השקט שנשאר: מחאה בכיכר תחריר הישראלית? המים שטפו את הכל

מים שוטפים הכל. שמונה שעות אחרי המהומות הגדולות בכיכר רבין, זרנוקים  עברו הלוך ושוב על כתמי הדם והפיח. קרצפו את המרצפות כדי שהתל אביבים בבתי הקפה הסמוכים לא ייזכרו במראות המזעזעים מהפגנת הזעם של יוצאי אתיופיה תוך כדי שתיית ההפוך של הבוקר.
 

הבוקר שלמחרת, בקושי אפשר היה לאתר שרידים אחרונים של רימוני הלם. בסך הכל זה נראה כמו עוד יום שמשי, מקסים, בו הבחור ההוא עושה טיול עם הכלבים של השכונה וההיא יורדת עם הנכד לבריכה האקולוגית שבפאתי הכיכר.
 

"מארבע בבוקר אנחנו עובדים כדי שיהיה כאן נקי", סיפר אבי טהרני, שעבד קשה עם הזרנוק. "מלא לכלוך, בקבוקים, רסיסים של רימוני הלם. הפכנו כמו ארצות הברית, האתיופים למדו מהם מהר".
 

"אלה אנשים מאוד נחמדים, שקטים, אבל זה כנראה עלה להם עד לפה. צודקים. אתה במצוקה, מה תעשה? איך הגענו למצב ששוטר מרביץ לחייל במדים, ולא משנה מי הוא? אבל מה הבעיה? בבעיות כאלה צריך לטפל בהתחלה ולא עכשיו. שבו איתם, דברו, אבל כאן מתעוררים רק אחרי שיש הרוגים ופצועים".
 

ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט העבירו אתמול שידורים ישירים מכיכר תחריר הישראלית, היום שאחרי. הרחבה שאירחה בעבר הפגנות ענק ואירועים דרמטיים לא זכרה ערבים בהם בומים נשמעו מכל עבר ופרשים היו צריכים לפנות את ההמון.

כיכר תחריר הישראלית. צילום: אבשלום ששוני 

"15 שנה אני פה ולא היה דבר כזה", אמרה אליענה יידוב, בעלת בית הקפה וחנות הספרים 'תולעת ספרים'. "סוסים אני זוכרת רק מההפגנות בדיזנגוף במלחמת לבנון הראשונה".
 

החנות, סמל לאינטלקטואליות התל אביבית, נמצאת בצדה המערבי של הכיכר. אליענה, אשתו של המוזיקאי שלמה יידוב, סיפרה שאת המהומות ראתה מהחנות. היא לא חששה, היא דווקא הבינה.
 

"אם אתה שואל אותי, ככה צריכה להיראות מחאה", קבעה. "עובדה שזה מה שייצר את הבאזז. אני מודעת לכאב שלהם. האתיופים אכלו אותה במשך שנים,  מבינה אותם ביג-טיים. התפלאתי שזה לקח להם כל כך הרבה זמן. ומה שהכי מעניין, שדווקא הצעירים תפסו ביצים והתחילו". 
 

אליענה סיפרה שבתה הגיעה בבוקר מזועזעת לחנות אחרי שראתה את כתמי הדם ושרידי הרימונים, אבל למרות השינוי בתפאורה של הבועה התל אביבית היא יודעת ששינוי מתחיל בהלם. "אנחנו בדרך כלל מאוד ציניים, לכן אני מקווה שהמראות האלה באמת ישנו", היא אומרת. "אם זה היה קורה לעובד זר ולא לחייל במדים, זה לא היה מזיז".

לפי התנועה בבית הקפה, לא נראה שגם ההפגנה הזו עשתה משהו.

"הכל חזר לקדמותו. מה אפשר לעשות בבוקר למחרת חוץ מלהזדהות?".

במרחק מאה מטרים משם ישב על מזרן עדי אלזם, שיחד עם חברו אשר לב משוכנע שאפשר אחרת. אתמול השניים רשמו את יומה השני של שביתת הרעב שלהם.
 

"שביתת רעב בגלל המצב בארץ, כשמצוקת האתיופים היא רק חלק מהסיפור", הסביר אלזם. "לא הייתי אומר שאני רוצה להשיג משהו. אני פשוט מיואש ורוצה שתהיה תקווה. אנשים אומרים 'זה המצב, מה אפשר לעשות?'. הגיע הזמן לשינוי. לא יכול להגיד שיש לי תשובות, אבל יש לי הרבה שאלות. למה אנחנו צריכים לחיות במצב של הישרדות? שכירות דירה עולה כאן 8,000 שקל בחודש. שלושים קילומטר מפה יש כיבוש ואנשים יושבים ושותים קפה כאילו כלום לא קרה. יותר מזה, הייתה פה הפגנה של אנשים זועמים וממול ישבו ואכלו סלט. זו אדישות שצריך להתעורר ממנה. אם אתה לא מתנגד, אתה חלק מהבעיה".
 

