"כל יום הופך את ההיעדר שלו לקשה יותר"

 הכאב החד שלפת את בטנה של שרית וענונו היה חריג. היא ניסתה להתעלם והמשיכה בנסיעתה מאילת לביתה באשדוד, כששלושת ילדיה הקטנים

מנמנמים על המושב האחורי. מחשבותיה נדדו אל בנה הבכור, בן, לוחם בגדוד 13 של גולני, שעשה את דרכו לתוככי עזה במסגרת מבצע צוק איתן. לשנייה הסיטה שרית את מבטה לכיוון השעון והבחינה כי השעה הייתה 1:45 לפנות בוקר. לפתע התגבר הכאב. הוא חפן בעוצמה את אזור הרחם והתפתל כמו נחש של אש לכיוון הטבור.

שרית התכווצה על הכיסא והניחה את ידה ברכות על בטנה. ידה השנייה אחזה בהגה בחוזקה. היא הביטה באורות המתקרבים של אשדוד, לרגע לא שיערה

כי בדיוק באותן דקות הסתיימו חייו הקצרים של בנה בצורה טרגית, כאשר הנגמ"ש שבו נסע הופצץ על ידי חמאס בפאתי שכונת סג'עייה ועלה בלהבות.

“כשהגעתי הביתה אמרתי לבעלי, אילן, שיש לי תחושה שבן נמצא עמוק בלחימה", אומרת וענונו בקול רועד. “פתחתי את אפליקציית המפות בטלפון ובלי לדעת כלום שמתי את האצבע על שכונת סג'עייה ואמרתי שכאן בן נמצא. פתאום שמענו מסוקים עוברים מעל הבית. המון מסוקים, כמו באירועים חריגים.

נרדמתי רק בחמש בבוקר וקמתי אחרי שעה עם פנים רטובות מדמעות וקיבה הפוכה. כמו משוגעת פתחתי את הטלוויזיה והאינטרנט ולא היה כתוב כלום. בכיתי ללא הפסקה, ואף אחד לא הבין מה עובר עלי. אמרתי לבת שלי שאין ספק שקרה משהו לבן. הרגשתי את האובדן שלו בתוך הבטן שלי".

תשעה חודשים עברו מאז האסון שגבה את חייהם של שבעה חיילים מחטיבת גולני. ב־20 ביולי 2014 , בבוקר שבין שבת לראשון, הפכה תקרית הנגמ"ש לאחת הטרגדיות השנויות במחלוקת שידע צה"ל במהלך צוק איתן. לוחמי גדוד 13 היו אמורים להיכנס לשכונת סג'עייה בתוך נמ"רים, משוריינים כבדים שנראים כטנקים ללא צריח, אולם ברגע האחרון הוחלט כי הם ייסעו בנגמ"שים המיושנים, אף על פי שהשכונה נחשבה למעוז של חמאס.

בעודם מתקדמים בשיירה, כבה המנוע של הנגמ"ש הראשון. הטנקים שנסעו לפניהם המשיכו פנימה, ורק נגמ"ש נוסף נשאר לחיפוי. כוחות גולני נותרו לבדם בחשכה. מפקד הנגמ"ש הראשון והקשר ירדו להזעיק עזרה, כאשר נורה לפתע טיל נ"ט מכיוון מבנה סמוך ופגע ישירות בנגמ"ש התקוע. המשוריין הפך למלכודת אש. הוא המשיך לבעור במשך זמן ארוך בלי שניתן היה להתקרב אליו. רק לאחר שעות ארוכות התברר כי בתקרית נהרגו בן וענונו, דניאל פומרנץ, שון מונדשיין, שחר תעשה, אורן נוח, מקס שטיינברג ואורון שאול, שהוכרז בתחילה כנעדר.

