אבי שאהבנו: ברית האחים בין לוחמי צוק איתן נחקקה בבשר

גם המפקד אבי היה שם אבל רק חייך מהצד, לא לקח חלק בהימור. כדי לחזק את החברות והרעות הם כרתו ברית אחים. אחד מהם, שחר ורדי, זרק לאוויר: "במידה ואחד מאיתנו לא יוצא, כולם מתחייבים להנציח את זכרו בקעקוע על הגוף". חבר אחר, ברק עינב, התלהב הרעיון. ההחלטה התקבלה בפה אחד – ואז הם נכנסו לרצועה.

אבי גרינצויג נולד בבית חולים השרון בפתח תקווה בשנת 1993. את שמו אברהם העניקו לו הוריו על שם סבו. הוא גדל והתחנך באם המושבות, בנם של חדווה וגדעון, אחיה התאום של ענבל ובן זוגה של מלורי וולטר. בחצי השנה האחרונה לפני מותו מלרי הייתה בארצות הברית בטיול שאחרי. היא חיכתה לו שם, חלמה שיבוא אליה אחרי שישתחרר, אבל לגורל תוכניות משלו. עם ההכרזה על מבצע שובו אחים החלה מלורי לארוז מזוודות, וכשהחל צוק איתן היא חזרה לארץ לאבי שלה. כמה ימים לפני שנהרג עוד הספיקה להיות איתו כמה דקות בשטח הכינוס אליו הגיעה כדי לעודד אותו. זו הייתה הפגישה הראשונה מזה חצי שנה – וגם האחרונה שלהם.
 

האהבה השנייה של אבי הייתה גיטרת הבס שלו. הוא חלם להיות כוכב רוק שחורש את במות. רגע לפני הגיוס הספיק ליהנות מאבק הכוכבים כשעלה לחמם את להקת "רד בנד" במופע ענק ברוק עצמאות בראשון לציון. חבריו מספרים כי זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלו.
 

חלם לנגן על הבמות הגדולות, אבי וגיטרת הבס. צילום: מתוך אלבום פרטי
 

כשסיים את הלימודים התגייס לחטיבת הנח"ל אליה רצה להגיע, היישר לגדוד 931 של החטיבה,  גדוד "שחם". לאחר מסלול מפרך שכלל טירונות, אימון מתקדם ופלוגת מסלול בחברון, קיבל אבי את סיכת הגדוד ועלה לפלוגה "הוותיקה", הפלוגה המבצעית של החטיבה. במהלך שירותו בגדוד יצא לקורס צלפים שאותו סיים בהצלחה רבה. לאחר שזכה לאות הצטיינות ממפקד הגדוד, סא"ל שרון אסמן, קידמו אותו מפקדיו לתפקיד הנחשק בפלוגה - הקשר של סמ"פ והסרס"פ. לימים יזכה לצל"ש על תפקודו במהלך המבצע שגדע את רצף חייו, צל"ש גבורה בצוק איתן (ראו ידיעה מצורפת). 

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הפגשנו את אלו שנשארו מהמחלקה שהתפרקה אחרי המבצע. שחר ורדי, רון אסטרין, יותם נאמן, אייזיק גכט, ברק עינב וירין הולצמן. הם היו עשרה לוחמים במחלקה, אחד נהרג ועוד שישה נפצעו. ביום שאחרי חלקם פוזרו במחלקות אחרות. חלקם השתחררו וחלקם הלכו לשיקום. סביב השולחן חזרו החברים של אבי לאותו ערב בו ישבו בפעם האחרונה ביחד כולם. "אני הכרתי את אבי לפני הצבא", מספר ברק, "בחור קליל, מצחיק ויצא שהתגייסנו ביחד לצבא. פתאום אתה רואה בן אדם אחר לגמרי. מקלילות לרצינות מדהימה. אבי היה נותן הכל מהלב. לא היה אצלו חצי. מחליף תורנויות עם כל מי שהיה טוחן".
 

"אני הכרתי את אבי אחרי שנה בצבא", אומר יותם. "בהתחלה לא היינו יחד, אחר כך התגלגלתי למחלקה הזו. מה שהכי היה בולט בו זו העזרה ההדדית. לא מתחמק מעבודה, תמיד עוזר ולא נותן לך לעשות דברים לבד".
 

