עד היום, חמישה עשורים אחרי, עדיין חולמת שרה ענתבי שאחיה יופיע בדלת, יחייך ויגיד לה שהכל היה משחק וחלום רע. אבל האח, אלי כהן, מגיע רק בחלום. שרה היא האחרונה מאחיותיו של האיש שלנו בדמשק שעוד איתנו. השבוע, במלאת 50 שנה בדיוק להעלאתו לגרדום בסוריה, התיישבה לספר את סיפורה. “היא הייתה האחות הקרובה ביותר אליו", מספרת לי האלמנה נדיה, “היא זוכרת אותו מצוין, לך תשמע אותה".
שרה (83) ישבה בסלון ביתה בהרצליה, לצדה המטפלת הסיעודית, והעלתה זיכרונות מימיו האחרונים של האח האהוב, גם מתקופות עליזות יותר, עת גדלו יחד במצרים. קולה רפה בשל מחלת ריאות שממנה היא סובלת, גופה תשוש, אבל מוחה צלול, והתמונות שנאגרו בו בהירות להפליא. “הוא היה האח הגדול שלי, אבל לא רק אח. הוא היה חבר", היא לוחשת.
אלי כהן היה השני בין שמונת ילדיהם של סופיה ושאול כהן, זוג יהודים סורים שמוצאם מחלבּ. בילדותם, עקרו משפחותיהם לאלכסנדריה שבמצרים, ושם הכירו השניים והקימו את משפחתם. שם גם נולדו צאצאיהם: הבכורה אודט, ואחריה אלי, מוריס, עזרא, שרה, ציון, אפרים ואלברט (אברהם). כעת נותרו רק שלושה. יחד עם שרה, נותר עזרא, שמתגורר בבת ים, ואברהם שגר ביישוב אורנית ונחשב לארכיון המהלך של המשפחה. כהן הוצא להורג ב-18 במאי 1965. לו היה איתנו היום, הוא היה בן 91.
אלכסנדריה של שנות ה-30 וה-40 הייתה, כמו אחותה קהיר, עיר קוסמופוליטית. חיילים בריטים בכל מקום ומושבות של יוונים, איטלקים וצרפתים. בבתי האופרה הועלו יצירות מערביות. בבית הספר למדו איטלקית וצרפתית. משפחת כהן התגוררה לא הרחק מחוף הים, ולא הרחק בביתם, ברחוב דה פראנס, שכן בית העסק של האב. חנות לממכר עניבות, שאותן תפרו פועלים מבד משובח שייבא מצרפת. לימים, בעת שישהה בסוריה, יביא בנו אלי לאחיו עניבות מדמשק, וישכח להסיר מעליהן את התווית, מקרה שיוסיף לחשדם בנוגע לעיסוקו.
לשרה יש מאז זיכרונות ילדות למכביר. “הוא היה גדול ממני בשמונה שנים", היא נזכרת, “כילדים, דיברנו צרפתית וערבית. בלילות לפני השינה היינו שרים יחד בצרפתית. היינו מבלים יחד עם החברים שלי והחברים שלו. עד שקמה המדינה, בשבתות, הגיעו מדריכים מישראל ולימדו אותנו גם עברית.
“בבית הספר אהבו אותו מאוד. הוא עזר לילדים שהתקשו. ידע צרפתית מצוין, היה ממלא תשבצים, שולח לעיתון ומקבל פרסים. יום אחד, כשהיה בן 16, כדי להודות לו, המורה שלו סרגה שמלה וביקשה ממנו לתת אותה לי. אני זוכרת שהיה מסמן לי באצבע להתרחק מן המבוגרים, כי לא יפה לשמוע מה הם מדברים. פעם, כשהייתי בת 11, רציתי להראות לו שאני יודעת לקרוא, למרות שהייתי קטנה ולא ידעתי כלום. בטעות החזקתי את הספר הפוך ועשיתי את עצמי קוראת. ‘ככה את קוראת?', הוא צחק עלי".
"ב-1942 נסענו לקהיר, כי הגיעו שמועות שהגרמנים מתקרבים לאל עלמיין. הגרמנים הפציצו אותנו, וכל אלכסנדריה התרוקנה. גרנו קרוב לטיילת של העיר, ואני זוכרת את אחת ההפצצות, פתאום ראיתי בלון אש ענק. בלילות, כל אחד הלך לישון עם שקית שבה היו בגדים, קצת צנימים וקופסת סרדינים, למקרה שהבית שלנו גם יופצץ וניעלם אחד לשני. אבל תודה לאל, זה נגמר מהר".
