תמיד לוחם: זאב רם עבר את השואה והפך לאחד החיילים הוותיקים בצה"ל

״מעולם לא היו לי סיוטים״, סיפר השבוע רם כשישבנו בביתו שבקיבוץ בחברת נכדתו, שון, היום חיילת בחיל הים. ״לא חלמתי על התקופה. רק לפני 15 שנה, כשהתחלתי להיכנס לנושא, אני פתאום גם חולם. בהתחלה אמרתי 'תפסיק, אתה מכניס ראש בריא למיטה חולה', אבל אלה תמיד חלומות טובים. אני ואבא מטיילים. חלומות יפים על בית״.

טיבי נולד בדצמבר 1930 בקרפטרוס, אזור שהיה אז בשטחה של צ׳כוסלובקיה. נאבקה עליו גם הונגריה, שאריות של ויכוחים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. 

אביו, ברנרד, היה לאומן הונגרי שאמר שבשביל מולדת מקריבים הכל, כולל חיים. כשהצ'כוסלובקים גייסו אותו בזמן המתיחות עם ההונגרים, ברנרד יצא מהשורות ואמר לחבריו ״אחים הונגרים, לא נילחם נגד האמהות״.

ניסיון המרד עלה לאב במאסר, אבל היטיב עם המשפחה כשהאזור נמסר ב־1938 להונגריה. כשיהודים הוכנסו לגטאות, הם קיבלו שחרור בגלל מעשה הגבורה ההוא.

ברנרד המשיך לעבוד. טיבי ואחיו הגדול מיקלוש הלכו לבית הספר. הכל התנהל כשורה עד 1944, כשחיילי אס-אס נכנסו לביתם והורו להם לעלות בתוך חמש דקות למשאית שחיכתה בחוץ, ומשם היישר לרכבות.

״100 איש בקרון, גברים ונשים דחוסים, ואני מסתכל על הנסיעה כטיול״, הוא נזכר. ״פעם ראשונה ברכבת. התנאים נוראיים, אבל לא היה אכפת. היה אשנב בקרון ובכל הזדמנות השתדלתי לקרוא את שלטי הדרכים. רציתי לדעת איפה אני מטייל. נסענו במשך שלושה ימים, עד שהורידו אותנו בצעקות. הראשונים שקידמו את פנינו היו אנשים לבושי מדי פסים שעמדו על רמפה מוגבהת. מישהו מהמבוגרים שאל איפה אנחנו. הם הצביעו לכיוון הארובה - 'עוד מעט תהיו שם'. זה לא עניין אותי. הסתכלתי לתוך המחנה וראיתי נער בערך בגילי מוביל עדר כבשים. אמרתי 'יופי של מקום'. כולם הולכים במדים וכנראה שאת הילדים הופכים לרועי צאן״.

זו הייתה קבלת הפנים באושוויץ. קצין אס־אס גבוה הקפיד שהגברים החזקים ילכו לצד אחד. נשים, זקנים, ילדים וחולים לצד השני. רם שיקר לגבי גילו והצטרף לאביו ואחיו. אמו נעלמה בצד השני. ״שהינו שם כשבועיים״, הוא מספר. ״כל יום נתנו כיכר לחם לשמונה או עשרה איש. זוכר את הטקס של החלוקה. מדדו עם חוט את האורך ומי שקיבל את הקצה, למחרת קיבל את האמצע. אחרי שבועיים יצאנו שוב לדרך. המשכתי את הטיול״.

הפעם בני המשפחה הגיעו למחנה עבודה בפולין, לא רחוק מוורוצלאב. סלילת כבישים, כריית מנהרות. את טיבי ועוד שני נערים בגילו לקחו לתפקיד מיוחד. 
 

״היה שם רק איש אס־אס אחד. מפקד מחנה בדרגת רב־טוראי״, הוא מתאר בדיוק האופייני לו. ״השמירה הייתה מורכבת מחיילי וורמאכט, רובם מבוגרים או פצועי מלחמה. בראשם עמד רב־סמל בכיר. ראש המחנה היהודי קרא ואמר 'מהיום תהיו משרתים'. אחד משרתו האישי, השני של איש האס־אס. אותי הוא שלח להיות השרת של מפקד המשמר, רב־סמל בכיר. גרמני טוב, התייחס אלי כבן אדם. הייתה לנו שיחה מעניינת. לקראת סוף 44', הגרמנים כבר חטפו מכות. הוא היה אמן. ישב ליד הצריף וצייר. אני צחצחתי את נעליו. השמיים היו מכוסים במטוסים של בעלות הברית בדרכם להפציץ בגרמניה. הוא שאל 'מה יהיה?'. אמרתי 'בעזרת השם, יהיה בסדר'. הוא הסתכל עלי וסינן 'אין אלוהים'. המשכתי, 'על אבזם החגורה שלך כתוב 'אלוהים איתנו'. הוא ענה 'ילד, אם היה אלוהים הייתי עכשיו מצייר בבית ואתה היית יושב בבית הספר'. במילים האלה. פעם או פעמיים בשנה היינו מתארחים אצל הצבא הגרמני. ניסיתי למצוא את משפחתו. היה חשוב לי להגיד להם 'סבא שלכם היה בן אדם'. לא הצלחתי לאתר״.

