זה מאותם אירועים שגם אנו, הלמודים ברעות, מתקשים להכיל. מסוג האסונות המקומיים החורגים מתחום הווייתם ומרעידים גלי הלם סביבם עד למחוזות רחוקים. אסון השריפה בברוקלין הוא מסוג הטרגדיות שלא משנה מה תהא דתך, לאיזו אומה אתה משתייך, איזה בן עם אתה - אתה תמיד תיחרד, תזדעזע, תבקש נפשך לבכות. וכמובן שהלב נוטף יתר כאב ושכול כשאלה בני עמך, בני עדתך, בשר מבשרך. כמו מישהו מהמשפחה הרחוקה, כמו השכנים ממול, אף שמפרידים ביניכם אלפי ק"מ של כאב.
שבעת בני משפחת ששון שעלו בסערת אש השמיימה הם מסוג האסונות הממלאים את הראש בשאלות מטרידות, כשאמונה שורשית וקושיה מטרידה מתנגשות. המוות הרותח הגיע דווקא מפלטה של שבת?! מצוות השבת, האמורה להגן ולנצור, לא שמרה אלא לכאורה ההפך?! ודווקא בילדים הרכים שלא חטאו. והאמא, והאבא. היא במצב אנוש, כווייה כולה. הוא שלבו ונפשו פצועים קשה. איזה חטא מזכה בכאלה ייסורים?
חלקו הפחות אמוני של העם, זה שמהלל את "מי שמאמין לא מפחד״ רק כשמצליח, לא ממש מצליח להכיל את גודל הגזירה והאסון. וכלל הוא כי המתקשה נאחז בשאלות טכניות: מדוע לא התקינו גלאי עשן? למה לא שמו לבם לסכנה שבפלטה? היכן הייתה הזהירות המינימלית על משפחה ענפה שנכחדה ברגע אש?
אבל אנו, מאמינים בני מאמינים - לא רק ברחבות הריקודים לצלילי השיר המשמח - אנו האמונים על ״הטוב והמיטיב״ גם בעת צרה, על ״ברוך דיין האמת״ גם כשלא ברור כלל מה ברוך כאן, אנו רק נזכרים במדרש הנורא העוסק בהרוגי מלכות: ״זו תורה וזו שכרה?״ זעקו מלאכי השרת כשהרומאים סרקו למוות את בשרו של ר' עקיבא הצדיק. ועונה להם הקב״ה: ״שתקו, עוד מילה ואהפוך את העולם, יצאה גזירה מלפני״. כי כך מקובלנו, בשר ודם אנו, יצירי הקב״ה שהגיעו לשעה קלה לתקן עוולות קדומות. מי אנו ומה אנחנו שנתחיל להבין מעשי שמיים.
״והמשכיל בעת ההיא יידום״ אומרים המפרשים על התנהגותו והנהגתו של אהרון הכהן בשעה שאיבד את שני בניו באסון דומה. יפה הדממה וחזקה לשעות שותקות שכאלה. והמשכיל בעת ההיא יידום - בעיקר משום שגם אם חוכמה ובינה יש בנו, לא ממש נצליח להסביר או להאיר גזירת שמיים שכזו. לא לעצמנו, לא לאחרים.
תהא שתיקתנו הרועמת ואמונתנו הזכה והזועקת בדממתה לעילוי נשמות הקדושים. והוא, גם מתוך התופת - ״יתגדל ויתקדש״.