"אני, למשל, הייתי חוטף הרבה שבתות", משחזר ברק, "אחד הדברים שהכי זכורים לי זה את אבי כל יום ראשון, אחרי שסגרתי שבת, עם תיק מההורים שלי מלא בצ'ופרים. אני אפילו לא יודע לספור כמה פעמים הוא החליף אותי בשמירות". 
 

"אבי היה מסוג המפקדים שנותן לי פקודה לנקות או כל דבר אחר ואחר כך מצטרף אלי ומבצע איתי את הפקודה שהוא נתן. מפקד מסוג אחר".

אבי נפל במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, בקרב בבית חאנון ב-25 ביולי. במהלך התקרית הוכרז האזור אר"ן, כלומר איזור עם אירוע רב נפגעים. אבי לקח על עצמו את משימת פינוי הפצועים. לאחר שפינה אחד מהם למקום מחסה במבנה סמוך ששימש כבית ספר פלסטיני, הוא מיהר לשוב לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים נוספים. כשניסה לפנות פצוע נוסף הוא נפגע קשות, חולץ לעבר הגבול ונפטר מפצעיו בהגיעו אל הגדר. כמה חודשים לאחר מכן סיפורו יסופר על ידי מפקד פיקוד הדרום, אלוף סמי תורג'מן, שהחליט להעניק לו צל"ש על גבורתו ופועלו. צל"ש על נפילתו בקרב בו הציל חיים של לוחמים. 
 

ירין, שהיה לצידו ברגעיו האחרונים, משחזר: "שחר ואני היינו במובלעת ליד והתחלנו לקבל בקשר קריאות על התקרית. הבנו שיש פצועים ואולי גם הרוגים ושזו תקרית קשה. כולם קפצו לשם והתחלנו לפנות פצועים. פתאום הוציאו את אבי מאחד מהמבנים על אלונקה. ראינו אותו, לא זיהינו בהתחלה שזה הוא, אבל הבנו שמי ששם גמור. לא יצא חי". 
 

חבריו של אבי מתקשים להיזכר ברגעים האחרונים לצידו, חלקם מתחרטים שלא שמו לב ליותר פרטים ברגעים הדרמטיים. חבורת צעירים שנקלעה לסיטואציה הזויה בקרב על חיים. "כמה דקות קודם לכן חטפתי כדור ברגל", מספר יותם, "פינו אותי משם והבנתי שיש אירוע קשה. אבל רק למחרת, כשהתעוררתי בבית החולים, באה אלי נציגה של הצבא ובישרה לי שאבי נהרג". 
 

"אני הייתי שם, בתוך הקרב הזה, וראיתי אותו פעם אחת", נזכר שחר. "אני זוכר שראיתי אותו אחרי שנפגע וידעתי שאין לו סיכוי לצאת מזה. הוא חזר לפנות פצוע, הוציא אותו משם חי ואז חזר לפנות עוד פצוע, נחוש כזה כמו שהכרנו אותו בשגרה. אלא שהפעם הוא לא הצליח לצאת מזה".
 

"בהתחלה היינו כעשרה - ואז התחילה התקרית", מוסיף יותם. "ביציאה עוד ראיתי אותו חי ונושם, אחר כך שהוא חזר לטפל בפצוע נוסף - הוא נהרג".

כששקע אבק המלחמה חזרו החברים של אבי ללילה ההוא בו כרתו ברית. הבדיחות השחורות התחלפו במציאות הזויה. רגע אחד הם חבורה מגובשת, נחלאווים גאים בכומתה הירוקה, ורגע אחר הם בבית העלמין, עולים אל הקבר של אבי המפקד, החבר, זה שחוזר משבת עם תיק מלא בצ'ופרים מהבית. הם חזרו לברית שכרתו והחליטו לממש את ההבטחה מהלילה האחרון בחייו – לקעקע את האות הראשונה של שמו על גופם לזכרו.

אחים לנשק, חבריו של אבי גרינצויג. צילום: אסף קליגר

וכך הם כתבו בעמוד הפייסבוק שהוקם לזכרו של אבי: "לילה לפני הכניסה ישבנו כל המחלקה בבא"ח נח"ל. לא כל כך ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, ניסינו לשמור על אווירה טובה וצחוקים. הגענו למצב שאנחנו מהמרים בינינו מי הולך למות ראשון. כמובן שזה היה נטו בשביל הצחוקים והאווירה. אחרי זה התחלנו לדבר ברצינות ואמרנו לעצמנו שמי שנופל כולם עושים קעקוע לזכרו, סוג של 'הבטחה' באוויר, שקיבלה משמעות רצינית אחרי המלחמה". 
 

