אצלנו בחצרוני: דוד חצרוני לא מבין למה אנחנו נטפלים לבן שלו

 דוד חצרוני לא מתרגש. ממרום גילו אפילו הסערה העדתית והגזענית שבנו, אמיר חצרוני, עורר ושהטריפה את כל המדינה לא הוציאה אותו משיווי משקל. ״אמרתי לו שלא ידאג, כל הרכוש המשפחתי שייך לו, אני כבר בן 85, יש לי רק בן אחד, אמיר, אין לי נכדים, הכל עומד לרשותו, אם יפטרו אותו, נמכור את אחת הדירות שלנו כדי שיהיה לו איך לחיות, אם יפטרו אותו עוד פעם, נמכור עוד דירה״.

אז אתה למעשה הגב הכלכלי של ההערות האלה. הודות לרכוש שלך אמיר לא חושש להתבטא בצורה שבה הוא מתבטא.
״אני לא גב כלכלי, מה יש לי, בסך הכל כמה דירות? אמרתי לאמיר שאני לא עשיתי את מה שרציתי לעשות, החלום שלי היה לחיות בתוך יער כמו בסרט 'בית קטן בערבה' ולא עשיתי את זה, ועכשיו, כשאני בסוף חיי, כמה נשאר לי לחיות, שנה, שנתיים, אני מבין שהדבר הכי חשוב הוא להיות שלם עם עצמך. אני ויתרתי, שרדתי כי הייתי מחובר, אם לא הייתי מחובר לא הייתה לי פרנסה ופנסיה, אבל במבט לאחור אני מבין שלא עשיתי את מה שרציתי, אני רוצה שהבן שלי לא יוותר. אני לא הייתי שלם עם עצמי, אני רוצה שהבן שלי יהיה שלם עם עצמו״.

להגיד לאמירה בוזגלו ששום דבר לא היה קורה אם ההורים שלה היו נשארים במרוקו ונרקבים שם, זה מה שנקרא להיות שלם עם עצמך?

״אני מקנא במי שעושה ואומר את מה שהוא רוצה. זה שטויות, היום כל אחד פותח את הפה. מרוקאים מעניינים את הסבתא של אמיר, הבעיה היא שיש נושאים שקיבלו כאן קדושה, הם קדושים וחס וחלילה אסור לגעת בהם. צה״ל זה קדוש, השד העדתי קדוש, אסור לך לגעת בשד העדתי אפילו שאין שד עדתי ואין בטיח, זה שטויות במיץ עגבניות. מי שמחובר מרוויח בלי קשר לעדה. הם לא היו מחוברים, היו אז מחוברים אחרים, אחר כך חיברו אותם עם הוועדים הגדולים. לא הפלו אותם ולא בטיח, זה שטויות. רק חבל לי שאמיר נכנס לזה, בסוף עוד איזה פסיכי עלול לדחוף לו מכות.

״הוא לא שונא מזרחים וזה מעניין אותו כקליפת השום. אותי זה הצחיק, לא האמנתי שתתפתח מזה כזאת דה לגיטימציה. אני מרגיש כמו חוני המעגל שהתעורר אחרי 70 שנה. הפסיכולוגיה של ההמונים השתנתה בצורה מחרידה, חוש ההומור שהיה דבר מאוד שכיח נעלם ובמקומו באה רצינות תהומית מטופשת, אנשים נהיו אידיוטים וטיפשים״.

מה מצחיק במה שאמיר חצרוני אמר לאמירה בוזגלו?

״תראי, אני חי בין המזרחים, יש לנו נכס בדרום תל אביב שנשאר לי מהורי ואולי נבנה שם משהו, אני מסתובב שם הרבה בין המזרחים, אני בתוכם, הם מברכים אותי, אני מברך אותם, הם אומרים לי סמאללה סמאללה סמאללה, אני לא יודע אם זה שייך למרוקאים או שזה חלק מקיבוץ הגלויות, אני אומר להם חמסה חמסה חמסה, וליתר ביטחון אני אומר ביידיש את המילים נגד עין הרע, והם מוסיפים גם שלוש יריקות וטופחים על עץ, והם מנשקים לי את היד כי בעיניהם אני גדול בתורה. אני מסתדר איתם. נוח לי איתם. אלה חברי, אני נותן בהם יותר אמון מאשר באחרים, אני מדבר איתם בשפה שלהם וקצת מקנטר אותם, לפעמים זה מתקבל ברוח טובה. פעם אחת הייתה לי פליטת פה על המרן, וזה לא התקבל יפה, אבל גם אשכנזים לא אוהבים שפוגעים ברבנים שלהם. עדות המזרח הן ברובן מסורתיים ויש להם רגישות במה שקשור למסורת, אבל אצל אשכנזים זה אותו דבר״.

