בשיר "הָרֵעוּת" של חיים גורי, שנכתב בשלהי מלחמת העצמאות והפך לנכס צאן ברזל בתרבות השכול והזיכרון הישראלית, יש ציווי: "נזכור את כולם". ועל פי אותו מוטיב בדיוק כתב גורי בשיר אחר שלו: "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר. בצידי הדרך מוטלים מתינו, שלד הברזל שותק כמו רעי".



לנצח זכור נא את שמותינו. האמת הקשה היא שאם אתה לא בן משפחה שכולה שהיגון מכה בה בכל ימות השנה, קשה לך לזכור את כולם, גם אם אתה רוצה. אני בוגר קרבות הבלימה הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. המלחמה הותירה בי את רישומה לעד. השארתי בינות לסלעי הבזלת בגולן ובמדבריות סיני כמה חברים טובים. הגורל, ולא שום דבר אחר, הוא שהפריד בינינו. לפעמים אני נזכר בהם תוך כדי שיחה עם חבר משותף משכבר הימים, או בעלעול בדפי אלבום מצהיב. אבל כשאתה מנסה להתלות בזיכרון, אתה ומתקשה לעתים לחבר את השמות עם הפנים.



הם בסך הכל היו בני 20 בנופלם. צעירים לנצח. השנים חולפות. הקמת משפחה. לחלק מהחברים כבר יש נכדים, ואילו הם, שנותרו שם בגולן או בסיני, מה הם כבר הספיקו בחיים? עוד טרם הוציאו רישיון נהיגה. עוד טרם טסו לחו"ל. לרובם עוד לא הייתה אהבה ראשונה, בקושי הספיקו לרקום תכניות לעתיד. ההורים של רבים מהנופלים מהמלחמה ההיא כבר אינם אתנו, ואת משא הזיכרון ואת הציווי "נזכור את כולם", שהפך למוטו המרכזי של הנצחת חללי צה"ל, נושאים על כתפיהם האחים, האחיות, האלמנות, הילדים וגם אנחנו, החברים.



השורות בהר הרצל אף פעם לא מתקצרות. לדאבוננו, הן רק הולכות ומתארכות במחזוריות מצמררת. תש"ח ופעולות התגמול, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, מבצעים שזכו לשמות וכינויים שונים ומשונים, פיגועים ושלל אירועים שנכתבו בדם בדברי ימי ארצנו.



פעם הגעתי ביום הזיכרון אל הר הרצל. מה נורא המקום הזה. אלפים רבים פוקדים את הקברים, ופתאום "משפחת השכול" מקבלת ממדים מפחידים ממש. אחד מעיר ושניים מכפר. כמעט אין בית בישראל שהמכה לא נחתה עליו. ושם, אולי, זה המקום היחידי שבו אין הבדל בין ימין לשמאל, בין ה"גרבוזים" ל"שוקולדים", בין דתיים לחילוניים, בין אשכנזים למזרחיים, בין עשירים לעניים, בין טוראים לאלופים.



בחלקות הצבאיות כולם שווים בפני המוות. כולם מרכינים ראשם בפני השכול. אותה כרית של אבן, אותו טקסט מינימליסטי, אותה צביטה בלב ואותה דמעה זולגת. ביום הזיכרון ובטקסי הזיכרון אנו הופכים שוב, לכמה שעות, לאומה אחת שמתאחדת סביב כאבה.



אבל עם כל הכאב והצער, אסור שהשכול יכריע אותנו. החיים נמשכים וצריכים להמשך. יש פה דור צעיר שגדל וישנם הדורות הבאים. אך איך מתיישב השכול והצער עם החיים? "הבטחתם יונה עם עלה של זית. הבטחתם שלום בבית. הבטחתם אביב ופריחות. הבטחתם לקיים הבטחות. הבטחתם יונה.", יגידו השואלים. ואיך כל אלה משתלבים עם מציאות חיינו העגומה?



את התשובה אפשר למצוא בשירה הנפלא של דורית צמרת "והחיטה צומת שוב", שנכתב בעקבות נפילתם של 11 מבני קיבוץ בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית. אתם אינכם ולא תוכלו לשוב. השביל עם השדרה, ובשמיים עיט, אך החיטה צומחת שוב".