לא בבית ספרנו: איך הפך תיק החינוך לפרס ניחומים קואליציוני? דעה

מבוכה. אין דרך אחרת להגדיר את המו״מ הקואליציוני שהגיע בעקבות הבחירות שהונחתו עלינו עם מותה של הממשלה הקודמת. כל מפלגה באה, דרשה תיקים, הביעה חשקים, ורק תיק החינוך, זה שכולם מספרים כמה הוא חשוב, נותר בחוץ.

נכון לראשית השבוע, נפתלי בנט הואיל לוותר על תיק החוץ ולקבל את החינוך. אותו משרד שהיה המגרש הפרטי של המפד״ל, הגלגול המוקדם של הבית היהודי.

בנט הוא לא העניין פה. היו לפניו ויהיו עוד הרבה אחריו. העניין האמיתי הוא בשאלה כיצד קרה שדווקא אצל עם הספר נושא החינוך מתפספס בגדול.

המחיר כבד ויש הורים שלא מוכנים יותר להרפתקאות מיותרות שעוברים ילדיהם בגלל הטלטלות במשרד. כך נולדה היוזמה של ״פורום ועדי ההורים היישוביים״, שבו שותפים כ־80 יושבי ראש ועדי הורים מרחבי הארץ. אנשי הפורום קוראים לאזרחי ישראל לפנות במייל אל ראש הממשלה. המכתב כבר מוכן, כותרתו היא ״חינוך זה לא פיצוי״. כל מה שצריך זה ללחוץ ״שלח״.

״בימים אלה זקוקה מערכת החינוך ליציבות״, נרשם שם. ״תהליכי שינוי בחינוך אורכים זמן. ספינה כזו לא ניתנת לניווט כשהזמן הממוצע לכהונת הקברניט עומד על פחות משנתיים. לפיכך, חשוב להשלים את המהלך שאושר על ידי ממשלתך הקודמת ולהקים מועצת חינוך שתבטיח רצף ביישום ההחלטות. כמו כן, יש למנות לתפקיד השר/ה דמות שהחינוך זורם בעורקיה״.

במקביל, שלשום ארגנו אנשי הפורום, בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, כנס סביב השאלה הבוערת: ״מינוי שר החינוך: מקצועי או פוליטי? כנס בנושא זהות שר החינוך הבא״.

״שר חינוך לא צריך להיות מינוי מקצועי״, אומר הח״כ הטרי, פרופ' מנואל טרכטנברג, ״הוא צריך להיות שר בכיר ומוכשר. חובה להעלות את קרנו של התיק, חובה לשתף פעולה עם כל הגורמים שהחינוך חשוב להם״.

גם לח״כ גילה גמליאל יש תובנות: ״בטווח הארוך, תהליכי שינוי לוקחים זמן. צריך להקים מועצה לחינוך, גוף מקצועי מייעץ עם חזון ואופק חינוכי, לא פוליטי. היא תנהל שיח בין כל הגורמים בציפייה לתוצאות בעוד עשור מהיום״.

פרופ' מנואל טרכטנברג. צילום: קובי קנטור
 

אם ההבנה חוצה מחנות פוליטיים, איך יצא שדווקא תיק החינוך הוא דחוי? פרופ' יורם הרפז, מומחה למינהל מערכות חינוך מהמכללה האקדמית בית ברל, מבקש להסתכל קודם כל על נושא היציבות. ״החינוך חייב את זה, אחרת המורים, המנהלים והמפקחים לא יודעים מה רוצים מהם״, הוא אומר. ״בישראל אין יציבות ולכן אנשי ההוראה והחינוך פיתחו מנטליות שקוראים לה 'גם זה יעבור'. כאשר המורים נדרשים על ידי כל שר לעשות משהו, הם אומרים: נעשה קולות כאילו אנחנו באמת מפתחים תודעה יהודית, או למידה משמעותית״. 

במרוצת שלושת העשורים האחרונים, ממוצע זמן הכהונה של שרי החינוך בישראל לא מחמיא ועומד על כשנתיים. ״שר החינוך היום מעסיק 140 אלף עובדי חינוך והוראה - מורים וגננות - שלא לוקחים ברצינות את משרד החינוך״, טוען הרפז. ״שר החינוך בעיניהם הוא במקרה הטוב בדיחה, ובמקרה הפחות טוב מפריע להם לעבוד. בגלל מדיניות החינוך המתחלפת, שרי החינוך גמרו את עניין החינוך בישראל״.

קובי שטיינברג מארגון ההורים הארצי ואב לשלושה במערכת החינוך שותף לתסכול: ״אנחנו חווים את חילופי השלטון במדינה, ובתוך כך את חילופי השרים, כגורם מכשיל בקידום מערכת החינוך. צריך בין היתר להמשיך ולקדם את נושא הורדת הצפיפות בכיתות ואת התקצוב הדיפרנציאלי לפריפריה״.

הרפז: ״כששואלים את הפינים למה מערכת החינוך שלהם כל כך מוצלחת, הם אומרים ש-45 שנה הם עושים את אותה רפורמה. כשהשמרנים באנגליה בראשות קמרון החליפו את הלייבור בראשות בלייר, הם המשיכו את המדיניות ששמה דגש על קוריקולום לאומי ועל עוד כמה דברים שהולכים לאורך כל הדרך. כאשר אובמה החליף את בוש הבן, הוא המשיך במדיניות החינוך שלו, 'אף ילד לא נשאר מאחור'. הוא רק נתן לה שם חדש, קרא לה 'המרוץ לצמרת'. הוא המשיך את המדיניות מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך להטריף את ההורים, המורים והתלמידים״.