"בבית הספר אהבו אותו מאד". אלי כהן בצעירותו
ב-1950 עזבו סופיה ושאול כהן את אלכסנדריה בדרכם לארץ ישראל. איתם עלו ילדיהם. הם הפליגו בספינה לאיטליה, וממנה לחיפה. פחות מעשור אחר כך נפטר שאול בפתאומיות בישראל. הוא לא חזה ביציאת בנו היקר לשליחות העלומה, ומטבע הדברים גם לא בנפילתו. אותם ימים, בעת שבני משפחתו נטשו את אלכסנדריה לנצח, נותר אלי מאחור והמשיך לעסוק בעבודתו החשאית בהעלאת יהודים.
“הרב של אלכסנדריה אהב אותו", מספרת שרה, “הוא שר בבית הכנסת עם הנוער המזמר, בקומה השנייה. הוא היה מסורתי מאוד, לפעמים הניח תפילין. הם רצו שילמד ויהיה מוסמך לרבנות, אבל הוא היה מסורתי, לא ממש דתי. לא הדליק אש בשבת".
שרה הייתה בת 17 כשהגיעה עם הוריה לישראל. אחרי שנים מעטות הכירה כאן את אדוארד ענתבי, שמוצאו בחלב בסוריה, והם נישאו. עד מותו בשנת 2004 התפרנס אדוארד ממסעדה בבעלותו שניהל בתל אביב. שרה עבדה לצדו.
למה אחיך נשאר שם?
“הוא אמר, ‘יש לי עוד עבודה לעשות'. אבא ביקש שיבוא איתנו, אבל אלי הגיע רק ב-1957, אחרי שבע שנים. כל הזמן הזה, קיבלנו ממנו מעט מכתבים דרך איטליה. יחסים כבר לא היו עם מצרים".
סיפור הכיסוי
בשנים שבהן נותר בגפו באלכסנדריה, התפרנס אלי כהן מעבודתו בחברת תרופות, וגם בבית עסק למוצרי עץ. לפרקים אף ניהל חנות לבגדי גברים שהייתה בבעלות חבר. בכל הזמן הזה הוא היה בקשר עם התנועה הציונית שם. לאחר מותו התברר כי הכיר את המעורבים בפרשת “עסק הביש" והעניק להם את דירתו למגורים זמניים. עם חשיפת הפרשה, נעצר גם כהן, אבל לחוקרים לא היו הוכחות נגדו. זמן קצר אחרי התפוצצות הפרשה, הוא עזב לישראל. לכאן
הגיע בפברואר 1957. שנתיים אחר כך הכיר את נדיה לבית מגלד, ילידת בגדד, והשניים נישאו בבית הכנסת “אוהל מועד" בתל אביב.
“יום אחד אני בבית שלי בתל אביב", נזכרת שרה, “כבר הייתי נשואה ואמא לילדה בת שלושה חודשים. דופקים בדלת, אני פותחת והוא עומד שם. לא האמנתי. חזרנו להיות חברים".
שרה ענתבי התגוררה אז בבית ברחוב מזא"ה 61. בדירה ההיא במרכז תל אביב עשה כהן שעות ארוכות, במשך שנים. תחילה עם שרה, בעלה ובתם הקטנה והיחידה, חמדה. לימים הגיע לשם בלוויית רעייתו נדיה ובתו התינוקת סופי. הימים היו טרום נישואיו לנדיה. כהן עבד במשרד להנהלת חשבונות בקריית גת. מדי יום חזר הביתה ברכבת, ועצר לחניה אצל אחותו בתל אביב.
נעצר בפרשת "עסק הביש" ושוחרר. אלי כהן
“עד תשע היה אצלי, כמעט מדי ערב. עזב רק אחרי שהקטנה הלכה לישון. יום אחד הוא בא אלי עם תמונה, ואמר ‘מה דעתך עליה?', זו הייתה נדיה. מוריס אחיו, שגר ברמת גן, שידך לו אותה. אשתו של מוריס עיראקית, והיא הכירה את נדיה. אמרתי לו: ‘היא נחמדה'. אחרי תקופה הם התחתנו. שנתיים שלוש אחרינו, באותו בית כנסת.