הנגמ"ש השרוף בסג'עייה. צילום: חדשות ערוץ 2

על אף הביקורת הציבורית כלפי צה"ל, לוענונו אין כל טענה לאחראים על בנה. “התחקיר הצבאי והשאלה האם הצבא פישל או לא אינם מעניינים אותי. איך

אפשר לשפוט קצינים במהלך לחימה?", היא שואלת. “בעיני זה גורל. בן שיגע את המפקדים שלו וביקש לעלות לנגמ"ש. הייתה לו אפשרות להיכנס לנגמ"ש השני או לחכות שיתפנה מקום בנמ"ר, אבל הוא רצה להיות עם דניאל פומרנץ. אני בוחרת להאמין שבן לא יכול היה לברוח מהגורל שלו, ומנסה להתנחם בעובדה שהוא לא מת עצוב. הוא רצה להילחם בשביל האזרחים בעורף. לא היו לו חששות או פחד לפני שנהרג, כי בן לא ידע מה מחכה לו. חשוב לי לדעת שהוא לא סבל".

כיצד ייראה יום הזיכרון הראשון שלך כאם שכולה?

"אני מרגישה כמו מי מסתכלת על עצמה מבחוץ, כאילו היום הזה לא שייך לי. אני חוששת מהטקס, מהכאב שלא מפסיק להציף, ובכלל מהחיים בלי בן. כל

יום שעובר הופך את ההיעדר שלו לקשה יותר. הלוואי ויכולתי לעצור לרגע את הזמן".

חששתי מההצלחה שלו

את מסע הכומתה של בן, כחודש לפני שנהרג, זוכרת וענונו (38) כמעמד מרגש ומלא גאווה, אולם גם כאירוע מכונן מבחינתה. “כבר בהתחלה סיפר לי המ"מ שבן יקבל בטקס תעודה של חייל למופת", היא אומרת בשקט. “אומנם שמחתי, אבל זה היה גם רגע שבו נפל לי האסימון. דאגתי, כי הכל נראה לי טוב מדי. במהלך הטירונות בן היה חניך מצטיין, וכחודש לפני מסע הכומתה הוא שבר שיא במהלך תרגיל בחרמון כאשר הגיע ראשון לפסגה".

ומדוע זה רע?

“חששתי מההצלחה שלו. נכנסתי לחרדה ועלו לי סרטים בראש, שרק התגברו בסיום הטקס. בן הראה לי את הכומתה שקיבל והבחנתי שיש בה חור. שאלתי

אותו מדוע הוא מתלהב מכומתה ישנה, ובן סיפר שהיא הייתה שייכת למפקד של המ"מ שלו, שנהרג באחד המבצעים. רק את זה הייתי צריכה לשמוע. ביקשתי מבן לא לומר לי דברים כאלה, ומאותו רגע לא הייתי שקטה. כל הזמן הצטלמתי עם בן, כי בראש עברה לי מחשבה מטורפת שאני צריכה המון מזכרות ממנו. כעסתי על עצמי, אמרתי ‘לא, לא. השם ירחם', רציתי להוציא את השדים מהראש, אבל הם לא עזבו".

לאחר סיום המסלול הגיע בן לביתו לחופשה בת שלושה ימים. ביום ראשון, בשש בבוקר, יצא עם חבר לכיוון התחנה המרכזית ונסע להחזיק קו בצפון. “זו הייתה הפעם הראשונה שלא לקחתי אותו לרכבת, והפעם האחרונה שבה ראינו אותו", אומרת שרית. “נלחצתי כששמעתי שסמוך למקום שבו היה נפלה

רקטה והרגה ילד. התחושות הרעות גברו כשנמצאו גופותיהם של שלושת הנערים החטופים. הרגשתי שהמדינה עומדת בפני מלחמה קשה, אבל שכנעתי את

עצמי שאין לבן סיכוי להיות בחזית כי הוא רק סיים מסלול. אחרי שבועיים בצפון הוא ירד לשטחי הכינוס".