מי שרוצה להתמרמר

החברים המזרחים שלך הבינו את חוש ההומור?

״הם לא לקחו ללב את מה שהוא אמר, יש כמה שכן היה אכפת להם, אבל הם אמרו זה רק הבן מדבר ככה, האבא דווקא בסדר. אני לא מבין מה יש להיעלב. לאשכנזים לא קראו ׳סבון׳? את יודעת למה? בגלל שאמרו שעשו מהגופות שלהם סבון״.

וגם זה מצחיק?

״למה אתם לוקחים את זה כל כך ברצינות ולא עם חיוך? יהודי פולין לא היו במשחק של הסבון, רובם ניצלו במלחמה על ידי כך שהם התחבאו אצל נוצרים וכשהם באו לארץ חלק גדול מהם התחפש לפלמ״חניקים, גידלו שפמים, עשו שרירים והזכירו שיש להם דוד בעין שמר ודודה בתל עדשים והם נמנעו מלהזכיר את השואה. בתוך משפחתי היו נישואים עם כאלה. אותם לא כינינו ׳סבון׳. הפליטה שנשארה, יוצאי אושוויץ, הם לא התרגשו כשקראו להם ׳סבון׳, הם היו מחוסנים, לחיסון שהם קיבלו באושוויץ לא היה תחליף, לכן הם לא התרגשו מסבון לא סבון. זה מגוחך. כל העסק מגוחך. אם הייתי ניצול שואה הייתי חושב שמי שאמר את זה הוא אידיוט, אולי לא הייתי צוחק, אבל לא הייתי נעלב״.

יכול להיות שבסופו של דבר אתם, השבט הלבן, שנאתם את האחרים, את המזרחים, את ניצולי השואה, התנשאתם עליהם, וזה חלחל הלאה, עד היום.
״חשבנו שאנחנו אמיצים, גיבורים, פלמ״חניקים, ההיסטוריה שלימדו אותנו הייתה שהיהודים בשואה הלכו כצאן לטבח ואנחנו דור ההמשך של המכבים עם שירים מלהיבים והנה שמנו פצצה פה ושם. ברחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד הייתה חקוקה כתובת ׳האל אשר יצר ברזל לא רצה בעבדים׳. לימדו את זה בבית הספר. אנחנו לא עבדים, אנחנו לא הולכים כצאן לטבח, לא הבנו למה ניצולי השואה הם לא כמונו, למה הם לא התקוממו. אנחנו לא היינו הולכים כמו צאן לטבח, אבל בקרבות בלטרון רוב הגיבורים היו דווקא ניצולי שואה ולא האריק שרונים״.

ניצולי השואה הלכו כצאן לטבח, המזרחים היו פרימיטיביים בעיניכם, זאת התשתית שעליה בניתם את המדינה.

״לא, לא, את זה ממציאים מי שרוצים להתמרמר, אז שיהיה להם לבריאות. מי שדוחף את התזה הזאת נהנה מזה. ש״ס למשל לא הייתה יכולה להתקיים בלי זה. לא חשבנו שהמזרחים פרימיטיביים, אבל לפני הרבה שנים הייתי חבר בצוות שבדק את מצב המושבים. המזרחים בארצות מוצאם, לא הייתה להם מערכת חשיבה שמקובלת בתנועת ההתיישבות בארץ וקיבלנו עקומות של הבדלים עצומים במושבים של המזרחים שהיו פחות משגשגים, אם כי לא בדקנו את הבעייתיות על פי מוצא, זה לא עניין אותנו, ודווקא היום ערך הבתים במושבים בהרי ירושלים עולה והעקומה הכלכלית השתנתה״.

יש טעם לדבר על עדתיות, כשיש כל כך הרבה נישואים בין כל העדות?

״במשפחתי יש כמה נישואים מעורבים שלא הצליחו. בחיי נישואים חשוב שיהיה רקע משותף, זה משפיע על צורת החשיבה, יש שאיפות משותפות. וכשאין את זה, כשמגיעים מצורת חשיבה שונה, זה לא מצליח״.