צעדות המוות החלו, בקור וברעב. ״כל היום צועדים. מגיעים בערב לאיזו חווה ולנים שם״, רם המשיך בסיפורו. ״פעם הגענו למקום כזה. כעבור דקות הוציאו אותנו וסידרו להמשך הצעדה. עמדנו בכפר גרמני מאוד יפה. בחוץ קור כלבים. בחלונות ראית אנשים מציצים החוצה. אמרתי לעצמי 'צעירים כמוני. חם להם, טוב להם, למה לי מגיע לסבול?'. זלגו לי דמעות. זו הפעם הראשונה שנכנסתי לייאוש. אחר כך, בתנאים הרבה יותר גרועים, אף פעם לא התייאשתי״.

רם הגיע למחנה הריכוז ברגן בלזן שבצפון גרמניה. אחיו ואביו כבר היו במצב פיזי גרוע, מתים־חיים. ״לא הרגו שם אנשים, הם מתו לבד כמו זבובים״, הוא מספר. ״השטח היה מכוסה גוויות עד כדי כך שאם רציתי לנוח, הייתי שם את הראש על גווייה, כמו כרית. פגשנו שם את דוד שלי. היה לו בן מאומץ. הוא היה מאוד אופטימי. אמר שהמלחמה עומדת להיגמר. איך שאנחנו מדברים, הבן נפל ומת. הדוד הסתכל עליו ואמר 'כולנו נמות פה'. למחרת בבוקר הוא לא התעורר״.

רם נזכר איך הגרמנים רצו לייפות את המחנה. ביקשו מכל מי שעוד הלך על רגליו לעזור להעביר את המתים לצד האחר ולסדר בערמות, כמו סרדינים. במחנה היו גם שבויי מלחמה רוסים. ״הם הסתובבו בין הגופות, פתחו פיות, פיצחו את הלסת והוציאו שיני זהב״, הוא מתאר. ״אפילו לא בדקו אם האיש מת. החלטתי שלא אתן להם לשבור את פרצופו של אבי. הסתרתי אותו, שכבתי עליו. כשהבנתי שאבא מת, לקחתי אבן קטנה וגירדתי את כתרי הזהב שהיו בפיו ושמתי לידו. לקחתי את אחי והתחלתי לגרור אותו. באו לכיווננו אנשים שצעקו שהבריטים במחנה, אנחנו חופשיים. תוך כדי הליכה פגשנו שתי בנות מהשכבה של אחי. הן זיהו אותנו ואמרו שאמא שלנו פה. זה היה בדיוק שנה אחרי שנפרדנו ממנה. אמא נראתה טוב. כמה ששמחתי. מתברר שהיא עבדה במתקן לייצור תחמושת. נתנו שם מספיק אוכל, כדי שיהיה כוח״.

את הלילה כבר עשו טיבי ואחיו באוהל של האם. אבל מצב האח החמיר. למחרת הבריטים העלו את הילדים על אמבולנס לבית חולים צבאי. ״נרדמתי, לא יודע לכמה זמן״, טיבי ממשיך. ״כשהתעוררתי המיטה של אחי הייתה ריקה. שאלתי איפה הוא ואף אחד לא ראה. כולם חצי מתים. עד שניגש רופא, הכניס אותי למשרד ואמר 'אחיך לא החזיק מעמד'. תבין, אבי מת ביום השחרור ואחי למחרת. כבר לא היו לי רגשות. אמרתי תודה והלכתי לחפש את אמא. תפסו והחזירו אותי לבית החולים. אמרו 'אתה לא מחפש אף אחד, כי אתה הולך למות'. היה לי מזל. שכבתי עם עוד 50 נערים במשך חודש, עד שהעמיסו את כל בית החולים על אונייה והעבירו לשוודיה. קלטו שם פליטי שואה. שנתיים הייתי שם, השלמתי עם העובדה שאמא איננה. לקחתי בחשבון שתי אפשרויות: התקף לב או שהתאבדה״.