חייל למופת. בן וענונו ז"ל (מימין) צילום: אלבום פרטי

כדי להתגבר על החרדות ולהתרחק מהרקטות שנחתו על אשדוד, נסעה וענונו לאילת ביחד עם הוריה ושלושת ילדיה הנוספים, רון (18), מושיקו (14( וישי

(9). במהלך החופשה לא הפסיקה להתקשר לבן: “אמרתי לו שבמלחמה הזו יהיו הרבה הרוגים, אבל הוא לא פחד. ביום שבו החלה הכניסה הקרקעית, לא יכולתי לישון. בן סיפר שכתב לי מכתב. התחלתי לבכות ושאלתי אם ככה הוא נפרד ממני. הוא בכה והתנצל, ונשבע שהתקשר רק כי התגעגע".

זו הייתה השיחה האחרונה ביניכם?

“לא, בן התקשר גם בשישי, יום לפני הכניסה לעזה. הוא התייבש ורצו לחבר אותו לנוזלים. שמחתי שהוא מרגיש לא טוב, כי ידעתי שישאירו אותו בשטחי

הכינוס. זו הייתה הפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה שישנתי בלילה רגועה. למחרת, בשבת בצהריים, דיברנו בפעם האחרונה. בן סיפר לי שהם נכנסים בלילה לעזה והיה מאושר כאילו זכה בפיס. דווקא בשיחה הזו הרגשתי הקלה וגאווה והאמנתי שבן מוגן. לקראת מוצאי שבת התחושה השתנתה, ורק רציתי לקחת את הילדים ולחזור הביתה. בדרך התקשרתי לחבר של בן, והוא אמר שהחיילים צועדים עכשיו לכיוון הנגמ"שים. המילים שאמר נחרטו לי בזיכרון כי לא ידעתי מה זה נגמ"ש. בן דיבר רק על נמ"רים. לא התמקדתי בזה יותר מדי וחשבתי שמדובר בסלנג צבאי".

אגב, מה בן כתב לך במכתב?

“אין לי מושג, לא מצאנו אותו. אולי הוא לקח את המכתב איתו, ואולי בגלל שבכיתי הוא זרק אותו. חוץ מהדסקית השרופה של בן, לא מצאו חפצים אחרים.

המ"מ שלו סיפר איך במהלך הטירונות הוא הקריא לחיילים מכתב פרידה לבת זוג שכתב חלל ממבצע חומת מגן, וכולם גיחכו. רק בן לקח את המילים ללב.

הוא ביקש מהמ"מ לצלם לו את המכתב ושמר אותו בתוך החוגר. קיבלתי צילום של אותו מכתב, וזה הכי קרוב למכתב פרידה מבן".

“הבנתי שמשהו קרה"

את המילה נגמ"ש שמעה וענונו פעם נוספת שעות ספורות לאחר שבן נהרג, בעוד המדינה שטופה עדיין רק בשמועות על אסון כבד ברצועה. “גיסי העלה בבוקר סטטוס לפייסבוק וביקש להתפלל לשלום החיילים בעזה", היא מספרת. "הבנתי שמשהו קרה, אבל אף אחד לא ידע במה מדובר. בצהריים הוא סיפר לי שיש הרוגים מגדוד 13, וברגע שאמר שמדובר בתקרית עם נגמ"ש, ידעתי שהבן שלי הלך. בכיתי בהיסטריה. התקשרתי להורים שלי וצרחתי שבן מת. אף אחד לא הבין אותי, כי הרי עוד לא הגיעה שום הודעה מצה"ל. ראיתי בוואטסאפ תמונה של הנגמ"ש השרוף והבטן התכווצה לי. רצתי לחדר של בן ודיברתי אל הבגדים שלו כמו מטורפת. אמרתי ‘הכל יהיה בסדר איתך, בן, הכל יהיה בסדר', אבל בראש היו לי פלאשבקים של מסע הלוויה. חזרתי לסלון ולא הורדתי את העיניים מהדלת. ידעתי שתכף ידפקו עליה חיילים מקצין העיר".