כך הפסדנו מיליונים

התפוח, מסתבר, נפל ממש על יד העץ. לדוד חצרוני, אביו של אמיר חצרוני, דעות דומות לאלה של בנו. קצת רקע: הוא מלח הארץ, אדם אמיד, יש לו כמה נכסים בתל אביב ווילה בכרמי יוסף שבנה במו ידיו, ״אפילו לא לקחתי קבלן. אני הייתי שם כל יום ובניתי אבן על אבן״. הוא ממייסדי שייטת 13 ומראשוני הלוחמים של חיל הים. בתחילת שנות ה־70 הוא היה מנהל המינהל האזרחי במרחב שלמה ואיש עסקים שעבד בפרס ובאפריקה. הוא נמוך קומה ורזה, נמרץ מאוד, גר לבדו במרכז תל אביב בדירה צנועה מרוהטת ברהיטי שנות ה־60, אשתו, סימה, נפטרה לפני כשלוש שנים.

למרות עושרו היחסי הוא חי בצניעות רבה, ״אני צריך רק 3,000 שקלים בחודש, אני קמצן וחסכן, יש לי סטארט־אפ שהמצאתי בעצמי, קניות בשוק הכרמל ביום שישי בשלוש בצהריים. אני הולך לשוק, קילו עגבנייה אני קונה בשקל במקום ב־8 שקלים. בגדים אני לא קונה, אני שונא בתי מלון ומסעדות, לפני כמה זמן לקחתי את אמיר למסעדה כדי שיאכל משהו, הוא כל כך רזה, אבל אני לא אכלתי כלום, את המכונית מכרתי לפני כמה שנים, איך סבלתי מהרכב, אתה צריך לשלם ביטוח ולחפש חניה, טוב שהשתחררתי מזה, אנשים עבדים לרכב, שייקחו מונית וגמרנו, היום אני הולך ברגל ונוסע באוטובוס ומשלם חצי מחיר הנחה של קשישים. הפעם האחרונה שביקרתי בחוץ לארץ הייתה לפני 40 שנה, בארצות הברית מעולם לא הייתי, טיולים זה בזבוז זמן. כמו אצל כל הקמצנים גם אצלי הכסף מצטבר, ככה זה אצל הפולנים, הקמצנות אצלנו בגנים".

חצרוני עלה לארץ עם משפחתו בגיל 3 מפולין, ״אם הייתה לנו אפשרות להגר לאמריקה, היינו עושים את זה, אבל ארצות הברית הייתה סגורה". מאז לא ביקר בפולין, ״יש לי מספיק דמיון, אני לא צריך לראות את זה במו עיני״, הוא אומר. המשפחה גרה בחדר אחד צפוף, ״ושלא יתחילו לבכות לי כל אלה מהמעברות״.

אביו מכר עצים להסקה. רק חוסר מזל הפריד בינם לבין הכסף הגדול. אביו שכר משרד בבניין שעל חורבותיו נבנו מגדלי רובינשטיין בתל אביב. הבניין היה שייך לגרמני תושב הארץ. אביו של חצרוני התכוון לרכוש ממנו את הבניין כולו ואף נערך ביניהם חוזה מכירה. בטרם הספיק חצרוני לחתום על החוזה הבריטים גירשו את הגרמני מהארץ ומשפחת חצרוני נשארה עם חוזה לא חתום. ״אחרי מלחמת השחרור הוזמנתי לאדם שטיפל בנכסי הנפקדים, הוא שכנע אותי לוותר על המגרש, אמר לי קח לירה, לך תקנה גלידה ויטמן לחברה שלך ויאללה רוץ הביתה. את המגרש העבירו ליהודי עם כסף וקשרים, ואני נשארתי עם לירה אחת במקום עשרות מיליונים".

אגדות גדולות מאמת

לא צריך לרחם על חצרוני, הוא הסתדר יפה בחיים. ״הוריה של סימה, אשתי, באו מבלגיה עם הרבה כסף, הקימו כאן מפעל לציפוי חוטי חשמל בפלסטיק וקנו פרדס שלפני כמה שנים מכרתי וקניתי במקומו דירה בתל אביב״.