“אחרי שהתחתן, כמעט כל שבת הוא ונדיה היו באים אלינו לתל אביב. לפעמים גם בימי חול. היינו מטיילים, אוכלים יחד, לפעמים הולכים. חמדה לא אהבה לאכול. ממנו אכלה הכל. הוא ידע איך להעסיק אותה. שר לה שירי ילדים שלמד מהרדיו, מהתוכנית של גיל אלדמע. למדנו ממנו ושרנו לה יחד. ערב אחד הוא בא לקחת אותי לסרט בקולנוע מוגרבי, ובעלי נשאר להיות בייביסיטר על הילדה. יום אחד, כשהוא חזר לארץ מהשליחות שלו, נסענו כולנו לחופשה בקיסריה. אברהם, האח הקטן, נכנס לים. אולי היו קצת מערבולות. אני זוכרת שאלי קפץ והציל אותו".
כשהתגייס למוסד, מה הוא אמר לך?
“אמר לי, ‘אני מתחיל לעבוד בייבוא חלפים ולכן אצטרך לנסוע לאירופה'".
בחופשות מסוריה הוא ביקר אתכם?
“כל הזמן. הגיע לארץ כל שבעה חודשים. היה בא אלינו עם אשתו".
התקלה המבצעית
בני המשפחה קנו את סיפור הכיסוי של אחיהם, עד לאותה תקלה מבצעית שדבר קיומה פורסם כבר בעבר: אחיו של אלי, מוריס כהן, שירת ביחידת מודיעין שפענחה צפנים. לפתע נפל לידיו שדר מורס מסוכן ישראלי, שנחתם בשאלה, האם פיפי הקטנה החלה ללכת, והאם מכונת התפירה ששלח הגיעה. פיפי הוא כינויה של סופי, בתו הבכורה של כהן. האח מוריס חקר לעומק ומצא, לחרדתו, כי האב הדאגן הוא אחיו. בעקבות זאת החליט להתחכם. הוא בירר את
מספר הטלפון של כהן בדירתו בדמשק ושינן אותו. באחת מחופשותיו בארץ, נפגשו השניים. כהן ידע כי אחיו מחכה לטלפון ושאל לתומו, אם קיבל את הקו.
בוודאי, ענה לו מוריס, ונקב במספר הטלפון של אחיו בדמשק. "עד שמוריס גילה, שנה לפני שהוא נתפס, לא ידענו דבר", מספרת שרה, "מאז התחלתי לחשוד. מוריס המשיך לשים עין. כשאלי הביא לנו נעלי בית במתנה, מוריס בדק אותן היטב ואמר ‘כתוב עליהן בערבית'. בינואר, כמה שבועות לפני שזה קרה (המעצר - ג'"ח), תפסו בסוריה שני משתפי פעולה והרגו אותם. נדיה פחדה, וגם אני פחדתי מאוד, למרות שלא ידענו בוודאות שהוא בסוריה".
גם אצל הרעיה נדיה החלו לצוץ סימני שאלה. “יום אחד שמעתי אותו מדבר בניב סורי עם אמא שלו. הוא עמד במטבח, רחץ כלים, עם הגב אליה, ודיבר אליה בסורית. ממתי הוא מדבר סורית. הוא הרי מצרי. הוא נולד במצרים". בתה של שרה,
חמדה ענתבי־גרינשטיין מהרצליה, זוכרת את כהן כדמות חשובה מילדותה. היא הייתה בת 8 וחצי כשכהן נתפס בדמשק. “אבא שלי היה רוב שעות היום בעבודה. אלי עבד במחלקת החשבונות של המשביר לצרכן בתל אביב, והגיע אלינו הרבה. כילדה, הייתי הרבה במחיצתו. אחר כך, כשהחל לעבוד במוסד, הוא קיבל מכונית. זו הייתה קונטסה בצבע בז'. היה מגיע ולוקח אותנו לנדיה ולסופי. כל הדרך היה שר. פעם הוא הגיע לאסוף אותי לביתם בבת ים, מיהרתי לרדת, מעדתי ונפצעתי בגבה. הוא ואמי לקחו אותי לתחנת מד"א, ונאלצו לעשות לי תפרים. ביקשו שמבוגר אחד יישאר איתי, ואני זוכרת את עצמי מתלבטת
קשות - אמא או אלי".
