סיפורו המופלא של הנער שהקים מפעל למשלוחי מזון לאסירים בגטאות אך לא שרד בעצמו

במאי 1945, כשהתברר שהיינץ פרוסניץ, אז בן 18, לא שרד, כתבו שתיים מחברותיו -האחרונות שנותרו בפראג אחרי שכל חבריו נשלחו לגטו טרזין ולמחנות ההשמדה - רשימה קצרה במקום הספד:

4,000 קילוגרם מצרכי מזון ישר לטרזיינשטט. 830 קילוגרם מצרכי מזון לבירקנאו ולגטו לוח' 600 קילוגרם ביגוד ומצרכי מזון לזקסנהאוזן ולהמבורג, בלי תמיכה ציבורית, בלי אמצעים, מיוזמתו שלו, בסיכון עצמי, תחת חרב דמוקלס של הגסטפו מאחורי מה שנראה כמו רשימת מכולת ענקית, מסתתר סיפור גבורה מדהים ויוצא דופן של נער יהודי אחד, יליד פראג. נער שהקים לבדו מפעל ענק, בסדר גודל תעשייתי כמעט, למשלוחי מזון וכסף ליהודים הכלואים בגטאות ובמחנות, מתחת לאפם של הנאצים.

״בימינו המספרים האלה לא אומרים הרבה, אבל כיכר לחם אחת שהגיעה למחנה בירקנאו ב־1944 הייתה שווה את משקלה בזהב - לא רק בערך התזונתי, או באפשרות לשרוד עוד קצת, אלא בתחושה שמישהו עוד זוכר אותך בכלל בעולם שבחוץ״, מספרת אמי, רות בונדי, ילידת פראג, גם היא מאלה שקיבלו חבילת מזון מפרוסניץ במחנה בירקנאו, על אף שכלל לא הכירה אותו. ״אחרי המלחמה חיפשתי אותו, להודות לו״, היא מספרת, ״התברר שהוא הומת באושוויץ ב־28 באוקטובר, 1944, ממש ביום האחרון לפעילות תאי הגז במחנה ההשמדה. איזו טרגדיה״.

פרוסניץ נותר אלמוני. שמו לא הונצח בשום אנדרטה או יער (להוציא מחקר שכתבה עליו אמי, ותיעוד שנשמר בארכיונים). מתי מעט יודעים עליו, אף על פי שהציל עשרות אנשים מרעב וממוות. מיעוטם עדיין כאן כדי לספר על כך.

כעת מועלה סיפורו, יחד עם סיפורם של כמה עשרות יהודים אמיצים במיוחד, שעשו מעשי טירוף של הסתכנות אישית להצלת אחיהם. ספר וכנס, בשם ״עלה איתי בגורלי״, (הוצ' יד ושם, בעריכת אברהם מילגרם), עוסקים ביהודים שהצילו יהודים תחת ובזמן הכיבוש הנאצי - מעין ״חסידי אומות עולם״ יהודים, אם תרצו.

לא במקרה, מסתבר, הגיע תורם של היהודים מצילי היהודים לקבל הכרה ממוסדת רק עכשיו, 70 שנה אחרי המלחמה (אם כי רבים מהם הוזכרו פה ושם במהלך השנים). ״ההנחה הבסיסית הייתה שמדובר במעשה מתבקש של סולידריות טבעית, לפי הערך של 'כל ישראל ערבים זה לזה'״, מספרת ד״ר יעל נידם-אורבייטו, מנהלת מכון המחקר הבינלאומי של ״יד ושם״. ״לא נתנו ציון לשבח ליהודים שהצילו יהודים, כי ראו בזה משהו מובן מאליו, בבחינת 'הכל נשאר במשפחה'״.

ההנחה הייתה שהגויים שהצילו יהודים הסתכנו יותר - העונש על קשר עם יהודים היה הוצאה להורג, לא רק שלהם, אלא של כל משפחתם, ולפעמים היה מדובר ביהודים שהם כלל לא הכירו.

היו עוד סיבות לדחיקת מעשי ההצלה של יהודים לשולי ההיסטוריה - האופי החשאי והמחתרתי של הפעילות, היעדר תיעוד או רישומים לגביה, וגם העובדה שבסופו של דבר, בגלל ממדי ״הפתרון הסופי״, היקף מאמצי ההצלה האלה נותר שולי, יחסית, או, כניסוחה העגום של ההיסטוריונית פרופ' לני יחיל ז״ל, ״כי המאבקים לחיים היו ברובם לשווא״.