כשהיה בן 17 התגייס לפלמ״ח, היה בגליל עם המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ובאחת החופשות, בקיץ של 48', פגש בתל אביב בלובי של מלון סן רמו את אהרון בן יוסף שהיה ידוע בכינוי ״אסקימו״. בן יוסף הקים את יחידת הקומנדו הימי והציע לחצרוני להצטרף אליו. ״לא אהבתי במיוחד ים, נהגתי לשחות מחוף ירושלים לחוף פרישמן, היום אני מטייל על הטיילת, אף פעם לא הייתי יורד ים שאוהב את הים, אבל אסקימו הלהיב אותנו, הוא אמר שזו תהיה יחידה מיוחדת של חבלה ימית אז הסכמתי להצטרף״. בשבועות הראשונים התאמנו בנמל יפו, אחר כך עברו לקיסריה. ״היה שם על החוף מבנה נטוש של דייגים, זה היה הבסיס. שחינו המון ושטנו בסירות מרחקים די גדולים ועשינו הרבה אימוני ריצה. כל החיילים הסתובבו בגאווה רבה, רק אני ידעתי שאין מה להתגאות, כי רוב הזמן שיחקנו פינג פונג שולחן, אבל ככה זה ביחידות כאלה, האגדות לפעמים גדולות מהאמת״.

האגדה הסתיימה עבור חצרוני כשיצא לחופשה ללא רשות. ״כמה חיילים ביחידה היו מושבניקים ויצאו הביתה לחופשת אסיף בלי רשות, הצטרפתי אליהם, כשחזרנו לבסיס כולנו עפנו״. חצרוני עבר לשרת ביחידה קטנה של לוחמי סירות שנקראה השייטת הקטנה. ״השטנו אנשי מודיעין למשימות בביירות. הם היו מחופשים לערבים, הורדנו אותם במרחק רב מהחוף, חיכינו עד שהם סיימו את המשימה, ואז החזרנו אותם לתל אביב, עוד לפני שאהוד ברק הגיע לביירות עם כל הסיפורים שלו, אני כבר הייתי שם״. בין חבריו ליחידה, הוא אומר, היו שניים שהיו אחר כך מפקדי חיל הים - שלמה אראל, ״שהיה הסקיפר שלי״, ובנימין תלם, ״הוא היה יקה פוץ״.

הסתדר יפה בחיים. חצרוני האב. צילום: רענן כהן

כשהשתחרר מהצבא עבד במשרד החקלאות, למד כלכלה וסטטיסטיקה בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית והצטרף לתנועה הקומוניסטית של משה סנה, אביו של אפרים סנה. במשרד החקלאות לא אהבו את הקומוניסט הצעיר וקראו לו לבירור, ״אז קיבלו לעבודה רק את המיינסטרים״. נזכר חצרוני. משם עבר לעבוד במינהל האזרחי מרחב שלמה שפיקח על סיני, בתחילה כמתכנן, אחר כך כראש המינהל. ״קיווינו שאפשר יהיה ליישב בסיני אלפי יהודים, שארם א־שייח' הייתה אמורה להיות עיר, נואיבה כפר חקלאי, דהב אתר תיירות, ובא־טור רצינו להקים כפר דייגים. שפכנו שם מיליונים, כסף טוב הלך על הכביש לסנטה קתרינה ועל הכביש לאורך החוף, אבל אני תיארתי לעצמי שלא יבואו הרבה מתיישבים יהודים לסיני. ישראלים ילכו למקומות עם מניע כלכלי, כמו יהודה ושומרון, ולא למקומות שאין בהם רווח כלכלי. טוב שיצאנו מסיני, לא היה לזה עתיד״.

על תקשורת והתאבדות

בתחילת שנות ה־70 יצא לדרך עצמאית, היה יועץ מטעם חברה הולנדית בפרויקטים של מים בפרס ובניגריה. כסף הוא נושא שיחה חביב על חצרוני. ״כסף בעיני הוא לא מטרה אלא אמצעי להגשים חלומות. אם כי אני מייחס חשיבות עצומה לכוח הכלכלי, יש לזה משקל רב שלפעמים מוסתר ומקושט עם כל מיני וילונות. אפילו חוק השבות קשור לכסף. מנגנונים עצומים מתפרנסים מחוק השבות, ויש אינטרס עצום שהדבר הזה לא ייעלם. גם אם יש רק שני עולים עושים להם מסיבה ומניפים דגלים, מפני שכל מי שעוסק בעלייה מבין ששינוי חוק השבות ינסר את הענף שממנו חיים אנשים רבים. הם מרגישים איום כשמישהו מטיל ספק באידיאולוגיה של חוק השבות, מפני שהמשמעות של זה היא הטלת איום על פרנסתם, ולאיים על אנשים בפרנסה זה דבר מסוכן״.