״עד לפני חמש שנים לא ידעתי. לפני שבני גנץ מונה לרמטכ״ל, הוא נסע לברגן בלזן. אמו גדולה ממני בשנתיים והייתה שם. כשחזר, סיפר שמצא אנדרטה עם 160 שמות של נשים שהשתחררו כשהן בריאות, חלו אחרי המלחמה ונפטרו. נכנסתי ביד ושם לארכיון ומצאתי ספר על ברגן בלזן. איך שאני פותח, קופצת לי תמונה מול העיניים. ארבע צעירות ואחת יותר מבוגרת. ואני אומר 'זו אמא'. כתוב שם שאלה נשים שחלו אחרי המלחמה ונפטרו״.

אחרי המלחמה רצה לחזור לביתו בהונגריה, אבל שליח מקיבוץ שער העמקים שכנע אותו להיות ציוני טוב. בתחילת 1948 הוא הגיע לחופי הארץ כדי להגשים את חלומותיו - חקלאות וצבא.

״אהבתי מאוד מדים, תמיד רציתי להיות חייל״, הוא צוחק. ״רציתי למות בקרב, זה היה החלום. הבת שלי עדיין שואלת 'מה, אתה מתגעגע לישון בשק שינה ולאכול לוף?'״.

רם השתתף בכל מלחמות ישראל, התנדב למילואים עד לא מזמן על אף גילו המופלג. הוא מדגים לנו מדים מצוחחצחים. שבעה אותות מלחמה. הוא מתגאה שרק הוא ועוד קצין בחיל האוויר מסוגלים להציג רקורד מכובד שכזה. שון, נכדתו, הבטיחה להביא לו גם את אות מבצע צוק איתן.

״אף פעם לא חשבתי על המוות״, אמר. ״אחרי שנולדו לי ילדים, לפני קרב הייתי נזכר בהם לרגע ומיד יצאתי. לא פחדתי. ההפך, אני כבר חושב שהגיע הזמן למות כשאני מסתכל איך מזדקנים. איזו עליבות. צריך למות כשאתה עומד זקוף״.

״אם הייתי מקבל מולדת במקום אחר, ויודע שהיא שלי לעולם, כולל ביטחון לצאצאים, לא הייתה לי בעיה עם זה. בשבילי רמת הגולן חשובה מירושלים. פעם הייתי איש ארץ ישראל השלמה, אבל אני מסתובב בין יישובים ערביים ליד הבירה ואין לי מה לעשות שם. אום אל פחם אותו דבר. אני לא אוהב את ליברמן אבל מסכים איתו שצריך  לצאת מוואדי ערה״.

הדעות של טיבי מפתיעות כמו הסגנון שלו. נקודת ראייה לגמרי אחרת. ״היה לי עצוב מאוד אם הנכדה שלי הייתה עוברת לגור בברלין, אבל לא בגלל שזו גרמניה״, הוא אומר. ״גם ניו יורק ולונדון. בזמנו חשבתי שאם יעזבו אני אעשה קריעה, היום העיקר שיהיה להם טוב״.

״לפעמים אנחנו מתארחים אצל הצבא הגרמני. יש לי חבר שסיפר שבאחד הביקורים הוא כל הזמן בכה. אני ישבתי עם הקצינים הצעירים ואמרתי 'סבא שלכם אולי היה נבלה, אבל אני לא יכול להאשים אתכם'. אכלנו ביחד שטרודל והרמנו כוסית ועוד כוסית. נהניתי מכל רגע. אני לא לקחתי פיצויים. הייתי בעד הפיצויים למדינה, אבל פיצויים אישיים לא לקחתי. אמרתי 'לא קונים את הדם של הורי בכסף'״.

מזה שמונה שנים הוא מעביר הרצאות לחיילים וקצינים בצה״ל במוזיאון יד ושם, כאשר הוא לבוש במדים מלאים. הוא עושה זאת גם בין בני נוער. ״אני לא בטוח שצריך לשלוח תלמידי י״א לפולין״, הוא אומר, ״הם צעירים מדי. הם הכי נהנים בחצי היום החופשי שהם מקבלים לקניות. אני רואה את ההבדל ביניהם לחיילים בצבא וזה עולם אחר. שם מתעניינים. זה בכל זאת עושה להם משהו. עם שאין לו עבר, אין לו עתיד״.

רם בן ה־84 הוא אחר. לא סיפורי שואה קודרים. יש גם צבעים בהירים. כמה גרמנים טובים ברקע, ואפילו יש חוש הומור. ״אמרה לי מישהי, 'טיבי, אתה לא יכול לדבר על השואה כי אתה עושה צחוק מהכל'״, הוא נזכר. ״יכול להיות שזו הייתה ההגנה שלי״. •