טעימה מהנעשה אצלנו: גדעון סער ראה בשיפור המיקום של ישראל במבחנים הבינלאומיים משאת נפש; יולי תמיר באה עם אופק חדש ואופק פדגוגי, לימור לבנת טלטלה את המערכת על ידי ועדת דוברת, ועד היום רבים לא מבינים מה ביקשה לעשות. יוסי שריד ושולמית אלוני התקוטטו עם ש״ס, ואילו שי פירון הכשיר את עצמו כל חייו לתפקיד. מספר הרפורמות שביצע בשנה ושמונה חודשים עולה על כל הרפורמות של כל השרים יחד. הוא הספיק לעשות המון, אבל לא סיים שום דבר בשל הקדמת הבחירות.

הרפז: "מה שמאפיין אותנו זה היעדר תרבות דמוקרטית. יש דמוקרטיה אבל אין הפנמה עמוקה של המשמעות של דמוקרטיה. כל שר חינוך מוחק את האג׳נדה של השר שקדם לו ומנסה להנציח את שמו על ידי אג׳נדה משלו. מחצית משרי החינוך בישראל לא ראו בחינוך את הייעוד שלהם. הם ראו במשרד את המסלול לראשות הממשלה, עם שלב ביניים באיזה משרד מכובד אחר. הם חייבים לעשות משהו שיזכה אותם בהצלחה מהירה וימתג אותם. הם מוחקים את כל מה שהיה לפניהם ורוצים להטביע חותם כדי לזכות בפופולריות. נפגשתי לא מזמן עם שר החינוך של ניו זילנד. בחור צעיר, חתיך ועשיר. תשע שנים הוא בתפקיד. הוא אמר לי: 'תשע שנים הכנו תוכניות, עכשיו נתחיל לבצע אותן'״.

כל אלה סיבות על פני השטח. מדוע בכל זאת מדינת ישראל נעדרת מדיניות חינוך, ולמה כל העסק נראה כמו אלתור אחד גדול? על פי הרפז, הסיבה היא שאין דבר כזה חברה ישראלית. "מה יש לנו? ארבעה שבטים שלכל אחד מהם יש תרבות אחרת והשקפת עולם אחרת לגמרי״, הרפז מסביר. "11% חרדים שיש להם מערכת חינוך משלהם בחדרים, כוללים וישיבות. לצדה יש את החברה הדתית-לאומית שמעוגנת בחוק. חמ״ד זה חינוך ממלכתי-דתי שהוא מערכת חינוך בפני עצמה. לצד זה קיימים 20% של ערבים, שהם עולם משלהם. הם כפופים למערכת החינוך הממלכתית, אבל זו תרבות בפני עצמה, עם מטרות ורצונות משלה. המחנה הרביעי הוא המחנה החילוני. קשה ליצור במדינת ישראל מדיניות חינוך אחידה משום שמדיניות החינוך משקפת את החלומות של החברה. לחברה הישראלית אין חזון או חלום אחד משותף. הפתרון הוא לפרק את משרד החינוך לארבעה משרדים. יהיה שר חינוך, תהיה תוכנית ליבה. המשרד יהפוך לקונפדרציה של ארבעה משרדים עם אוטונומיה, אבל לא חופש מוחלט. לדעתי, כל מגזר חברתי יוכל לעצב לעצמו מדיניות חינוך אחידה שלא תשתנה״.

"בחינוך אין הישגים נראים לעין. זה לא שר ביטחון שיכול לעשות מלחמה ושלום. זה לא שר תחבורה שיכול לבנות מנהרה וגשר. דבר שני, התהליכים בחינוך מאוד אטיים. אם תתחיל תוכנית חדשה במתמטיקה, את ההישגים יראו בעוד שש שנים ומי שירוויח מזה הוא השר הממזר שיבוא אחריך. דבר שלישי, בגלל שישראל עשויה מארבעה שבטים, כל מטרה שתציג מיד תעורר התנגדות של השבטים האחרים. סיבה רביעית -משרד החינוך הוא משרד ללא תקציב פנוי. 90% מהתקציב הולך למשכורות של מורים. הדבר החמישי - אתה לא רוצה שידבק בך דימוי של חינוך מת, של איש רוח שמתעסק בדברים לא מעשיים״.

ישראל אליסף, אב לארבעה ילדים, מרכז תחום הגנים בפורום ועדי ההורים היישוביים, מבקש לסכם ולהזכיר שחינוך זו אידיאולוגיה. "אם מישהו רוצה להיות שר חינוך", הוא אומר, "זה צריך להיות לו בדם. מי שלא שם, לא יצליח. יתרה מזאת, במערכת השלטונית הנוכחית, לוקח לשר שנה שלמה להבין את המערכת, חצי שנה להתחיל לבנות רפורמות, עוד חצי שנה והכל נפסק, הולכים לבחירות. המורים הופכים ציניקנים. כולם עייפים ואף אחד לא רוצה לשתף פעולה. כל שר בא עם יוזמה מפוצצת חדשה, המורים צריכים להסתגל לזה, והכי גרוע - הילדים צריכים להסתגל לזה. אנחנו מבקשים מראש הממשלה למנות שר חינוך מקצועי ולכל ההורים להצטרף אלינו לקמפיין. בחמישי הבא נקיים עצרת מחאה גדולה בגן סאקר תחת הכותרת 'אין ימין ואין שמאל - העם דורש חינוך איכותי'״.