עם השנים והתפתחות המחקר, דברים השתנו, ״כפי שהבינו עם הזמן שלא רק גבורת המרי והלחימה בשואה ראויות להערכה ולכבוד, אלא גם גבורת היחיד - כך גם הנחת העבודה שסולידריות בין יהודים במצבי קיצון היא עניין טבעי כבר לא הייתה כל כך מובנת מאליה״, מסבירה ד״ר נידם-אורבייטו.

היום כבר ידוע - עזרה הדדית במצבי קיצון, גם בין יהודים, גם בין אחים, היא לא עניין מובן מאליו. במצבי לחץ ואיום קיומי, לא כל ישראל ערבים זה לזה, אלא איש איש לגורלו ויכולת הישרדותו. ולפעמים גם ״אדם לאדם זאב״ - החזק מותיר את החלש מאחור, לעתים אף רומס אותו בדרך. נשמע לא טוב? אולי. אבל מי מאיתנו, שלא היה שם, יוכל לשפוט?

50 קילו לדרך

את המניע למפעל האדיר של הנער היינץ, מלבד אופיו מיוחד, צריך אולי לחפש בתנועת הנוער - במקרה זה ״מכבי הצעיר״, שאליה הצטרף מעט לפני פרוץ המלחמה. מרגע שהחל הכיבוש הנאצי (בצ'כיה הוא החל במרץ 1939), עלתה חשיבותן של תנועות הנוער הציוניות בחיי בני הנוער היהודים לאין ערוך: מכבי הצעיר, תכלת-לבן, השומר הצעיר, בני עקיבא. ״האידאולוגיה לא הייתה חשובה כל כך, את מי עניינה האידאולוגיה בגיל 14?״, מספרת אמי, ״העיקר היה האפשרות להיות בצוותא, לחלוק את חלום החלוציות בארץ ישראל, לשמור על הכבוד העצמי מול העולם העוין שבחוץ״.

היינץ פרוסניץ, יליד 1926, ילד ג׳ינג׳י צנום, לא מרשים במראהו אך נבון ומהיר תפיסה, חבר לקבוצה של עשרה בני גילו בשם ״הבלגה״ (השם נגזר ממדיניות היישוב היהודי בזמן הפרעות). גם דודתי, דיטה בונדי, הייתה בקבוצה. המדריך של ״הבלגה״ היה פרדי הירש, בוגר מחניכיו בעשור, מדריך נערץ במיוחד, שגילם במראהו (״אפולו עם אף יהודי״) ובאידיאלים שלו -חוסן גופני, חישול פנימי וסולידריות הדדית - את היהודי החדש שעמד לצמוח בארץ ישראל.

בקיץ 1941 הכל השתנה. ההגירה נאסרה, ופעילות תנועות הנוער הציוניות נאסרה. בספטמבר כבר חויבו כל היהודים לשאת את הכוכב היהודי הצהוב, ובאוקטובר הודיע נציב הפרוטקטורט הגרמני בפראג, הגנרל ריכרד היידריך, לקבוצת עיתונאים, שבקרוב יפונו 5,000 יהודים מפראג. ימים ספורים לאחר מכן קיבלה ההנהגה היהודית בפראג במפתיע הודעה על משלוח של אלף איש, כנראה ללודז׳. ליוצאים ניתנו 24 שעות להתכונן.

״אנשים לא ידעו מה לכלול בתוך אותם 50 ק״ג מטען אישי שהיה מותר לקחת״, מספרת אמי, ״איך להשיג מעיל חם, או נעליים חמות, או קצת מצרכי מזון. לרוב המגורשים חסרו הדברים החיוניים ביותר״. הנהגת תנועות הנוער הקימה מיד שירות עזר ליוצאים לטרנספורטים - השגחה על הילדים כשההורים אורזים, סיוע בהשגת מצרכים ומזוודות, הובלת המטען למקום הריכוז (ברובע הולשוביצה). ״בדיעבד, כשגורלם הסופי של המגורשים היה כבר ידוע, עלתה השאלה אם היה נכון להקים שירותי עזר לטרנספורטים״, אומרת אמי, ״אבל אז, כשלא ידעו מה צפוי, העזרה הזו הייתה הדבר הכי מתבקש ואנושי לעשות״.

 הגלויה עליה כתב  היינץ פרוסניץ את צוואתו. צילום: ארכיון בית טרזין

הקופה המשותפת

חברי ״הבלגה״ שנותרו מאחור הקימו קופה משותפת כדי לעזור לחבריהם שהוגלו. ״כולנו עבדנו, בחקלאות ובבתי חרושת, ואת הכסף שקיבלנו מסרנו לקופה״, מספרת דיטה בונדי. חסכונות, דמי כיס, ״שנור מההורים״ - הכל נתרם. היינץ, שהיה בן 15, קיבל עליו את האחריות לניהול הקופה. כך, למעשה, החל מפעל חייו.