מלמדים את זוועות השואה: "לחשוף את התלמידים לאיך אנשים חיו בתוך כאוס"

לפני כשנה וחצי סערה מדינת ישראל, כשצוות התקשורת הנלהב של שר החינוך דאז, שי פירון, נחפז לצאת עם הודעות לעיתונות על אודות תוכנית מוסדרת ההולכת ומתגבשת במסדרונות המשרד, בשיתוף מומחים, ותכליתה אחת - הוראת נושא השואה מגיל הגן. זה הספיק לרבים כדי להבעיר מדורה, להעלות את התוכנית על המוקד ולצאת סביבה במחול.

הכותרות הגיעו בזו אחר זו. ״לימודי שואה מכיתה א' - האם פירון יצא מדעתו״, כתבו באחד האתרים. מנגד, קחו לדוגמה את ר', אמא לילדה בת 5 מהמרכז. ״אני מאוד מעריכה את הגננת של הבת שלנו. היא אישה מקסימה, עם הרבה מאוד ידע, אבל כמו כולנו, כשמגיעים לעניין של השואה אין לה מושג מה עושים עם זה ואיך מדברים עם הילדים״, היא אומרת. ״כשהייתה צפירה, היא לא ידעה מה לומר. היא אמרה שזה כלום, שזה רק תרגיל״.

בגן אחר ניסתה גננת,שוב,בלי כוונות זדון, להסביר לילדים מהי סלקציה. ״כל הבלונדינים ילכו ימינה, כל הילדים עם השיער הכהה ילכו שמאלה״, ביקשה מהזאטוטים. ועוד לא דיברנו על ענידתו של טלאי צהוב במשך יום שלם, האפלה ותרגיל המחשת הסתתרות במקלט של הגן.

התמונה מוכרת: רגע לקראת יום הזיכרון לשואה, אנשי הוראה חשים חובה מוסרית לעסוק בנושא עם תלמידיהם, אלא שהם מעולם לא הוכשרו לכך באופן מסודר. בקרב תלמידי תיכון, במסגרת בחינת הבגרות בהיסטוריה, הלימודים מסודרים קצת יותר. דוח מבקר המדינה בשנת 2009 התייחס לכך במילים הללו: ״הוראת השואה אינה מקבלת מענה מסודר במערכת החינוך הפורמלית במדינת ישראל. אין תוכנית לימודים רב-תחומית מגן הילדים ועד י״ב, אין הנחיה מקצועית למורים״.

השואה נוכחת פה בכל מקום מדעת ובבלי דעת. העמדה של ״לא מדברים על זה״ שהייתה נהוגה בעשורים הראשונים למדינה נעלמה. הניצולים הולכים ומתמעטים. עתה נדרשת היערכות להתמודדות עם בני הדור הרביעי, שאין לו לרוב נגיעה משפחתית קרובה לנושא, כמו שהייתה להוריהם, נכדי הניצולים.

המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, שולמית אימבר, מספרת על השינוי שחל בהוראת השואה במרוצת השנים. ״הרעיון של לדבר על השואה היה דרך המספרים, דרך טיפול בהלם״, היא אומרת. ״כלומר שימוש במושגים כמו 'נשחטו', 'הומתו', 'תאי גזים'. זה בא מכוונות טובות, מהרצון להגיד: זכור את גודל האירוע שבו עם מושמד ושישה מיליון נרצחו. עם הזמן, הבנו, למספרים ולגופות אין משמעות. יש משמעות לעם שנכחד, לעולם שאבד. מה זה אומר, שישה מיליון או ערימת גופות, חוץ מהזוועה? האם אפשר להוציא מזה משמעות חינוכית? זה מאוד קשה. הבנו וקראנו לזה 'להציל את האדם מערימת הגופות'. הבנו שבשביל הזיכרון צריך להבין מה אבד לעם היהודי ולאנושות באותם תאי גזים״.

״בדיוק בגלל זה המוזיאון החדש ביד ושם מתחיל בעולם היהודי שלפני השואה. גילינו שגם את העולם היהודי שלפני השואה לא צריך להציג כמו טוביה החולב. הרי הוא הרבה יותר דומה לנו מאשר שונה מאיתנו. פתאום אתה מבין שבכתבים שלהם הם מאוד דומים לשאלות שלנו היום: הם שואלים מהו יהודי מודרני, איך יהודים חיים יחד עם דעות שונות. כך הדברים הופכים לרלוונטיים״.