אתה מסכים עם אמיר שאמר שאנשי המחאה שמחו נגד יוקר המחיה הם פרזיטים?

״אני גר סמוך לשדרות רוטשילד, ראיתי את התפתחות המחאה, ביקרתי שם יום-יום ונתתי משקל רב יותר לאנשים ולאופיים מאשר לאידיאולוגיה. היו שם אנשים עם מטרה, חלקם הגיעו לכנסת, היה במחאה אלמנט שרצה להביא אותם לאנשהו״.

כשמשה סילמן התאבד, אמיר כתב: ייתכן שנפטרנו מפרזיט.

״לא שאלתי אותו על כך, אבל אני לא התרגשתי מהאמירה הזאת״.

כבעל נכסים, מה אתה חושב על יוקר הדיור?

״הייתי לפני כמה שבועות בלוד, הסתובבתי קצת בעיר, ראיתי בתים דומים לאלה שבתל אביב אבל עולים חמישית מחיר. כשאתה רוצה לגור על יד היכל התרבות ובקרב אוכלוסייה מסוימת, אתה משלם מחיר. כלכלה זו פסיכולוגיה יותר מאשר כסף״.

אחד הנכסים הגדולים שלכם נמצא בדרום תל אביב, בלב אוכלוסייה של מהגרי עבודה, שעליה אמיר אמר שהיא נחוצה כמו קדחת העופות.

״הם יישארו כאן, גם אם יסלקו עוד אלף יישארו 50 אלף. מישהו הרי צריך לתת שירותים לגברות הנחמדות, פעם עשו את זה הפלסטינים, היום עושים את זה הסודנים והאריתריאים. דרום תל אביב, איפה שהנכס שלי נמצא, היא דוגמית של מדינת ישראל. יש שם הרבה משתפי פעולה פלסטינים, יש משקיעים, בעיקר מעדות המזרח, אנשים שצברו כסף, ובתוקף זה שהם לא למדו בבתי ספר תיכוניים הם עבדו בבניין והפכו למין קבלנים וקבוצות רכישה גם הן בעיקר מעדות המזרח, אשכנזים לא נכנסים לזה מפני שזה בדרך כלל מתארגן על בסיס משפחתי, ויש שם סודנים ואריתריאים ופיליפינים וסטודנטים ויהודים מהפריפריה, והכל בתהליך של בנייה והריסה״.

עזבו את הוויכוח על אשכנזים ומזרחים, אומר חצרוני האב, הבעיה הגדולה היא התקשורת שמנפחת את הדברים ורואה הכל בצורה מעוותת, ״עם שקריות וצביעות והתחסדות. אמיר מעמיד אנשים מול הראי, ואנשים לא אוהבים לראות את עצמם, מפני שרוב בני האדם חיים בתיאטרון. הוא בסך הכל מוציא את האוויר מהבלונים, זה הובי לא כל כך נחמד, יש לזה מחיר, הוא משלם על זה מחיר, אבל איפה התקשורת? למה גם אתם עושים לו דה לגיטימציה? אחד הדברים שחרו לי זה גם מה שאתם עשיתם למשה קצב, סוף-סוף אחד צמח מהמעברה, מלוס אנג'לס, ככה קראו פעם בצחוק לקריית מלאכי, ואז אתם מתנפלים עליו״.

במהלך הצמיחה הוא היה עבריין מין.

״הוא בסך הכל עשה את מה שעשו קודמיו״.

למעלה מ־80 שנה אתה גר בישראל, כואב לך שאמיר רוצה לעזוב את המדינה?

״אמרתי לו שאני משחרר אותו. אני לא צריך שהוא יטפל בי, כשאהיה חולה אתאבד, אני לא רוצה להמשיך לחיות בצורה לא טובה. אמרתי לו שלא ידאג לי, אני כבר אדאג לעצמי. אשמח מאוד אם הוא ימצא את אושרו במקום אחר. כמה עוד נשאר לי לחיות, שנה, שנתיים, הוא לא צריך לשנות את התוכניות שלו בשביל זה. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, אפילו לא לי״.