילה מספקת לבניה את כל שירותי הדת שהציבור זקוק לו במעגל החיים - לרך הנולד טקס ברית מילה על ידי מוהלים מבני הקהילה, לבת שנולדה טקס קריאת שם, לימוד לבני מצווה, עריכת טקסי נישואים ברוח שוויונית בין גברים ונשים, הפעלת מועדוניות לבני הגיל השלישי ועוד. בכל יישוב הוקם ועד מקומי, אשר תוקצב על ידי המדינה כמו מועצה דתית (60% מהרשות המקומית ו-40% ממשרד הדתות).

"יש בורות גדולה"

מנכ״ל עמותת היהדות הקראית שלמה גבר מספר כי ההנהלה עובדת בימים אלה על פרויקט נרחב לשדרוג מרכז המורשת של היהדות הקראית בעיר העתיקה בירושלים. ״פרויקט זה יאפשר לציבור הרחב לטעום ולו במעט  ממורשתה המפוארת של היהדות הקראית״, הוא אומר. ״במקביל אנו פועלים במספר מישורים נוספים, וביניהם עובדים על פרויקט דיגיטציה להנגשת כתבי יד של הקהילה לציבור הרחב. אנחנו פועלים גם לעידוד חוקרים לחקר מורשת היהדות הקראית״.
 
״יש בורות מאוד גדולה״, מציין עו״ד הרואה, ״אנשים לא מבינים מהי היהדות הקראית. אם ביהדות הרבנית יש 70 פנים לתורה, ביהדות הקראית יש אמת אחת. אלוהים נתן תורה אחת עם פירוש אחד, ולפיו צריך ללכת. התורה היא הנחיות של אלוהים לאיך העולם צריך להתנהג, ואם זה ספר שאמור לכוון, יש מה שנכון לתורה ומה שלא נכון. במשנה, למשל, החכמים מתפלמסים בינם לבין עצמם, והתפיסה היסודית היא שיש הרבה דברים נכונים. אנחנו לא מקבלים את הסמכות של בני אדם לפסוק הלכות, כי אנחנו אומרים שאף אחד אינו נביא וכל אדם מועד לטעות. נוסח המקרא שאוחז בו כל עם ישראל הוא נוסח שנשמר על ידי הקראים. כתר ארם צובא, ספר התנ״ך שנחשב להכי מדויק בעולם, נכתב עבור הקהילה הקראית. כל שלושת הכתרים הכי מדויקים היו עבור הקהילה הקראית: כתב יד קהיר, כתב יד לנינגרד וכתב יד ארם צובא. כשמישהו בא ופותח תנ״ך, שידע שהוא פותח תנ״ך של קראים״.

הקהילה הקראית סובלת מאפליה?

״ברוב הדברים אני מרגיש שאני מופלה לטובה. באופן כללי, אני מרגיש שטוב לי להיות קראי במדינת ישראל, אף שיש כאן בעיות. אני נהנה הרבה פעמים משני העולמות. יש חגים, הם בתאריכים אחרים ואני זוכה לחופש גם כאן וגם כאן. יש לי הזכות לא להיות בבתי הדין הרבניים. הרבה אנשים שאינם קראים היו חולמים על הזכות הזאת. אני מרגיש שהחברה מכבדת אותי. כשאני מספר לאנשים, הם אומ-רים שזה מעניין״.
 
איפה בכל זאת קיים השוני?
״הנרטיב במדינה הוא רבני. כל מה שקורה מבחינה דתית בא מתפיסת עולם רבנית, דברים שבעיני הם לא נכונים. למשל, מדינה שלמה חוגגת חנוכה ואני לא מכיר בחג הזה. אני רואה מנהגים פסולים שתופסים כותרות והמדינה מעודדת אותם. מקומות קדושים כמו קבר הרשב״י בהר מירון ממומנים מתקציב המדינה, מהמסים שלי ושלך, כי יש משרד דתות שרואה בזה חלק לגיטימי מתפקידיו. יש לי כאן הרגשה של מיעוט, שתמיד מרגיש קצת שונה. זה חלק מהמחיר שאני משלם בשביל האמונה שלי. זה לא פשוט. אבל לאור ההישגים האחרונים שהיו לנו, המצב בסך הכל בסדר גמור״.
 
כשאר בני הקהילה, הוא לא חובש כיפה. ״ברחוב, אף אחד לא ידע אם אני קראי או לא, ולא ידעו גם שאני שומר מצוות״, הוא מעיד. בעוד שקיימת תודעה יהודית מורכבת, המכילה חילונים, דתיים, מסורתים, חרד״לים וכן הלאה, אצל הקראים התמונה שונה. ״כמו שאת לא יכולה להגיד שיש חרדי חילוני, ככה קשה לומר שיש קראי חילוני״, הוא אומר. ״יחד עם זאת, יש שפחות מקפידים מאשר אחרים. עדיין, הם יגיעו לבית כנסת קראי, יתחתנו בעדה, יעשו ברית מילה, יאכלו כשר וכו'״.
 
ומבחינתכם, כשר זה גם לאכול בשר וחלב יחד.
״נכון. מבחינתי, לבוא ולהגיד אחרת, זה נשמע לא הגיוני. אנחנו רואים את עצמנו כיהדות הלגיטימית. כשאת שואלת אותי מי הרב הראשי, זה הרב משה פירוס. מבחינתי, הדרך של היהדות היא הדרך שלנו״.