ברק: "ישבנו כולנו, כל המחלקה בשטח הכינוס. ודיברנו. אחרי דקות ארוכות של הומור שחור וצחוקים אמרנו 'בואו נדבר רגע ת'כלס'. מה שנקרא דקה של רצינות. אם אחד מאיתנו נופל - אנחנו כולנו עושים קעקוע. היה רעיון להנציח בקעקוע את שם הפלוגה, והיה גם רעיון ביזארי לקעקע את הפרח של יזכור, דם המכבים. אבל בסוף, כשהגענו למקעקע, כולנו הסכמנו על דבר אחד, על האות A, להנציח את זכרו של אבי". 
 

כשיצאו מהמקעקע הם צילמו בטלפונים את התוצאה, יצרו קולאז' והעלו לפייסבוק. את המחווה המרגשת הם חתמו במשפט: "אבי, זה בשבילך אח שלנו לנצח. אתה איתנו לתמיד. אוהבים ומתגעגעים".
 

בני המשפחה, איך לא, התרגשו מאוד מהמחווה המכובדת. גם החברים הלוחמים. אחרי הכל, כולם קיימו את הברית שכרתו 24 שעות לפני שחייהם השתנו מקצה לקצה, לפני שהפכו מלוחמים צעירים לחבר'ה בוגרים שסוחבים אחריהם את הפצע של צוק איתן. אותו פצע שגורם לאחד מהם להדחיק ולא לזכור כלום, ולאחד מהם לבכות שהוא שומע ברדיו שיר שאבי אהב. בליבם הם תמיד יזכרו את אבי המחייך, המפקד שנותן פקודה וגם מבצע אותה, אבי שחזר שוב ושוב לשטח להוציא פצועים - ובאחת הפעמים לא חזר בחיים. על גופם אבי ילך איתם לנצח. אצל אחד הוא על הזרוע, אצל האחר על הרגל, על הכתף ואפילו על הבטן. את זכרו הם חרטו בעיפרון חשמלי שחור, בכאב הצריבה שלא ירפה לעולם וילך איתם עד יומם האחרון.

חודשיים לאחר צוק איתן התכנסה ועדה מיוחדת לבחינת ההמלצות להענקת צל"שים ללוחמי המבצע. גם סיפור הגבורה של אבי גרינצויג ז"ל היה מונח על שולחן מקבלי ההחלטות. בסופו של דבר הוחלט להעניק לו את צל"ש מפקד פיקוד הדרום על דבקות במשימה וחתירה לניצחון, על אחריות ורעות.

בי וחבריו לצבא. תמונה: אלבום פרטי
 

בכתב הצ"לש שהוענק למשפחתו נכתב: "ביום שישי, כ"ח בתמוז התשע"ד ‏‏(25 ביולי 2014), במהלך מערכת צוק איתן, תקפה חטיבת הנח"ל מתחם של מנהרות טרור בתוך ‏העיירה בית חנון בסמוך לעיר עזה. הפלוגה המבצעית של גדוד שחם, שבה מילא סמל ראשון אבי ‏‏(אברהם) גרינצויג, זכרו לברכה תפקיד קַשָּר של סגן מפקד הפלוגה, הונחתה לפתוח פרצה. במהלך ‏ההכנות, נורה אל הכוח טיל נגד טנקים, לוחם אחד נהרג ושניים אחרים נפצעו.

מיד לאחר מכן נפתחה אש ‏מקלעים והושלכו רימוני רסס אל שאר הלוחמים. באותה עת שהה סמל ראשון אבי עם ‏סגן מפקד הפלוגה במבנה סמוך. סמל ראשון אבי שמע את קולות הנפץ והירי ‏ומיהר להגיע למקום. בהגיעו לנקודת האירוע ראה לוחם נוסף ובכוחות ‏משותפים הם החלו לפנות את הפצועים - והכל תחת אש".
 

אבי, כאמור, חזר פעם אחר פעם לפנות פצועים תחת אש כבדה - ובאחת הפעמים נפגע מאש מחבלים. לאחר שפונה אל גדר הביטחון בין רצועת עזה לשטח ישראל, נפטר מפצעיו.