כבר כשרואים את עדי וחברו אפשר להבין שהם לא שייכים למחאה האלימה. הם אמנם היו בכיכר הלוהטת במהלך הקרב, אבל בחרו לעמוד בצד. "לא צעקתי ולא זרקתי אבנים. את התסכול אני מבין, אבל לא את האלימות", עדי מסביר. "אני מאמין בדרך אחרת".
 

"מה שהיה כאן זו אלימות משטרתית. במחאת האוהלים היו הפגנות עם הרבה יותר אנשים, שצעקו יותר חזק וחסמו את הצירים להרבה יותר זמן. המשטרה לא הפעילה כוח כזה. פה היו חבר'ה צעירים שהפגינו, וזו זכותם. המשטרה באה והתחילה עם רימוני הלם. כמה האתיופים יכולים לחטוף?".
 

עדי ואשר נשארו אתמול בשעות הבוקר שני אנשי המחאה היחידים בכיכר. "אני מקווה ומאמין שאפשר אחרת ובגלל זה אני פה", הסביר עדי בן ה-32. "אני מרשה לגוף שלי לבטא את הייאוש. זה היום השני לשביתת הרעב ומחר כבר לא תהיה לי האנרגיה להתנגד, גם אם ארצה. אני שותה מים וזהו, עד שאנשים יתעוררו. זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, שלושה ימים. לא אשים את עצמי בסכנת מוות. רגע לפני שכבר לא אוכל, אעצור".
 

רוב האנשים עברו ליד עדי ואשר מבלי לעצור. בדרך לעבודה, לקפה, לטיול עם הכלב. פגשתי בכיכר את רוני כהן תופס שיזוף עם קפה ומאפה. "נו, מה?", הוא לא הבין על מה אני מתפלא.
 

"אחי, עזוב אותך. תראה איזה יום יפה, מה אתה רוצה, שאבכה?".
 

"זעזע, לא זעזע, יש לי ים של צרות משלי. אין מה להגיד, לא נעים. הם דווקא אנשים סבבה, האתיופים".
 

 סיבוב קצר בכיכר וסביבותיה איתר נזק ברכוש רק בבורגריה של וולפנייטס שבפינת הרחובות אבן גבירול ופרישמן. ההתפרעות משלשום עלתה למסעדה בגדר זכוכית מנופצת.
 

לירן וייצמן, מנהל הסניף, בדיוק תדרך את הזגג שהגיע. הוא לא היה בסניף בזמן האירועים, אבל ראה את הנזק בבית, מעל מסך הטלוויזיה. "נחרדתי", הוא הודה. "התקשרתי, העובדים היו בלחץ אז ביקשתי שיפנו ויסגרו. כמו שאתה רואה, סגרו בחיפזון. רצינו שיהיו כמה שפחות נזקים".

"לא יודע מה להגיד לך, אין לי עמדה בנושא".
 

לא ברור מה המחאה הזו תעשה ליוצאי אתיופיה. מצד אחד אנחנו ציניים, שוכחים מהר וכבר מחר נקפוץ לשערורייה הבאה. מצד שני לא נתקלנו עוד במצב שמישהו הקפיץ פרשים ואילץ שוטרים להשתמש ברימוני הלם בלב תל אביב.
 

"יכול להיות שניצלו עד עכשיו את האופי הנוח שלנו", הודה פנטהון אספה-דויט, מנכ"ל עמותת 'טבקה - צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה'. "אומרים שמה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. אולי זה מה שהמדינה רוצה. יש אצלנו צעירים חדורי מוטיבציה, אחרי שירות צבאי, שמבינים שאי אפשר יותר להיות בשקט".
 

אספה-דויט היה שלשום בהפגנה, אבל בשלבים שעוד הייתה רגועה. אתמול הוא ביקר בכיכר והבין בעצמו שאסור להם לעצור כאן. "אנחנו נגד אלימות בכל צורותיה, זו לא המטרה", הוא הבהיר. "צריך להסתכל על התמונה המלאה. אני מקווה שהאירוע יחדד את הסיטואציה שבה הקהילה נמצאת. אי אפשר למשוך או לטאטא מתחת לשולחן. אי אפשר להגיד שלא קורה שום דבר. הנה, הייתה כאן צעקה אמיתית. הפגנה לגיטימית. מחאה צודקת שצריך למנף". 

אתה מכיר את המדינה בא אתה חי. מחר ישכחו.
 

"זה תלוי עכשיו בראש הממשלה. בפגישה איתו נביא את הכעסים של אותם צעירים כדי להדגיש את הבעיות. נקווה שהוא ירים את הכפפה, אבל לא רק הוא, זה גם שייך לנו, בני הקהילה. כמנהיגים אנחנו צריכים לקחת את המושכות ולנצל את המומנטום. הצעירים האלה נתנו את האות. זה הזמן לפעול ולשנות".