ענתבי־גרינשטיין מוסיפה ומספרת כי ב־1964, בשנתו האחרונה של כהן בסוריה, נכנסו לפתע לחייהם סבתה ודודתה מצד אביה אדוארד. “כשאבי עלה לארץ מחלב, הוא השאיר מאחור את אמו מזל ואחותו, בטי. היא הייתה אישה מבוגרת, עיוורת. יום אחד, באחת מחופשותיו, אלי פנה לאבא שלי ושאל, היכן הן גרות בסוריה. אבא שלי התפלא על השאלה, ואלי אמר לו, ‘יש לי חברים שם'. אבי לא ידע את הכתובת, אבל זה לא היה משנה. אחרי כמה חודשים הן הגיעו לארץ דרך טורקיה. הוא טיפל בחשאי בהעלאתן. אני זוכרת שהמהלך הזה העלה סימני שאלה רבים אצל אמא שלי".
אל תלך לשם
את הדקות האחרונות עם האח האהוב זוכרת שרה ענתבי כמו אתמול. “זה היה חורף, ירד גשם כבד. היה לו ג'יפ של העבודה. הוא הגיע עם נדיה ושלושת הילדים, וקנה להם נעליים בתל אביב. הכנתי לו עוגיות, שייקח לדרך. אמרתי לו ‘אל תלך, יש לך תינוק בבית'. הבן שי היה בן שבוע".
מה ענה?
“לא ענה. זהו".
את חושבת שהוא חשב, אפילו באופן לא מודע, שדבר כזה מחכה לו?
“אני חושבת שכן. לפני שיצא הוא אמר לי ‘תשמרי לי על הילדים'".
בתה חמדה הייתה שם ברגעים ההם. “אני זוכרת את הרגע הזה שבו הוא ביקש ממנה לשמור על הילדים. זה היה אחר הצהריים, אצלנו בבית, כמה שעות לפני שהוא נסע. נדיה והילדים חיכו לו למטה במכונית, והוא נפרד מאיתנו. אז לא הבנתי כמובן את המשמעות של הרגע הזה, הייתי ילדה. אבל התמונה של אמא, עומדת עצובה, זכורה לי היטב".
על מעצרו של כהן בדמשק נודע לבני המשפחה מאנשי משרד הביטחון. אחרי זמן קצר פורסם הדבר בתקשורת העולמית. “הם באו ואמרו לנו, אל תספרו לאף אחד", נזכרת שרה. “הביאו לנו טלוויזיה, כדי שנעקוב אחרי השידורים מסוריה. ראינו את המשפט. ישבנו כולם מול הטלוויזיה וראינו את הפנים שלו נפוחות. אחרי עינוי. שמעתי אותו מדבר, אבל לא הבנתי מה אמר. הוא היה מטושטש".
זוכרת איך הרגשת?
“בכיתי. אתה רואה בן אדם, והעיניים שלו רוצות לצאת, כמו שד. עיניים של פחד. כמו מישהו ששרפו אותו. לפעמים הרגשתי שאני רוצה להיות נמלה, לנסוע להביא אותו. היו לי הזיות, איך אני מצילה אותו. משרד הביטחון אמרו שישלחו דיוויזיה לשחרר אותו. לא שלחו. הציעו לסורים מיליונים, לא הסכימו".
את הלילה של 18 במאי 1965 בילו בני המשפחה יחד בבית ברחוב התחייה 11 בבת ים. ערב לפני כן הם שמעו את רדיו דמשק מבשר על תלייתו הצפויה של יקירם בשעות הקרובות.
“אמא, אני ואחי אפרים היינו אצל נדיה. לא ישנו, כל הזמן שמענו חדשות. ואז הראו תמונה בטלוויזיה הסורית אחרי שעשו לו את זה. זיהיתי אותו. הוא היה...", אומרת שרה, וקולה נחלש. בפעם היחידה במהלך הראיון מתמלאות עיניה דמעות. “הוא היה ככה (מטה את ראשה מטה). לא אכלתי שבוע. רציתי להרגיש כמוהו. להתחלף איתו".
היא מזמינה אותי לחדר השינה, לראות את תמונתו של אחיה, שתלויה בחדרה כמעט 50 שנה. “אני רוצה שהוא ייקבר בישראל", מסכמת אחותו הקטנה של האיש שלא שב, “אני מתה שיגיע היום הזה. שאני אבכה בשבילו שם".