בעוד הבית מתמלא בבני משפחה מודאגים, סיפרה אחת מהם כי בדרכה הבחינה בשלושה קצינים. שאגות השבר של שרית הרעידו את קירות המבנה. היא ברחה שוב לקומה השנייה וסגרה אחריה את דלת חדר השינה. רק לאחר דקות ארוכות הסכימה לרדת ולקבל את ההודעה הרשמית על מותו של בן. 

את יודעת מה קרה עם בן עד שנהרג?

“החברים שלו סיפרו כי הוא נלחם כדי להיכנס לעזה. בהתחלה הוא אמור היה להיות הקשר של המ"מ שלו בתוך הנמ"ר, אבל ברגע האחרון תפס את המקום אחד הקצינים. המ"מ ביקש מבן להמתין, אבל הוא נדנד לקצינים האחרים ואיים שיצעד ברגל אחרי הכוחות. אני מכירה את הבן שלי. כשהוא רוצה משהו, הוא לא מוותר. אני מניחה שבגלל שהוא היה חייל טוב, ויתרו לו".

התחקיר הצה"לי חושף משהו מהרגעים האחרונים בחייו?

“הקצין שנשאר בחיים, אוהד רויסבלט, הוא שסיפר לי שהנסיעה פנימה הייתה שמחה והחיילים שרו בנגמ"ש, למרות שכל הזמן עפו מסביבם פצמ"רים. הלוחמים לא ידעו מה מחכה להם. כשהנגמ"ש נתקע ואוהד יצא החוצה להזעיק עזרה, הוא מינה את בן לאחראי במקומו. לצערי אין מי שידע מה קרה בשניות אחר כך, כי אף אחד לא שרד כדי לספר. הכי חשוב לי לדעת שבן לא פחד ולא חשב על המוות. אני מנסה להפנים שמדובר בגורל. אם אחשוב אחרת, אשתגע. רק לפעמים, ליד הקבר של בן, אני קצת כועסת עליו ושואלת אותו ‘למה נדחפת? למה השארת אותנו ככה בלעדיך?', אבל אחר כך אני מזכירה לעצמי שהבן שלי היה גיבור".

ארבעה ילדים, לצערי 

יום ראשון השבוע היה אחד מאותם ימים נדירים שמפיחים מעט אושר באבל הכבד שעוטף את משפחת וענונו. כשהיא מלטפת בעדינות את הדסקית המפוחמת של בן, מספרת וענונו כמה היה חשוב לה שבן יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה. בן, שפספס את הבחינה באזרחות, נאלץ

לחזור עליה בעודו בטירונות. הוא ישב בחדר המורים, ושנייה לאחר שהטופס הונח בפניו, הרכין את ראשו ונרדם. כשהתעורר, הבטיח להשלים את המבחן

במועד מאוחר יותר.

“שוחחתי עם בית הספר וסיפרתי כמה חשוב לי שהתעודה הזו תהיה בבית, למרות שלא הספיק להיבחן שוב באזרחות", אומרת שרית. “לשמחתי, מנהל התיכון והמחנכת של בן לקחו את הנושא כפרויקט, וביחד עם משרד החינוך העניקו לי את התעודה, למרות שבחינה אחת חסרה. בן לא יראה את התעודה לעולם, אבל לפחות היא תהיה אצלי כמזכרת".

האבל והיגון אינם נותנים את אותותיהם בפניה הצעירים של וענונו. היא נראית כמו אחותו הגדולה של בן ולא כמו אמא שהייתה אמורה לחגוג לבכורה יום הולדת 20. היא התחתנה בטרם מלאו לה 18. בזמן שחברותיה בחרו שמלות מפוארות לנשף הסיום, היא תכננה את חגיגת החינה שלה. “מאוד אהבתי את אילן ורציתי מיד ילד", היא מחייכת. “קראנו לו בן, על שם הילד מהסרט ‘אבא גנוב'. הוא היה עם שיער בלונדיני קוצני וכולם רצו ללטף אותו".

