בישראל יש, על פי ההערכות, יותר מ־120 אלף אנשים מוגבלים המועסקים במפעלים מוגנים הפזורים ברחבי המדינה. למדינה יש עניין בהעסקתם, ולכן היא מעבירה למפעל המוגן תגמול עבור כל משתקם שמגיע ליום עבודה; אלא שכמו במקרים רבים אחרים המדינה לא בודקת מה התגמול שמשולם לעובד.
ענת שמש, הבעלים של "דורנת", יצרנית ישראלית של מוצרי נייר ומתנות, מאמינה שכל אחד מבעלי המוגבלויות זכאי לשכר הוגן. כשהיא נשאלת על הטענה שבמפעלים רבים קיים ניצול של אנשים בעלי מוגבלויות ומתן שכר מתחת למינימום, היא משיבה: "אינני מודעת לתופעה הזו".
מיום שהקימה את החברה החליטה לשלב מסחריות עם תרומה לקהילה, וכיום היא מעסיקה באמצעות שלושה מפעלי שיקום כ־200 משוקמים: אנוש בכ"ס, שווים בפ"ת וצ'יימס אנוש בטייבה. "יותר מ־80% מהייצור שלנו נעשה בארץ, ואנחנו עושים כל מאמץ להשאיר את הפרנסה כאן. כמעט כל מוצר של דורנת עובר דרך מפעלי השיקום, החל באריזה של כרטיסי ברכה וכלה במוצרים מורכבים יותר הכוללים קיפולים ושילוב אלמנטים ואביזרים שונים.
לפני הכל מדובר במחויבות. הבחירה הראשונה והמועדפת שלנו היא תמיד לבחור במפעלי השיקום לביצוע עבודות יד. מנשה גיסי אחראי מטעמנו לכל הפעילות מול מפעלי השיקום. הוא מכיר אישית את כל המדריכים והחונכים בכל אחד ממפעלי השיקום, מודע למוגבלויות של האוכלוסייה בכל מפעל ועמל עם הצוותים המקצועיים כדי לספק פתרונות טכניים והדרכתיים שיאפשרו את ביצוע העבודות. אנחנו מקפידים בכבודם של החוסים, מודעים למגבלותיהם וערים לרגישותם".
גם מבחינה מקצועית נדרשת התאמה: יש צורך לפרק כל עבודה למספר משימות קטנות ולהתאימן לעובד שיהיה מסוגל לבצען. "המגוון שלנו עצום, וכך גם מידת האתגר העומד בפני החוסים. נדרשת סבלנות רבה, ועקומת הלמידה היא לעתים אטית. עם זאת, הסיפוק שלנו, של המדריכים ומעל הכל, של החניכים הוא עצום. כאשר רואים בסוף התהליך את המוצר המוגמר, זו גאווה עצומה לכולנו. תחושה נפלאה לאפשר לאוכלוסיות חלשות להשתלב בעבודה ולתת להם תחושת ערך. כאשת עסקים, למדתי שניתן לשלב עסקים עם תרומה לקהילה דרך שילוב ידיים עם אוכלוסיות מוגבלות".
ביניים: "אהבה שקשה לתאר במילים"
ענת שמש גדלה במשפחה בת שישה אחים ואחיות בניר גלים, מושב שיתופי שהוקם על ידי קומץ של אנשים ששרדו את השואה. "אמי עלתה ממרוקו, ואבי נותר שריד בודד ממשפחתו אשר אבדה בשואה. ביתנו היה תמיד בית חם ופתוח לכולם: משפחה, שכנים, חברים, חברים של חברים ועוד. אמי הייתה מתנדבת חרוצה במרכז קליטה באשדוד מהיום שאני זוכרת אותה ועד שחלתה לעת זקנה.
היא הייתה מגיעה למקום פעם או פעמיים בשבוע כדי לסייע למשפחות: מלמדת אותן, מסייעת במציאת פתרונות דיור, מאתרת אנשים שיתרמו להן שמיכות, תנורים, מוצרי חשמל, בגדים ועוד. היא עשתה כל שביכולתה כדי להקל את קשיי הקליטה שלהן, וגייסה את אבי לסייע בהסעות והובלות. אמי התנדבה גם בבתי זקנים, ואני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מתלווה אליה בחגים כדי לחגוג עם הזקנים ועם העולים. אחי היה מנגן באקורדיון, ואני ושאר הילדים היינו אחראים לשירה והריקודים".
שמש נישאה לאילן ולהם שלושה בנים: עומר בן 22, אלון בן 18 ויניב בן 14. ההתנדבות, היא מספרת, היא חלק מההוויה היומיומית המשפחתית: עומר התנדב לצבא ומשרת ביחידת מחשבים, אלון עסק רבות טרם גיוסו בחינוך בלתי פורמלי של בני נוער, ויניב מתנדב בבית הספר ואף קיבל תעודת הוקרה מעיריית הוד השרון. גיסה של שמש הוא יושב ראש המועצה להתנדבות בארץ, אחותה ניהלה במשך שנים רבות את כל מערך המתנדבים של "יד שרה", ואחיה ואחייניה מתנדבים כולם במסגרות שונות.
על רמת המחויבות של העובדים במפעלים מעידה שמש: "רמת המחויבות שלהם היא מדהימה. כשיש עומס של עבודה דחופה במיוחד, החוסים מיוזמתם לוקחים את העבודה הביתה כדי להמשיך ולעבוד אחרי שעות העבודה. לפני שנה ייצרנו מארז מדהים לשוק המוסדי. לוח הזמנים היה קצר. שלחנו קבוצה של עובדים שלנו, ובמשך שבוע שלם הם עבדו במפעל השיקום יחד עם החוסים.
זו הייתה חוויה משותפת מדהימה שחיברה מאוד בין כולם. מחמם את הלב לראות את החיבור בין האוכלוסייה הערבית בטייבה לבין מנשה, שהוא חובש כיפה. חיבוקים ואהבה שקשה לתאר במילים. 80 אנשים הלוקים בפיגור בדרגות שונות מחבקים אותו בכל מפגש ומוכנים לעשות הכל למענו. נציגי הביטוח הלאומי אשר ביקרו אותם לפני שבועיים לא האמינו למראה עיניהם, כשהוצגה בפניהם רמת המורכבות של העבודה המבוצעת על ידם".