״נדבר רלוונטית. נשאל האם בחיים של היהודים שבשואה יש דברים רלוונטיים לחיים שלי. יש לנו הרצאה על מחנכים בתקופת השואה, רופאים בזמן השואה. הם היו אנשים רציניים ושאלו את עצמם שאלות על עתיד העם היהודי. אחר כך, כשאתה שומע שהם נספו בשואה ומבין איך נרצחו, הצער הרבה יותר גדול, כי אתה מכיר אותם ורואה בהם אנשים שאפשר להתחבר אליהם: רופא, אדם, איש דתי, ציוני, חילוני. יש משמעות חינוכית עמוקה לעובדה שהיהודים לא רק נרצחו אלא חיו לפני כן בדה-הומניזציה. כמעט שנתיים הם חיו בעולם של מצוקה, של שלילת זכויות, חיים שבהם לוקחים אנשים, מצופפים אותם בשטח מוגדר, מרעיבים אותם ונוטלים מהם את חיי הקהילה, ממנים עליהם הנהגה ואומרים להם 'תחיו בגטו'.

רק בוורשה מתו 80 אלף איש מדה-הומניזציה, ממחלות ומצער. השאלה שלי, כמחנכת, היא לא רק איך מתו 80 אלף יהודים, אלא איך הם חיו. מה קרה למשפחות, להורים ולילדים, ולמה שהיה קהילה בתוך עולם שבו לוקחים ממך הכל ואתה הופך להיות אדם לאדם זאב. הרעב הוא אויב של כל דבר רוחני. אמא, שהיא סמל לשפע, צריכה בגטו למנוע מילדיה לחם היום כדי שיהיה להם למחר. העניין הוא לחשוף את התלמידים לאיך אנשים חיו בתוך כאוס, איך הם השאירו תיעוד מחתרתי. העיסוק בזיכרון צריך להיות שיאו של תהליך, ולא התהליך עצמו״.

התפיסות האוניברסליות הן חלק בלתי נפרד מהתפיסה החדשה. ישנם החיים שלפני, החיים בעולם של כאוס, והחזרה לחיים. ״הם צריכים להגדיר מחדש את ה'למה', כי השאלה הגדולה שנותרה הייתה למה לחזור לחיות, ואיך לנצל את האנרגיה לבנייה ולא להרס״, אומרת אימבר. ״חשוב לדון בזה היום, כי אנחנו מבינים יותר ויותר שלומר שרוצחים היו רק מפלצות זה לא מספיק. היום אנחנו מבינים שגם אנשים משכילים לכאורה יכולים לבצע את הרצח הגרוע בתולדות האנושות. בתוך התוכנית החדשה יש לנו את שאלת הרוצחים, שאלת העומדים מהצד ואת שאלת חסידי אומות העולם ומה קורה לאדם בצד השני. האם הוא רק נאצי קטן או שכולם יכולים להיות כך? אנחנו מתנגדים להפיכת השואה לנקודה המרכזית בזהות היהודית. השואה צריכה להיות נדבך בזהות. אירוע מכונן שחייב להיות עיסוק בו. זה הבדל מאוד גדול״.

"לא תמיד הילדים יודעים מה זה 'פעם', אין להם ציר היסטורי". מתוך הספר "חיבוק של אהבה"
 

בדיוק לפני שנה הגיעה הבשורה על צאתה לדרך של תוכנית חינוכית בנושא השואה, ״בשבילי הזיכרון״, שגובשה על ידי ועדה המשותפת למשרד החינוך ולבית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם. מומחים מתחום הוראת השואה, צוותים חינוכיים, פסיכולוגים ויועצים חינוכיים התכנסו וגיבשו התייחסות לכל שכבות הגיל, תוך התאמה ליכולתם הרגשית והקוגניטיבית של הילדים. ההנחיות בגנים, למשל, מבהירות כי יש להימנע משימוש באמצעים הכוללים תכנים מאיימים המתבססים על המחשות פיזיות. למשל, סימולציות והצגות, שחושפות את הילדים לחוויות של הזדהות, וכן הצגת תמונות, העלולה לעורר פחדים.

בכיתות א׳־ב׳ הלימוד נעשה תוך התמקדות במפגש עם דמות מרכזית אחת ויצירת אמפתיה שתאפשר להכיל את הנושא ולהכיר מושגי יסוד ראשוניים. בכיתות ג׳־ד׳ ההתמקדות היא בעולמה של המשפחה, המאפשרת עיסוק במסגרת אנושית שמוכרת לתלמידים. כמו כן, דיון גם בנושאים אוניברסליים שעוסקים בשאלות של נקיטת עמדה, כמו במקרה של חסידי אומות העולם. בכיתות ה׳־ו' התמקדות בסיפורם של ילדים והרחבה לסוגיות גורל המשפחה והקהילה.