בגיל 12 השמין בן וסירב להפצרותיו של אביו להיכנס לשגרת אימונים. “לבן היו מיליון תירוצים למה לא ללכת לחדר כושר", מספרת שרית. “כשכבר הלך, תמיד מצאתי בתיק שלו אחר כך שקית של בורקסים. רק כשקיבל את צו הגיוס הראשון, בן השתנה. הוא רצה להיות קרבי והחליט להתגייס לגולני. לא לקחנו אותו ברצינות וקראנו לו ‘יודלה', כמו השחקן השמן בסרט ‘ספיחס'. אבל בן היה עקשן. הוא הלך לחדר כושר, עשה ספינינג וכשסיים רץ בים. תוך חצי שנה הוא נראה אחרת. בן ירד יותר מ 20 קילו ונעשה שרירי".

גם כאשר נשלחו אליו זימונים ליחידות מובחרות, דבק בן בגולני. הואי צא לגיבוש של יחידת דובדבן, וכשסיים הודיע למפקדים כי הגיע רק בשביל החוויה והכושר.

חששת מהרצון שלו להיות לוחם?

“באותם ימים לא. אם כולם יוותרו על קרבי, מי יגן על המדינה? גם רון מתגייסת בקרוב לגולני כדי שתוכל להמשיך את דרכו של אחיה, אבל איתה אני לא חוששת. היא הרי לא תילחם בעזה".

איך צלחתם את החגים בלי בן?

“בפסח האחרון נסענו למרוקו, כמו שעשינו בעבר, אבל לא הרגשתי שם את בן. בכיתי ולא רציתי לשבת ליד שולחן החג. בסוף קנינו כרטיסים וחזרנו לארץ מוקדם מהמתוכנן. פה אני מקבלת מבן סימנים. הבולט מביניהם קשור לחדר שלו. בחודשים הראשונים זה היה המקום שאליו נכנסנו כדי לבכות, ובשלב מסוים רציתי להכניס לחדר חיים. ביום שבו תכננתי להוציא את המיטה, בכיתי וביקשתי מבן שייתן לי סימן שזה בסדר מבחינתו שמושיקו יישן שם במקומו.

בקושי סיימתי את המחשבה ושמעתי רעש חזק מהקומה התחתונה. רצתי לסלון וראיתי שהאגרטל הגדול התנפץ לפתע לרסיסים".

את גם חולמת על בן?

“הפעם הראשונה הייתה לפני שלושה חודשים. בחלום אילן ואני עומדים על מרפסת זכוכית של בנייןגבוה, ופתאום השמיים מתקדרים ומתמלאים בעורבים ויונים לבנות. זה היה נראה כמו בריאת העולם, ואמרתי לאילן שהמשיח כנראה עומד להגיע. ואז נפתחת הדלת מאחורינו, ובן נכנס עם חיוך ואומר שהוא הראשון להגיע. בבוקר התעוררתי בבכי. אחר כך שמעתי מהרב שפרשת השבוע המתקרבת היא פרשת בראשית. הרגשתי שבן נמצא עכשיו במקום טוב".

בזכות חלום אחר החליטה וענונו לציין שוב את ערבי שישי בביתם, כפי שנהגה לעשות בעבר. “תמיד אירחתי אנשים לקידוש, אבל מאז שבן נהרג לא הייתי מסוגלת להיות בבית ביום שישי בערב", שוב רועד קולה. “לפני שלושה חודשים, לבקשת הילדים, הסכמתי לחגוג שבת אחת. באותו לילה קרה משהו מוזר. אילן ואני חלמנו בדיוק את אותו חלום, ובו בן מסב איתנו לשולחן אבל נראה שמן כמו שהיה נער. מבחינתי זהו מסר. בן רוצה שנמשיך לציין בבית את השבת".

איך ממשיכים מכאן?

“אין לי מושג. קשה לי עדיין לקלוט שבן איננו, ולפעמים אני מדברת עליו בהווה. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני נחנקת. לא יודעת מה לענות. בדרך כלל התשובה היא ארבעה ילדים ואני מוסיפה את המילה ‘לצערי'. מי שיודע, מבין. מי שלא, לא".