מנהלת מגמת הכשרת מורים בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, שרית הוך־מרקוביץ, אומרת כי בבתי הספר היסודיים הלימוד ייעשה באמצעות סיפור. המודל הוא סביב היחיד והמשפחה והסיפור יעסוק בניצול. במהלך ההוראה, המטרה אינה לספר את כל הסיפור ההיסטורי אלא לתת מושגים ראשוניים. לספר סיפור שיש בו עוגנים נפשיים שתומכים, ועם זאת לא ליצור מצב של התעלמות ממה שקורה ביום השואה וסביבו. ״המשמעות היא שאנחנו נותנים עוגנים נפשיים לתלמיד, משום שהסיפור הוא עם סוף טוב, כלומר האיש או האישה ניצלו״, אומרת הוך־מרקוביץ.

״הסיפור מסופר על ידי מחנך הכיתה או מורה שיש לו קשר טוב ורציף עם התלמיד, על מנת שמי שירצה יוכל גם כעבור זמן לבוא ולשאול שאלות על מה שסופר. הנושאים שיידונו יעסקו בתחומים של התמודדות: עזרה הדדית, חסידי אומות העולם. התלמיד נחשף לדמות אחת: הסיפור יעסוק בעולם היהודי שהיה לפני השואה, היכן חי הניצול, מה הייתה האווירה בעיר שבה חי, מה הייתה מערכת היחסים עם השכנים. התמודדות בתוך השואה, תוך דגש על איך אנשים חיו, עזרו אחד לשני, ובחזרה לחיים כאשר הניצול בנה את חייו. בגיל הזה אנחנו נותנים כמה מושגים בסיסיים כמו טלאי צהוב, גטו, חסיד אומות העולם. בגילים האלה אנחנו לא עוסקים במחנות ולא בתהליך ההשמדה״.

״ילד בכיתה א' לא יכול לעמוד בטקס שעושים בבית הספר שמתאים גם לכיתה ו'״, מסבירה הפסיכולוגית החינוכית ד״ר גילה מצליח־ליברמן, מאנשי הצוות שגויסו לגיבוש התוכנית. ״הפער מאוד גדול, התכנים שונים. יש דברים שילדים צעירים לא יכולים לעבד, ולכן ההמלצה שלנו היא או לעשות להם טקס חלופי או לא לכלול אותם בטקסים. מי שצריך לקבוע את רמת הטקס מבחינה רגשית זה הגיל הצעיר ביותר ולא הגבוה. מי שאמור לתווך את הנושא לילדים, איש החינוך, הוא החוליה הכי משמעותית״.

ד״ר מצליח־ליברמן חתומה על ״חיבוק של אהבה״, ספר עלילתי חדש וראשון מסוגו לתיווך נושא השואה לילדים בני חמש עד שמונה. בספר, שאייר דני קרמן, מסופרים אירועי השואה בהאנשה מפיו של סוס עץ אשר ניתן כמתנה לילדה ברוניה ביום הול־ דתה החמישי, וכמוה שרד את השואה ועלה עמה לארץ ישראל. זהו סיפור של שואה לצד תקומה והוא מזמן דיאלוג מותאם לילדים סביב ערכים הומניים ואוניברסליים.

את הספר היא חיברה מתוך רצון למצוא תשובה לשאלה מהי הצפירה, ״כי כל דבר אחר אפשר לחסום, גם אם לא הרמטית. זה היה המוטו, להוביל את זה בצורה כמה שיותר מוגנת ומחבקת. לא רק לילד אלא גם למבוגרים״.

במשך שבע שנים ערכה מצליח־ליברמן תצפיות בגנים ובכיתות, האזינה לדיאלוגים וקיימה שיחות עם גננות, ניצולי שואה ואנשי מקצוע. היא גילתה שהשיח סביב נושא השואה פורה, ובהיעדר יד מכוונת פורה מדי.

״לא תמיד הילדים יודעים מה זה 'פעם'״, היא מדגימה. ״אין להם את ממד הזמן והציר ההיסטורי. כדי להמחיש שזה קרה פעם, השתמשתי באלמנטים בחלק המילולי והאיורים הם בשחור־לבן. חשוב לחשוף אותם לנושא בצורה מבוקרת. להגיד את הדברים, אבל לבנות את זה תהליכית. לא מיד להגיד שמתו מלא יהודים. מעבר לסיפור ההיסטורי, יש פה משהו שאנחנו צריכים לעשות לו עיבוד חברתי־אנושי, וזה באמת כל הדיבור על תודעה ולמידה מתוך האירוע - לעשות את ההבחנה בין מה ראוי ללא ראוי בהתנהגות אנושית״.

״דווקא בגלל שאנחנו מזהים את זה כנקודת תורפה, הנזק שנגרם לילד משום שלא מדברים איתו על כך הוא פי כמה וכמה גדול מהנזק שיכול להיגרם לו אם כן מדברים איתו. ילד לא יכול להישאר עם דיסוננס כי הוא ימצא לע־ צמו פתרונות מיד. ולכן לא רק שאי אפשר להתעלם. אסור״.